ג'ון פלקסמן
ג'ון פלקסמן (באנגלית: John Flaxman; 6 ביולי 1755 – 7 בדצמבר 1826) היה פסל ושרטט בריטי, ודמות מובילה בנאו-קלאסיות הבריטית והאירופית. בתחילת דרכו עבד כדוגמן במפעל כלי החרס של וודג'ווד. הוא בילה מספר שנים ברומא, והיה יצרן פורה של אנדרטאות.
 | |
| לידה |
6 ביולי 1755 יורק, ממלכת בריטניה הגדולה  |
|---|---|
| פטירה |
7 בדצמבר 1826 (בגיל 71) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| מקום קבורה |
הכנסייה הקדושה סנט פנקראס |
| תחום יצירה |
פיסול, עיצוב גרפי, אמנות דקורטיבית, אמנות חזותית, book design |
| זרם באמנות |
נאו-קלאסיציזם |
| בן או בת זוג |
Ann Flaxman |
  | |
ביוגרפיה
עריכהראשית חייו
עריכההוא נולד ביורק. אביו, שנקרא גם הוא ג'ון (1726–1803), היה ידוע היטב כמייצר ומוכר יציקות גבס של דמויות או עיטורים לעיצוב פנים של מבנים. שם הנעורים של אשתו היה לי, ונולדו להם שני ילדים, ויליאם וג'ון. בתוך שישה חודשים מלידתו של ג'ון, חזרה המשפחה ללונדון. אמו נפטרה כשהיה בן תשע, ואביו נישא בשנית. הוא למד מעט, ובעיקר היה אוטודידקט. הוא היה מצייר את הדוגמאות מהמלאי המסחרי של אביו, ולמד שפות קלסיות במטרה להבין אותם.[1]
לקוחות של אביו עזרו לו בהשאלת ספרים, בייעוץ, ובהמשך בהזמנות של עבודות. משמעותי במיוחד היה תרומת הצייר ג'ורג' רומני ואיש הדת, אנתוני סטיבן מאתיו ואשתו גברת מתיו, שבביתם פלקסמן הצעיר נהג לפגוש את החברה של גילו - האמנים ויליאם בלייק ותומאס סטות'ארד, שהפכו לחבריו הקרובים ביותר.
בגיל 12 זכה בפרס הראשון של החברה לאמנויות על מדליון, שהציג בגלריה של החברה החופשית לאמנים. בגיל 15 זכה בפרס שני באגודת האמנויות המלכותית. באותה שנה, 1770, הוא נכנס לאקדמיה כסטודנט וזכה במדליית הכסף, של האקדמיה בשנת 1772, בעוד הפרס הראשון הוענק על ידי הנשיא, סר ג'ושוע ריינולדס לאמן אחר.
הוא המשיך לעבוד בחריצות, גם כסטודנט וגם כמציג באקדמיה, עם ניסיונות ציור מדי פעם. לאקדמיה הוא תרם מודל שעווה של נפטון (1770); ארבעה דגמי פורטרט בשעווה (1771); חזה מטרקוטה, דמות שעווה של ילד, דמות היסטורית (1772); דמות קומדית. בתקופה זו הוא קיבל עבודה מחבר של משפחת מתיו ליצור את פסלו של אלכסנדר הגדול, אך הוא לא הצליח להשיג הכנסה קבועה מחוזים פרטיים.
מפעל וודג׳ווד
עריכהמשנת 1775 הוא הועסק על ידי הקדר ג'וזאיה וג'ווד ושותפו בנטלי, שאביו עשה עבודות מסוימות עבורם, דוגמאות ותבליטים לשימוש בחברה ליצור כלי חרסינה מפורסמת זו. הנוהל המקובל היה לעצב את התבליטים בשעווה על גבי ציפחה או על גבי זכוכית לפני שהם עברו לייצור. תחריטים באוסף האגרטלים היוונים הקדומים של סר ויליאם הילטון היו בעלי השראה חשובה על יצירתו.[2]
העיצובים שלו כללו את אפותאוסיס של הומרוס (1778), ששימש מאוחר יותר לאגרטל. הרקולס בגן ההספרידס (1785); מגוון גדול של תבליטים קטנים (1776–1778) הוכיחו את עצמם במיוחד. וכן מדליוני דיוקן וערכת שחמט.
עבודות פיסול
עריכה
בשנת 1780 פלקסמן החל גם להרוויח כסף בפיסול אנדרטאות קבורה. האנדרטאות המוקדמות שלו כללו את אלה לתומאס צ'טרטון בכנסיית סנט מרי רדקליף בבריסטול (1780), לגברת מורלי בקתדרלת גלוסטר (1784), ולכומר תומאס וגברת מרגרט בול בקתדרלת צ'יצ'סטר (1785).
בהמשך הקריירה של פלקסמן תבליטים מהסוג הזה היוו את עיקר תפוקתו ונמצאים בכנסיות רבות ברחבי אנגליה. דוגמה אחת, האנדרטה לג'ורג' סטיבנס, במקור בכנסייה העתיקה של סנט מאטה, נמצאת כעת במוזיאון בקיימברידג'. יצירתו המונומנטלית הטובה ביותר זכתה להערצה בזכות הפאתוס והפשטות שלה, והשילוב של סגנון יווני אמיתי לעיצוב וקומפוזיציה קצבית עם רוח של רוך ותמימות ביתית.
נישואים
עריכהבשנת 1782, בן 27, התחתן פלקסמן עם אן דנמן, שאמורה הייתה לסייע לו לאורך כל הקריירה. היא הייתה משכילה, ובת לוויה מסורה. בדרך כלל בילו את חופשת הקיץ כאורחי המשורר ויליאם היילי, בארתאם בסאסקס.
איטליה 1787–1794
עריכה
בשנת 1787, חמש שנים לאחר נישואיהם, פלקסמן ואשתו יצאו לרומא, במסע במימון חלקי של וודג׳ווד. פעילותו בעיר כללה פיקוח על קבוצת עובדים שהיו מועסקים על ידי וודג׳ווד, אם כי הוא כבר לא עשה שום עבודה עבור הקדר בעצמו. ספרי השרטוטים שלו מראים כי בזמן שהוא למד לא רק אמנות קלאסית, אלא גם אמנות ימי הביניים והרנסאנס.
בהיותו ברומא הוא הפיק את האיורים הראשונים עבור הספרים שעבורם הוא עתיד להתפרסם, וקידמו את השפעתו בכל רחבי אירופה, והביאו את גתה לתאר אותו כ"אליל כל הדילטנטי": עיצוביו ליצירותיו של הומרוס (פורסמו בשנת 1793), ליצירותיו של אייסכילוס (הוזמנו על ידי ליידי ספנסר), וליצירותיו של דנטה (פורסמו לראשונה בלונדון ב-1807), כולם נחקקו על ידי פירולי.[1] פלקסמן יצר מאה ואחד עשר איורים לקומדיה האלוהית של דנטה, ששימשה השראה לאמנים כמו גויה ואנגר, ושימשו כמקור אקדמי לתלמידי אמנות במאה ה-19.
במקור הוא התכוון להישאר באיטליה קצת יותר משנתיים, אך נשאר כשבע שנים ועסק בפיסול שיש קלסי.
חזרה לאנגליה
עריכהבמהלך המסע הביתה, פלקסמן ואשתו נסעו למרכז וצפון איטליה. בשובם שכרו בית ברחוב בקינגהאם, כיכר פיצרוי. מיד לאחר שובו פרסם הפסל מחאה נגד התוכנית (שכבר נחשבה על ידי הצרפתים ובוצעה שנתיים לאחר מכן על ידי נפוליאון) להקים מוזיאון מרכזי עצום לאמנות בפריס שיכלול יצירות שנבזזו מרחבי אירופה. למרות זאת, מאוחר יותר הוא ניצל את שלום אמיין כדי לנסוע לפריז ולראות את האוצרות הגנוזים שנאספו שם.
עוד בהיותו ברומא, שלח פלקסמן דגמים למספר אנדרטות קבר, כולל אחת בתבליט עבור המשורר ויליאם קולינס בקתדרלת צ'יצ'סטר, ואחת ללורד מנספילד במנזר וסטמינסטר.
חייו המאוחרים 1797–1826
עריכה
בשנת 1797 הוא התמנה לעמית של האקדמיה המלכותית לאמנויות. הוא הציג עבודות באקדמיה מדי שנה, והציג מדי פעם אנדרטה ציבורית, כמו אלה של פסקוולה פאולי (1798) או קפטן מונטג (1802) עבור מנזר וסטמינסטר, של סר ויליאם ג'ונס מיוניברסיטי קולג' באוקספורד (1797–1801), של נלסון עבור קתדרלת סנט פול, אך לעיתים קרובות יותר אנדרטאות לכנסיות, עם נושאים סימבוליים או איורים של טקסטים מקראיים.[1]
הוא פרסם תוכנית להצבת אנדרטה גרנדיוזית בגריניץ' היל, בדמות בגובה 61 מטר, לכבוד הניצחונות הימיים של בריטניה.
בשנת 1800 הוא נבחר לאקדמאי מלא, ובשנת 1810 האקדמיה מינתה אותו לתפקיד שנוצר במיוחד כפרופסור לפיסול. הוא היה מורה יסודי ונבון, והרצאותיו נדפסו לעיתים קרובות בין תלמידיו: אדוארד הודג'ס ביילי, באותה תקופה יצר אנדרטאות חשובות כגון עבור משפחת קוק-ירבורו בכנסיית קמפסל, יורקשייר, לסר ג'ושוע ריינולדס בסנט פול (1807); לקפטן וובה בהודו (1810), ללורד קורנוואליס באי הנסיך מוויילס (1812) ועוד.
בסביבות תקופה זו היה ויכוח רב על היתרונות של הפסלים מהפרתנון באתונה, שהובאו לבריטניה על ידי לורד אלגין, ומכאן נודעו בכינויו שיש אלגין. כאשר פלקסמן ראה אותם לראשונה בבית אלגין בשנת 1807, הוא יעץ נגד שיקומם. אבל הצהיר בעד רכישתם על ידי הממשלה. הפסלים נקנו בסופו של דבר בשנת 1816.[3]
בשש השנים האחרונות לחייו עיצב פלקסמן קישוטים לחזיתות ארמון בקינגהאם.
בשנת 1820 נפטרה אשתו של פלקסמן. אחותה הצעירה, מריה דנמן, ואחותו שלו, מריה פלקסמן, המשיכו לחיות איתו, והוא המשיך לעבוד קשה. בשנת 1822 העביר באקדמיה הרצאה לזכר חברו הוותיק, קנובה, שמת.
פלקסמן נפטר, בן 71, ב־7 בדצמבר 1826.
הערכה
עריכהמרבית דגמיו בוצעו על ידי עוזרים. דגמי הגבס שלו, נוצקו מעיצובים שלו בחימר, מראים לעיתים קרובות טיפול רגיש יותר. בתחילת הקריירה שלו, פלקסמן עשה את עבודותיו בצורת דגמים קטנים שעוזריו היו מגדילים בעת ייצור גרסאות השיש המוגמרות. במקרים רבים, בעיקר עם האנדרטה ללורד האו, הדבר הוכח כבעייתי, ובעבודותיו המאוחרות יותר הוא הפיק גרסאות טיח בגודל מלא לעבודותיו.[4]
המונומנטים המסובכים של פלקסמן, כמו השלושה במנזר וסטמינסטר והארבעה בקתדרלת סנט פול, נחשבים "כבדים" מדי. אבל המונומנטים הפשוטים שלו בתבליט הם איכותיים יותר. הוא הבין היטב את ההבדל בין התבליטים לפסלים. הקומפוזיציות שלו נלמדות בצורה הטובה ביותר מתוך רישומי הסטודיו שלו, אשר אוסף מקיף שלהם נשמר בגלריה פלקסמן ביוניברסיטי קולג' לונדון.[5]
קישורים חיצוניים
עריכה
- ג'ון פלקסמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון פלקסמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Flaxman, John". Encyclopædia Britannica. 10 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 489–491.
- ^ The Wedgwood Museum − Learning − John Flaxman Jr (1755-1826), www.wedgwoodmuseum.org.uk
- ^ Whinney, Margaret (1971). English Sculpture 1720–1830. Victoria and Albert Museum Monographs. London: Her Majesty's Stationery Office.pp. 140
- ^ Whinney, Margaret (1971). English Sculpture 1720–1830. Victoria and Albert Museum Monographs. London: Her Majesty's Stationery Office.pp. 144
- ^ UCL, John Flaxman Collection, UCL CULTURE (באנגלית)