בריטפופ

בריטפופ
Britpop
מקורות סגנוניים	רוק אלטרנטיבי • גלאם רוק • הפלישה הבריטית • מוזיקת אינדי • גל חדש • פאנק רוק • מוד • מדצ'סטר
מקורות תרבותיים	שנות ה-90 המוקדמות בממלכה המאוחדת
מוצא	הממלכה המאוחדת
כלים	גיטרה • בס • תופים • מקלדת אלקטרונית
פופולריות מיינסטרים	שנות ה-90 באירופה
תת-סוגות
	פוסט-בריטפופ, הגל החדש של הגל החדש
נושאים קרובים
	פאנק פופ • פאוור פופ

בריטפופ (באנגלית: Britpop) הוא זרם מוזיקלי שפרח בבריטניה בשנות התשעים של המאה ה-20, והגיע לשיא הצלחתו בין השנים 1994–1996. הבריטפופ התאפיין בהופעתן של מאות להקות, כגון להקת SPACE, ששאבו את עיקר השפעתן מהמוזיקה הבריטית של שנות ה-60, ה-70 וה-80. עם זאת, הקו המקשר בין הלהקות השונות לא היה המוזיקה, אלא ארץ מוצאן וההקשר ההיסטורי-תרבותי בו צמחו ופעלו. למרות סיווגן הז'אנרי כבריטפופ, להקות אלו לא עשו בהכרח מוזיקת פופ, ורבות מהן היו בעלות צליל שונה זו מזו. הלהקות הללו כיוונו את עיקר מאמציהן לנוער הבריטי ותרבותו, ואכן שירתן הייתה רוויה רפרורים תרבותיים-לאומיים בריטיים, שזר יתקשה להבינם. לצד הצלחתו האדירה של זרם זה, אש צולבת כוונה אל הבריטפופ ופעמים רבות הוא תואר כזרם לא מקורי ולא מחדש, שעסוק בלנסות ולהחיות את העבר.^[^{דרוש מקור}^{][מפני ש...]}

בתחילתו ובמהותו היה זרם הבריטפופ תנועת ריאקציה לסגנונות מוזיקליים שונים, שפרחו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90: מחד גיסא, יצא הבריטפופ כנגד המוזיקה ששלטה דאז במצעדים הבריטיים: מוזיקה אלקטרונית, מונוטונית ברובה, שהתמקדה במקצב ובמשקל קבועים, בלופים ארוכים, פסיכדליים, חוזרים ונשנים תוך הפניית עורף לרוק הגיטרות הקלאסי. מאידך גיסא, היווה הבריטפופ אנטיתזה לסצנת הגראנג' האמריקאית, ששלטה באותם ימים בשוק המוזיקה העולמי. אנטיתזה זו היא בעלת סגולות מיטונימיות, כיוון שהבריטפופ לא יצא רק נגד המוזיקה האמריקאית, אלא גם כנגד התרבות האמריקאית שהלכה ופעפעה אל תוך התרבות הבריטית הפופולרית. בנוסף, חלק להקות הבריטפופ יצאו גם נגד זרם השוגייז שהיה נפוץ בבריטניה מאמצע ה-80.

הבריטפופ הצליח לסחוף אחריו המונים, וזכה לתמיכתם ולעידודם של כלי התקשורת הבריטים, לרבות מגזיני המוזיקה ולבסוף, גם לתקשורת מחוץ לבריטניה. השפעתו אף חרגה מתחומי המוזיקה אל תחומי האמנות, הספרות והקולנוע. לפי הסרט Live forever שקרוי על שם אחד משיריה של להקת אואזיס, טוני בלייר ומפלגת הלייבור באנגליה השתמשו בדיבוריהם על הבריטפופ כמכשיר לתעמולה פוליטית.

מקורות השפעה

בראש ובראשונה, להקות הבריטפופ הושפעו מהמוזיקה הבריטית של שנות ה-60 וה-70, ובעיקר ממוזיקת הרוק שיצרו להקות הפלישה הבריטית: מצד אחד, להקות רוקנ'רול כמו הביטלס, הרולינג סטונז, קווין, פינק פלויד ולד זפלין. ומצד שני, להקות מוד כמו הקינקס, המי, הפנים הקטנות (The Small Faces) ואחרות. להקות אלו, ובמיוחד הביטלס, היו משמעותיות ביותר להתפתחותו של זרם הבריטפופ, והשפעתן עליו ניכרת בעליל.

מוזיקת שנות ה-70 וה-80, ובמיוחד זרמי הפאנק, הגלאם והגל החדש, מהווים מקור השפעה נוסף. הרכבים ואמנים כגון דייוויד בואי, טי רקס, הקלאש, הג'אם (The Jam), הקיור, הסמית'ס והסקס פיסטולס תרמו להתהוותו של זרם הבריטפופ, והשפיעו במיוחד על דרך ההגשה המוזיקלית, אופן ההתבטאות, התכנים הליריים והרגשת ה"כוכבות".

בנוסף, הבריטפופ הושפע עד מאוד מלהקות פוסט-פאנק אלטרנטיביות שפעלו בשנות ה-80, דוגמת הקיור, ג'וי דיוויז'ן, הג'אם, אקו והבאנימן ובמיוחד הסמית'ס. להקות אלו היו בריטיות במהותן ובתכליתן, ועולמן המוזיקלי-לירי סבב סביב האי הבריטי, שאוקיינוס שלם מפריד בינו לבין העולם החדש.

מעבר להשפעות אלה, ההשפעה המיידית והברורה ביותר על הבריטפופ הייתה הסצנה המוזיקלית שפרחה במנצ'סטר, ושבאה לידי עיקר ביטויה באלבום הבכורה המצליח של להקת הסטון רוזס, שנקרא כשם הלהקה. אלבום זה שילב פופ, דאנס ופסיכדליה, והצליח לעורר מחדש את הרוק הבריטי הפופולרי. הצלחתו האדירה של אלבום זה סללה את הדרך לייסודן של רבות מלהקות הבריטפופ, שמצאו לעצמן נקודת התייחסות ומשען קרובה ומעודדת. ב-27 במאי 1990 ערכו הסטון רוזס הופעה ב- Spike Island, שמשכה אליה כ-30,000 בני נוער והיוותה למעשה, את יריית הפתיחה של עליית הבריטפופ.^[1]

היסטוריה

ההתחלה: הלאז, פול וולר וסוויד (1993-1991)

נואל גלאגר

בשנת 1990 הלאז (The La's), להקה מליברפול שהוקמה ב-1986, הוציאה את אלבומה הראשון, שנקרא, גם הוא, The La's. מאוחר יותר נואל גלאגר, הגיטריסט וכותב השירים העיקרי של אואזיס, תיארו כאלבום הבריטפופ הראשון. ב-1991 שיר מאלבום זה - There She Goes - הפך ללהיט, הגיע למקום 13 במצעד הסינגלים הבריטי, ונחשב עד היום לאחד מהשירים הראשונים והטובים של הבריטפופ. אולם, הצלחתם של הלאז מתמצה עם שיר זה, ודווקא פול וולר (Paul Weller), סולנה לשעבר של הג'אם, מוכר כאביו הרוחני של הבריטפופ. הכרה שמתבססת על שני אלבומי הסולו הראשונים שלו (Paul Weller שיצא ב-1991, ו-Wild Wood שיצא ב-1993) שזכו להצלחה מסחרית מחד, ולאהדת הביקורות מאידך. יתרה מכך, וולר זכה להערצתן של להקות הבריטפופ, ולא בכדי: הוא סייע לרבות מהן בתחילתן, ואף ביצע עמן שירים, לרבות ביצועו המוכר עם אואזיס לשירה Champagne Supernova.

עם זאת, ועל אף מחלוקות שיש בעניין, נהוג לקבוע שאלבום הבכורה של הבריטפופ הוא אלבום הבכורה של הלהקה הלונדונית סוויד (Suede), שאף הוא נקרא על שמה. אלבום זה, שיצא במרץ 1993, הציג מוזיקת פופ נוצצת ואטרקטיבית, שהושפעה רבות מדייוויד בואי ומהסמית'ס, בשילוב עם טקסטים שהציבו סימני שאלה סביב זהותו המינית של סולן הלהקה ברט אנדרסון. האלבום זכה לשבחים רבים ולהצלחה מסחררת, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות, וכן זכה בפרס מרקורי ב-1993. על עטיפת האלבום הוצג זוג מתנשק, כשזהותו המינית לא ברורה, בהתאמה להצהרתו של ברט אנדרסון שהוא "ביסקסואל, אך ללא ניסיון הומוסקסואלי".

באפריל 1993 הציג המגזין "סלקט" (Select) את אנדרסון על שערו, כשמאחוריו מתנוסס דגל בריטניה ומופיע הכיתוב "ינקים, לכו הביתה! ("!Yanks, go home"), ובזאת עורר את הגאווה הבריטית וסייע להרים את קרנו של הרוק הבריטי.

השיא: אואזיס, בלר ופאלפ (1996-1994)

שנת 1994 הייתה שנת מפנה בהתהוותו של הבריטפופ, ויצאו בה מספר אלבומים חשובים, שכולם הפכו - כבר אז, או מעט מאוחר יותר - לקלאסיקות בריטפופ.

באפריל 1994 יצא האלבום Parklife, השלישי במספר של הלהקה בלר (Blur). בלר הוציאה קודם לכן שני אלבומים ומספר סינגלים, שלא זכו להצלחה גדולה, אך הפעם האווירה הייתה שונה. מצד אחד, עיתונות המוזיקה הבריטית, לצידן של להקות כמו סוויד והלאז, הכינו את הדרך לשובה של המוזיקה הבריטית. ומצד שני, בתחילתו של אותו חודש התאבד קורט קוביין, סולנה ומנהיגה של להקת הגראנג' "נירוונה", וכך החלה גסיסתו של הגראנג'. ואכן, האלבום, שהושפע רבות ממוזיקת המוד של שנות ה-60 ושהציג מגוון של סגנונות מוזיקה - החל בדאנס-פופ (Girls & Boys), עבור דרך פּאנק (Bank Holiday) וכלה ברוק (Trouble in the Messege Centre) - זכה להצלחה כבירה והגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. היה זה אלבום בריטי במלוא מובן המילה: שיר אחר שיר תיאר בחדות את החיים בבריטניה בשנות ה-90, ובביקורות עליו נטבע המושג "בריטפופ".

מעט מאוחר יותר, ביוני 1994, הוציאה הלהקה פאלפ (Pulp), שהוקמה כבר ב-1978 בעיר שפילד, את אלבומה הרביעי והראשון שזכה להצלחה - His n' Hers. הטקסטים של השירים, שנכתבו כולם על ידי מנהיג הלהקה והדמות הבולטת בה ג'רוויס קוקר, במיוחד התבלט השיר

?Do You Remember the First Time. אולם, אלבומה הבא של הלהקה, Different Class, שהנפיק המנוני בריטפופ דוגמת Common People ו-Disco 2000, הוא זה שקנה לה את עולמה.

האלבום השלישי הבולט של אותה שנה היה Definitely Maybe, אלבום הבכורה של אואזיס (Oasis), שהייתה להקה של בני מעמד הפועלים ממנצ'סטר. זמן קצר לאחר יציאתו הרקיע האלבום, שנישא על גלי ההצלחה של הסינגלים Supersonic ,Shakermaker ו-Live Forever, את שחקי המצעדים. אואזיס, שהושפעו רבות מהביטלס, הציגו באלבום רוק גיטרות רעשני ובועט, שלווה בקולו המאנפף של הסולן ליאם גלאגר.

בשנים אלו הוקמו להקות רבות, שלא כולן עשו בריטפופ, אך בשל ההתעניינות המחודשת במוזיקה בריטית הן זכו להצלחה וכמו כן, להקות שקודם יצרו בסגנונות אחרים, יישרו קו עם סצנת הבריטפופ. דוגמאות בולטות הן להקות כגון: פלסיבו (Placebo), אלסטיקה (Elastica), הוורב (The Verve), סופרגראס (Supergrass), פריימל סקרים (Primal Scream) ומנסן (Mansun). חברי הלהקות השונות נעשו לכוכבי על, ומגזיני המוזיקה השונים החלו מחזרים על פתחיהם, מראיינים אותם ומציגים אותם על שעריהם. לא פלא, אפוא, שהמושג "בריטפופ" נבחר כמושג המתאר באופן הטוב ביותר את שנת 1995. בשנה זו התחולל גם קרב האיתנים בין שתי הלהקות המצליחות ביותר בז'אנר, בלר ואואזיס.

באוגוסט 1995 הוציאו שתי הלהקות סינגלים חדשים באותו שבוע: בלר שחררו את Country House ואואזיס שחררו את Roll With It. אירוע זה משך את עין הציבור והמדיה, והגיע אפילו לחדשות ה-BBC. בקרב המתוקשר הזה ניצחו בלר: הסינגל שלהם מכר 274,000 עותקים והגיע למקום הראשון, ואילו הסינגל של אואזיס מכר 216,000 עותקים והגיע למקום השני. אולם, בסופו של דבר אואזיס ניצחו ב"מלחמה": אלבומם השני - ‎(What's The Story) Morning Glory?‎ - הביס במצעדי המכירות את אלבומם החדש של בלר - The Great Escape - ביחס של 1:4. כתוצאה מכך, אואזיס הפכו ללהקה המצליחה ביותר בממלכה, הסינגלים החדשים שלהם - Wonderwall ו-Don't Look Back In Anger - העפילו לראש מצעד המכירות, והם אף נהנו מהצלחה בארצות הברית. גם כיום, האלבום השני של אואזיס נחשב לאחד מהאלבומים שהצליחו ללכוד, כמו בקפסולת זמן, את התחושה ברחובות ואת מהותו של הבריטפופ.

"הסצנה הוולשית" של הבריטפופ התאפיינה בהקמתם של הרכבים וולשים ששמרו על קשר מסוים עם תרבותם הייחודית, כגון סופר פרי אנימלס (Super Furry Animals), מאניק סטריט פריצ'רס (Manic Street Preachers) וקטטוניה (Catatonia), שבאחד משיריהם שרו: Everyday when I wake up, I thank the Lord I'm Welsh. כן קמו הרכבים סקוטיים, דוגמת טראוויס (Travis) ובל אנד סבסטיאן (Belle and Sebastian), ואיידלויילד, ואף הרכבים איריים, כגון אש (Ash) והקרנבריס (The Cranberries) וJJ72.

ב-1996 יצא הסרט "טריינספוטינג", שהפך לסרט קאלט, ושפסקולו הציג שלל אמנים בריטיים. שנים אלו היו שעתו היפה של הבריטפופ, שבהן נותבה ההתרגשות הראשונית להצלחה חסרת תקדים. באוגוסט של אותה שנה ערכו אואזיס שתי הופעות פתוחות בנבוורת' (Knebworth), ששברו כל שיא קודם.

ב-1997 הוציאו סוויד את אלבומם השלישי Coming Up, שחמישה משיריו - Lazy ,Saturday Night ,Trash ,Beautiful Ones ו-Filmstar - הגיעו כולם לעשרת המקומות הראשונים במצעד.

ההחלשות (1998-1997)

בשנת 1997 החל הבריטפופ לשקוע, וההתלהבות ממנו שככה לאט, בעיקר משום שרוב הלהקות נטשו, במידה זו או אחרת, את סגנונן המוזיקלי הקודם. ביטוי לכך ניתן באלבום האולפן החמישי של בלר, שנקרא על שם הלהקה, ושהציג התרחקות בולטת מהבריטפופ לעבר מחוזות רוקיסטיים יותר, שהיו, עד עתה, נחלתן של להקות גראנג' אמריקאיות. היו אלה אואזיס שכמו והחלו את ההידרדרות: אלבומם השלישי, Be Here Now, יצא באוגוסט 1997 וזכה להצלחה מרשימה, אך - להבדיל משני אלבומיהם הקודמים, שהתאפיינו בבלדות רוק הדוקות - אלבום זה התאפיין בשירים ארוכים ובריפים אינסופיים של גיטרות. כמו כן, ביקורות רבות טענו שמדובר באלבום בומבסטי, לא מקורי ומופק יתר על המידה.

מבקרי מוזיקה אחדים טענו שקו השבר התחיל עם יום מותה של הנסיכה דיאנה, ב-31 באוגוסט 1997, ימים ספורים לאחר צאתו של האלבום Be Here Now. לפי טענה זו, לאחר מותה של הנסיכה נוצרה כמיהה למוזיקת הבריטפופ הישנה, אך אף להקה לא מילאה את כמיהה זו.

ב-1997 יצא אלבום חשוב נוסף: Urban Hymns של הוורב. אלבום זה זכה להצלחה - הן מסחרית והן מבחינת הביקורות. אך הוא היווה התרחקות מהצליל המוכר של הבריטפופ, לעבר צליל אלקטרוני, סימפוני יותר.

גם פאלפ באלבומם - This Is Hardcore - חשפו מוזיקה קודרת ואירונית יותר בהשוואה לאלבומיהם הקודמים, שהתאפיינו בפופ קלידים עולז. אולם,

הנפילה (2000-1999) והגל השני של הבריטפופ (2001-ההווה)

עם סוף המאה העשרים, תשו כוחותיו של הבריטפופ, והוא נתפש כזרם שמיצה את עצמו וששיאו מאחוריו. את מקומו תפסו הרכבי וזמרי הפופ שהלכו והשתלטו על מצעדי הלהיטים.

עם זאת, להקות מסוימות המשיכו ליצור מוזיקה ולהקליט אלבומים, והצליחו לשמור על פופולריות, שנסמכה על קהל אוהדים מסור. בלר המשיכו להתרחק מתיוגם כלהקת בריטפופ, והוציאו שני אלבומים נוספים, שהושפעו, בין היתר, ממוזיקת רוק, פולק וגוספל אמריקאית: האלבום 13 יצא ב-1999, ואלבומם האחרון (נכון ל-2006), Think Tank, יצא ב-2003, לאחר פרישתו של הגיטריסט גראהם קוקסון מהלהקה. אואזיס, לעומתן, לא הראתה התרחקות ניכרת מעברה אך גם חבריה ידעו מנת שבר: חלק מחברי הלהקה פרשו והוחלפו באחרים, ואלבומיהם החדשים - Standing on the Shoulder of Giants שיצא ב-2000, Heathen Chemistry שיצא ב-2002 לא הצליחו לשחזר את הישגי העבר, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מסחרית. למרות כל הטלטלות שעברו על אואזיס, הלהקה נראתה מאוחר יותר כחוזרת במידה מסוימת לסגנון המוקדם שאפיין אותה, תוך שילוב עם הסגנון המאוחר יותר. מעיד על כך היטב אלבומה Don't Believe The Truth, אשר זכה להצלחה מרשימה והביא לתפוסה מלאה בסיבוב ההופעות של אואזיס, אשר התקיים לאחר צאת האלבום ב-2005.

סוויד המשיכו לפעול, והוציאו שני אלבומים נוספים, אך בסופו של דבר התפרקו ב-2003. פאלפ הוציאו את אלבומם האחרון We Love Life ב-2001, ולאחר מכן יצאו להפסקה ממושכת. הוורב התפרקו כבר ב-1999, לאחר ריבים ממושכים ומתוקשרים בין חברי הלהקה. אולם, סופרגראס המשיכו להוציא אלבומים ולהנות מפופולריות, אף כי אלבומיהם החדשים נטשו את הסגנון הקליל והאנרגטי שאפיין את אלבום הבכורה שלהם - I Should Coco, שיצא ב-1995. רדיוהד, שקשרם לבריטפופ מעולם לא היה איתן במיוחד, התרחקו ממנו לחלוטין, והוציאו אלבומים שזכו לשבחיהם של מבקרי המוזיקה.

עם ראשית שנות האלפיים, לאחר שזרם הבריטפופ, רובו ככולו, נעלם מקדמת הבמה, החלו להתפרסם להקות כמו טראוויס, קולדפליי (Coldplay) ואימברייס (Embrace), שהציגו מידה מסוימת של השפעה מן הבריטפופ. אך להקות אלו הסתייגו מהצליל היותר רוקיסטי, והקפידו ליצור בלדות רוק עדינות, כמו Come Back to What You Know (של אימברייס) ו-Clocks (של קולדפליי). ב-2003 וב-2004 פרץ של להקות אינדי, שהושפעו הן מזרם הפוסט-פאנק של שנות ה-80 והן מזרם הבריטפופ, שטף את בריטניה. להקות כמו פרנץ פרדיננד (Franz Ferdinand), קייזר צ'יפס (Kaisr Chiefs), בלוק פארטי (Bloc Party) וקאזביאן (Kasabian) נהנו מתמיכתם ומעידודם של מגזיני המוזיקה, ומספר להקות אף הצליחו להכניס את שיריהן למצעד הלהיטים. עם זאת, חלוקות הדעות אם יש להתייחס לשטף זה של להקות כ"גל השני של הבריטפופ" או כזרם נפרד, שהבריטפופ מהווה חלק מסך כל השפעותיו. כיום פעילות בשדה להקות אינדי כמו White lies שזוקפות את עיקר השראתן לבריטפופ.

קו זמן

גרף זה מציג את שלבי התפתחותו של הבריטפופ אל מול השנים בהן התקיימו הלהקות הבולטות בז'אנר.

הרכבי בריטפופ מרכזיים

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בריטפופ בוויקישיתוף

בריטפופ ב-All Music Guide
עשרה שצריך – עשרה אלבומים חשובים, מרכזיים ומשפיעים בבריטפופ מתוך האתר השרת העיוור.
סדרת מאמרים ב-BBC News לרגל מלאת עשר שנים לבריטפופ.
בריטפופ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ imdb, Live Forever, imdb

[1] , Live Forever, imdb

[1]