ג'ונקה

ג'וּנקה היא דגם עתיק של ספינת מפרש סינית הנמצא בשימוש גם בימינו. פיתוח הג'ונקה התרחש בתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס–220 לספירה) והשתמשו בה כספינת ים. מבנה הג'ונקות התפתח והשתכלל במרוצת השושלות הסיניות הבאות, והשתמשו בהן בכל רחבי אסיה למסעות ארוכים במרחבי האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי. השימוש בג'ונקות היה נפוץ, ועדיין נפוץ, אם כי במספרים הולכים וקטנים, ברחבי דרום-מזרח אסיה והודו, ובעיקר בסין. המקום הידוע ביותר שבו ניתן למצוא ג'ונקות כיום הוא הונג קונג. השימוש בג'ונקות כאמצעי להובלת סחורות ואנשים הולך ופוחת, אך מאידך ישנו גידול בכמות היכטות המודרניות המשתמשות בטכניקת המפרש הייחודית של הג'ונקות.

ג'ונקה מהמאה ה-18 (תקופת שושלת צ'ינג)

ג'ונקה מודרנית בהונג קונג

מקור השם

על אף שהג'ונקה פותחה ושוכללה בסין, המקור לשם "ג'ונקה" איננו סיני. מקור הכינוי "ג'ונקה" הוא במילה הפורטוגזית "ג'וּנקוֹ" (junco), שמקורה בשם "דזונג" (djong), שניתן לספינה בג'אווה. השם הסיני העתיק המקורי לספינה היה 舟 (פין-יין - zhōu: ג'וֹאוּ), והשם הנוכחי הוא 船 (פין-יין - chuan: צ'וּאָן), שפירושו "סירה" או "ספינה". התואר שבו הסינים מכנים ספינת ים הוא 艚 (פין-יין – cáo: צָאוֹ).

עיצוב

הג'ונקות היו ספינות חזקות ויעילות שהפליגו למרחקים גדולים בימים עוד במאה השנייה לפני הספירה. הן כללו שכלולים טכנולוגיים רבים במבנה המפרש ובגוף הספינה, שאומצו מאוחר יותר במספנות במערב.

ההיסטוריון וקצין הימייה האנגלי הרברט סמיית' (Herbert Warington Smyth‏; 1943-1867), מחבר הספר "תורן ומפרש באירופה ובאסיה" (Mast and Sail in Europe and Asia, מהדורה ראשונה 1906, מהדורה שנייה 1929), טען שעיצוב הג'ונקה היה אחד מעיצובי הספינות היעילים ביותר. סמיית' הצהיר: ”כמנוע להובלת אדם וסחורתו במים עמוקים וסוערים, כמו גם בנתיבי המים הנרחבים ביבשת, ספק אם יש סוג ספינה כלשהו... המתאים יותר או מותאם טוב יותר למטרתו מאשר הג'ונקה ההודית או הסינית, ובטוח שבנוחיות השימוש במפרש השטוח אין למַעֲרַךְ הַמַּעֲטֶה הסיני מתחרים”.

המפרשים

ג'ונקה סינית דו-תרנית. איור מהאנציקלופדיה טְייֵנְגוֹנְג קָאיווּ (פין-יין Tiangong Kaiwu) שנכתבה על ידי סוֹנְג יִינְגְשִׂינְג (Song Yingxing) ויצאה לאור ב-1637.

המפרשים בג'ונקה היו מפרשים אורכיים, הנקראים בטרמינולוגיה המערבית "מפרשי זרוע" (balanced lug sails). הזרוע, הכלונס העליון, תלויה מראש התורן במרכזה (או בשני שלישים שלה בערך) ולא בקצותיה כמו בסְּקַרְיָה של המַעֲטֶה הרָחְבִּי המערבי המסורתי, והיא שלוחה או בולטת משני צדי התורן, הקדמי והאחורי. השפה התחתונה של המפרש מחוברת לכלונס נוסף הנקרא מנור.

מספר פְּסִיסִים תפורים לרוחב המפרש ותפקידם להעניק למפרש צורה וחוזק. השליטה במפרש נעשית באמצעות חבלים, המחוברים לקצות הפסיסים בשתי שפות המפרש – הקדמית והאחורית. בדומה לשיטה במפרש הראשי במפרשית טיפוסית. אך בעוד שבמפרשית טיפוסית יש חבל יחיד הקשור לקצה החופשי של המנור בלבד, מֵיתַר הקֶרֶן, בג'ונקה מחוברים כל קצות הפסיסים בשתי שפות המפרש – הקדמית והאחורית בחבלים. תצורה זו מאפשרת קיפול מהיר או פרישה מלאה של המפרש בקלות, על מנת להתמודד עם עוצמות רוח משתנות. הפסיסים גם הופכים את המפרשים לעמידים יותר לקרעים אורכיים מאשר מפרשים מסורתיים, משום שבמפרש הג'ונקה מוגבל הקרע לקטע אחד שבין שני פסיסים. הזרוע והמנור מורמים ומורדים באמצעות חבלים נפרדים הנקראים נֵפִים או מַתְלִים.

סוגים אחדים של ג'ונקות מניפים מפרשים אורכיים מסוג אחר, הנקראים בטרמינולוגיה המערבית "מפרשי מוט" (sprit sail).

המבנה והגמישות של מַעֲטֶה הג'ונקה הם שעשו את הג'ונקה לכלי שיט מהיר ונוח. שלא כמו במַעֲטֶה הרָחְבִּי המערבי המסורתי, יכולים המפרשים של הג'ונקה להסתובב על גבי התורן פנימה בכיוון ציר האורך של הספינה, תצורה המאפשרת לג'ונקה שיט קרוב יותר לרוח בהשוואה למפרשים רוחביים. בספינות מערביות פתרו את הבעיה של שיט קרוב לרוח על ידי הוספה של מפרשים אורכיים ייעודיים למפרשים הרוחביים הייעודיים, והיתרון של מפרש הג'ונקה היה בהיותו דו-שימושי: הוא מסוגל לתפקד גם כמפרש רוחבי וגם כמפרש אורכי ביעילות סבירה.

קיים הרבה מן המשותף בין המפרשים של הג'ונקות לבין המפרשים, היעילים ביותר מבחינה אווירודינמית, בהם משתמשים בגלשני רוח או בקטמרנים.

החִבֵּל הנַיָּח בג'ונקה הוא פשוט או שאינו קיים כלל. תורן הג'ונקה הוא תורן מוצק וחזק העשוי מכלונס אחד. לתורן תמיכה חזקה במיוחד לגוף האונייה בחלקו התחתון, מה שמייתר את הצורך ברכסות – חבלים עבים לייצוב וחיזוק התורן בממד הרוחבי. לפעמים מצויד התורן בסָמוֹכוֹת, חבלים לייצובו וחיזוקו בממד האורכי. לשיטה זו יש יתרון גדול, משום שניתן להחליף מפנה על ידי העברת המפרש מצדו האחד של התורן לצדו השני בקלות רבה; החבלים אינם מפריעים.

המפרשים מפוזרים בין מספר תרנים, ומאפשרים בכך את הגדלת שטח המפרשים וחלוקה טובה של כוח הרוח המופעל על הספינה.

הקיסר קאנגשי בסיור, יושב במקום בולט במרכז הסיפון של ספינת ג'ונקה.

בראשי התרנים של הג'ונקה נתלו דגלים צבעוניים שמטרתם להבטיח מזל ונשים לספנים. אגדה סינית שהתהלכה בין הספנים בתור הזהב של הג'ונקות מספרת כי דרקון שוכן בינות לעננים. נאמר כי כאשר הדרקון נעשה זועף הוא יוצר טייפונים וסערות. דגלים בצבעים זוהרים שעליהם כיתוב בסינית נועדו להפיג את זעמו של הדרקון. הצבע הטוב היה האדום, משום שעל פי האגדה הוא משפיע על הדרקון לסייע למלחים.

גוף הספינה

גוף הג'ונקה הקלאסית נבנה מעץ שמקורו בדרך כלל באחד העצים במחלקת המחטניים, דוגמת האורן, אם כי בגואנגדונג נהגו לבנות את גוף הג'ונקה מטיק, עץ השייך למחלקת הדו-פסיגיים. גוף הספינה חולק למדורים רבים, שהגישה לכל אחד מהם הייתה על ידי כַּוּוֹת וסולמות נפרדים, מבנה המזכיר את המבנה הפנימי של חזרן (במבוק). למבנה המסורתי היו ירכתיים בצורת פרסה המסתיימים בסִפּוּן בֵּית הָאַחְרָה מוגבה. תחתית הג'ונקה הייתה שטוחה ונטולת שדרית (בדומה לסמפאן), ולכן הספינה הייתה תלויה בחרב או בלוחות צד או בהגה כיוון גדול במיוחד על מנת למנוע מהספינה להחליק הצידה במים בהשפעת רוח צד. הג'ונקות הגדולות ביותר, אוניות האוצר בצי עליו פיקד ג'נג חה, נבנו במטרה לחקור את העולם במאה ה-15, ועל פי כמה כרוניקות סיניות עלה אורכן על 120 מטרים.

הגה הכיוון

מודל של ספינת נהר מקרמיקה המתוארך לתקופת שושלת האן המזרחית (220-25), הכולל הגה כיוון.

ג'ונקות השתמשו בהגה כיוון המורכב על הירכתיים מאות שנים לפני שהטכנולוגיה אומצה במערב, אם כי המקור, הצורה ואופן ההרכבה של הגה הכיוון שונים לגמרי מאלו שהיו נהוגים במערב. הייתה זו המצאה שאפשרה לנווט ספינות גדולות בעלות בֹּלֶט גבוה, והתכנון המדוקדק שלו איפשר כוונון בהתאם לעומק המים. לג'ונקה שממדיה גדולים נדרשו שלושה אנשי צוות על מנת לשלוט בהגה הכיוון במזג אוויר סוער. התיאור העתיק ביותר של הגה כיוון המורכב בירכתי ספינה קיים כעיטור על דגם של ג'ונקה מקרמיקה המתוארכת לפני המאה הראשונה לספירה, אם כי יש חוקרים הטוענים שמדובר במשוט ניווט – טענה סבירה בהתחשב בכך שהמודל הוא של ספינת נהר שקרוב לוודאי נגררה על ידי אנשים או בעלי חיים, או שנדחפה בעזרת מוט שאיש צוות נעץ בתחתית נתיב השיט.

בתקופה כלשהי במאות ה-13 עד ה-15 החלו ג'ונקות רבות להתקין הגה כיוון בעל "חלונות" (כלומר שהיו בו חורים), קרוב לוודאי משום שהגה כיוון מסוג זה דורש פחות כוח כדי לסובב אותו.

הגה הכיוון היה החלק החזק ביותר בג'ונקה. באנציקלופדיה טְייֵנְגוֹנְג קָאיווּ (פין-יין Tiangong Kaiwu - "ניצול מפעלי הטבע"), שיצאה לאור ב-1637, כתב המחבר סוֹנְג יִינְגְשִׂינְג (Song Yingxing) "העמוד של הגה הכיוון עשוי מאולמוס או מ'לָאנְג מוּ' או מ'ג'וּ מוּ'". המחבר, בן תקופת שושלת מינג, שיבח את החוזק של העץ "לָאנְג מוּ" ומשווה אותו לאפשרות ש"אדם יוכל להרים אלף 'ג'וּן' בעזרת חוט בודד של משי או שיעמוד בפני המשקל של מפולת הרים".

מדורים נפרדים

מאפיין נוסף של הג'ונקות היה חלוקה למדורים פנימיים שביניהם הותקנו מְחִיצוֹת הַפְרָדָה אטומות למים בחומר שאינו דליק. תפקיד המחיצות היה לחזק את מבנה הספינה ולהתמודד עם הצפה במקרה של חור בדופן הספינה (המים ממלאים רק מדור אחד, אינם גורמים לטביעת הספינה וסחורה המצויה במדורים האחרים אינה נפגעת). על ספינות הבנויות בצורה כזו כתב הסופר ג'וּ יוּ (朱彧 פין-יין Zhu Yu) מתקופת שושלת סונג, שאביו היה ממונה על הסחר הימי בנמל גואנגג'ואו, בספרו "שיחות שולחן בפִּינְגְג'וֹאוּ" (萍洲可談) שיצא לאור ב-1119. גם הנוסע הבֶּרְבֵּרִי אבן בטוטה (1377-1304) תיאר מבנה זה בפרוטרוט. אף כי יש היסטוריונים המטילים ספק בהיותן של המחיצות בג'ונקות אטומות למים, מרביתם מאמינים כי היו בג'ונקות הסיניות מדורים אטומים למים. ברטון, שכתב על הג'ונקות, העיר שחסרונה של שיטת המדורים האטומים הוא בכך שהיא מקשה על גילוי קיומו של חור בדופן הספינה, וכן שיש צורך להתקין מַשְׁאֵבַת שִׁפּוּלַיִם בכל אחד מהמדורים, מבלי לדעת שהסינים כבר פתרו בעיות אלו. בכל שרידי הג'ונקות הטרופות שנתגלו עד היום היו זְחִילִים. חורי ניקוז אלו היו שונים מחורי הניקוז שהותקנו בדרך כלל בחזית המדור הקדמי ולעיתים גם בירכתי המדור האחורי, שנועדו לספוג מים בכוונה (ראו בהמשך). הזחילים הותקנו בבסיס המחיצות ונועדו לנקז את המים למדור הנמוך ביותר וממנו להפעיל משאבת שיפוליים אחת בלבד. על פי העדויות מהספינות הטרופות, מאמינים כי ניתן היה לסתום את חורי הניקוז בצורה הרמטית על מנת לאחסן נוזלים או על מנת לבודד מדור שנתגלתה בו דליפה.

ב-1787 כתב בנג'מין פרנקלין מכתב בנושא מיזם משלוח חבילות דואר בין צרפת לארצות הברית: ”מכיוון שספינות אלו אינן עומדות להיות מוטענות בסחורות, ניתן יהיה לחלק את הסַפְנָות שלהם ללא קושי למדורים נפרדים, כדרך הסינים, וכל אחד ממדורים אלו ייאטם לחלוטין על מנת למנוע חדירת מים” (עמ' 420 בספרו של ג'וזף נידהם: Science and civilisation in China: Physics and physical technology, Volume 4).

סר סמואל בנתם (Samuel Bentham‏; 1831-1757), המפקח על המספנות של הצי המלכותי הבריטי, תכנן ובנה ב-1795 שש ספינות מפרש חדשות, שבהן בנה "מחיצות שיתרמו לחוזק הספינה ויבטיחו אותה מפני טביעה, כפי שנוהגים הסינים בימינו". בנתם הודה כי קיבל את הרעיון של מדורים חסינים למים מהתבוננות בג'ונקות של הסינים כאשר שהה בסין ב-1782. בנתם היה ידידו של איזמבארד קינגדום ברונל, ולכן קיימת טענה שייתכן כי הייתה לו השפעת מה על ההחלטה של ברונל לאמץ מחיצות חיזוק אורכיות בסיפון התחתון של הספינה בריטניה הגדולה. בתקופה זו בנתם כבר תכנן ובנה אסדה המחולקת לתאים לשימוש על הנהר וולגה, כך שהרעיון של חלוקה רוחבית של גוף הספינה כבר נבט ככל הנראה במוחו. עם זאת, יש הבדל גדול בין המחיצות הרוחביות בבנייה הסינית, שאינן מהוות חיזוק אורכי, והמדורים האורכיים בתוכנית של ברונל, שמקור ההשראה לתכנונם היה כמעט בוודאות הנדסת הגשרים שהוא ועמיתיו להמצאה של בניית אוניות מברזל הכירו כה טוב.

בספרו מתייחס נידהם לנושא הזחילים לעומת חורי הניקוז במדור הקדמי והאחורי.

"ידועה פחות העובדה המעניינת שהמדור הקדמי (ובחלק מהמקרים גם המדור האחורי) בכמה סוגים של כלי שיט סיניים מתוכננים כך שיעמדו בהצפה. בכוונה תחילה נקדחו חורים בלוחות של הספינה. כך קורה עם ספינות המלח היורדות באשדות מדְזְה-לְיוֹגִ'ינְג בסצ'ואן, הסירות דמויות הגונדלות באגם פויאנג, ובג'ונקות רבות השטות בים הפתוח. הספנים הסצ'ואנים אומרים כי חורים אלו מפחיתים את ההתנגדות למים עד למינימום, ואמצעי זה מרכך את עוצמת החבטה כאשר הספינה נוטה בחדות כלפי מטה בירידה באשדות, כיוון שהיא קולטת ופולטת במהירות מטען מים הפועל זמנית כזְבוֹרִית בדיוק בזמן על מנת להפעיל כוח נגדי לחבטות שסופגים החרטום והירכתיים.

— Joseph Needham, LU GWEI-DJEN, Science and civilisation in China: Physics and physical technology, Volume 4

המצאות ואביזרים

בין ההמצאות שנועדו לשיפור ושכלול יכולת השיט של הג'ונקות:

• חרבות ולוחות צד - נועדו לייצב את הג'ונקה ולשפר את יכולתה להפליג נגד הרוח. אמצעים אלו תועדו בספר משנת 759 שנכתב על ידי לִי צְ'ווָאן. המצאה זו אומצה בספינות פורטוגזיות והולנדיות סביב 1570.
• משאבת שיפוליים בעלת דרגש מרובע – סוג של משאבת שיפוליים שבה השתמשו גם במערב במהלך המאה ה-16 עבור עבודות שאיבה ביבשה. משאבות השיפוליים שבהן השתמשו בספינות המערביות היו סוג של משאבת שרשרת שהייתה בנויה על פי עקרונות אחרים.
• מצפן – המצפן הומצא במקור בסין ושימש לניווט הג'ונקות. עם זאת, כמקובל בכל כלי השיט שלפני שלהי המאה ה-19, רמת הדיוק של המצפנים שהותקנו בג'ונקות הייתה נמוכה. בין אם משום שבשימוש בהם לא נלקחו בחשבון סטיות הנובעות מהמגנטיות של חלקי הברזל בספינה, או בשל תכנון גרוע של המצפן. משום כך שיטת הניווט הנפוצה התבססה על הערכה שלקחה בחשבון נקודה ידועה שבה הייתה הספינה קודם והמרחק שעברה ממנה.

היסטוריה

הרישומים הראשונים בנושא הג'ונקות מצויים במקורות המתוארכים לתקופת שושלת האן (220 לפנה"ס - 200 לספירה).

ג'ונקות מהמאה השנייה (שושלת האן)

בספר "נפלאות הדרום" (南州異物志) מתאר וָאן גֶ'ן (萬震) ג'ונקות המסוגלות לשאת 700 נוסעים ו-260 טון מטען. הוא מתאר את מבנה הספינה כדלקמן: "ארבעת המפרשים אינם פרושים כשפניהם קדימה (לרוחב האונייה), אלא באלכסון, והם קבועים כולם באותה זווית, כדי שיוכלו לקלוט את הרוח ולפלוט אותה. אלו שמאחורי המפרש הקרוב ביותר לרוח, זה הקולט (ראשון) את לחצה, מעבירים את נשיבתה זה לזה, כך שכולם מנצלים את כוחה. אם נושבת רוח סערה, מקטינים (המלחים) או מגדילים בהתאם את שטח המפרשים. המערך האלכסוני, המאפשר למפרשים לקלוט זה מזה את נשיבת הרוח, פוטר מן החשש הכרוך בשימוש בתרנים גבוהים. לכן אוניות אלה אינן מהססות להפליג גם ברוחות חזקות ובגלים סוערים, ובעזרתן מסוגלות הן להגיע למהירות רבה."

בספר משנת 260 לספירה מתאר קָאנְג טָאי (康泰) ספינות בעלות שבעה תרנים, שהרחיקו שוט עד סוריה.

פרט של אוניה מתוך הציור הפנורמי לאורך הנהר במהלך פסטיבל צ'ינגמינג של הצייר גָ'אנְג דְזֶה- דְווָאן (1145-1085)

ג'ונקות מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 (שושלת סונג)

בתקופת שושלת סונג, שבה היה הסחר מפותח, נעשה שימוש נרחב בג'ונקות. הכוח הימי של סונג, הן המסחרי והן הצבאי, היוו את עמוד השדרה של הכוח הימי של שושלת יואן שקמה אחרי שושלת סונג, במיוחד בפלישות המונגוליות ליפן (1284-1274), כמו גם בפלישות המונגוליות לג'אווה.

ג'ונקות מהמאה ה-14 (שושלת יואן)

הג'ונקה "פֶנְגְג'וֹאוּ" מהמאה ה-14 (שושלת מינג)

הממדים העצומים של הספינות הסיניות מימי הביניים מתוארים במקורות הסיניים, ומאומתים על ידי נוסעים מערביים שהגיעו למזרח, דוגמת מרקו פולו, אבן בטוטה וניקולו דה קונטי (Niccolò da Conti‏; 1469-1385). לדבריו של אבן בטוטה, שביקר בסין ב-1437:

...עצרנו בנמל קוז'יקוד, שבו היו באותה שעה שלוש עשרה ספינות סיניות, וירדנו מהספינה. מסעות בים סין נערכים בספינות סיניות בלבד, לכן נתאר את סידוריהן. כלי השיט הסינים הם משלושה סוגים: ספינות גדולות המכונות צ'ונקות (ג'ונקות), בינוניות המכונות זאוות (דאו) וקטנות המכונות קקאמים. לספינות הגדולות יש בין שלושה לשנים עשר מפרשים, העשויים קני חזרן שנארגו למחצלות. המפרשים אינם מורדים אף פעם, אלא מופנים בהתאם לכיוון הרוח. לאחר שהספינה הטילה עוגן הם נשארים לרחף ברוח.

הספינה נושאת צוות של אלף איש, שש מאות מהם מלחים וארבע מאות חיילים, כולל קשתים, גברים המצוידים במגנים ורובי קשת, היורים נפטא. שלוש ספינות קטנות יותר, "החצי", "השליש" וה"רבע", מלוות כל כלי שיט גדול. ספינות אלו נבנו בערים זייטון (כיום צ'ואנג'ואו במחוז פוג'יין) וסין-קאלאן. בכלי השיט יש ארבעה סיפונים והוא מכיל חדרים, קבינות, וחדרי סלון עבור הסוחרים. קבינה מחולקת לתאים וכוללת שירותים, והדיירים יכולים לנעול את דלתה.

וזו הדרך שבה הן נבנות: שני קירות (מקבילים) של לוחות עץ עבים מורמים ובמרחב ביניהם מונחים לוחות עבים מאוד ("מחיצות ההפרדה") המקובעים לאורך ולרוחב באמצעות מסמרים ארוכים מאוד, כל אחד באורך של שלוש אמות. כאשר קירות אלו נבנו מרכיבים את הסיפון התחתון והספינה מושקת לפני שחלקה העליון מושלם.

— אבן בטוטה

ג'ונקות של המאות ה-15 עד ה-17 (שושלת מינג)

בתקופת שושלת מינג שימשו ג'ונקות למסחר עם מדינות אחרות באסיה, כאמצעי להרחיב את ההשפעה המדינית של הקיסרות, כספינות ששימשו פירטים לתקוף ערי נמל, ובסוף התקופה גם כאמצעי להובלת גייסות שכבשו את טאיוואן מידי הולנדים.

בתחילת שושלת מינג, בייחוד בתקופת שלטונו של הקיסר השלישי יונג-לה, הייתה תקופת פריחה בבניית ג'ונקות במספנות שבסין. הן שימשו לשם מסחר או קובצו לציים גדולים בפיקודו של האדמירל ג'נג חה, שערך מסעות לדרום מזרח אסיה ולאפריקה. מטרת המסעות הייתה, מעבר להיבט הכלכלי, הרחבת ההשפעה המדינית של הקיסר על מדינות חסות מעבר לים (דוגמת סולטנות מלאקה). במסעות גֶ'נג חה תמכו עמיתיו הסריסים ששרתו בחצר המלוכה, אך הפקידים המשכילים הקונפוציאנים התנגדו להם נמרצות. במאבק הכוח הבסיסי בין האצולה הפקידותית לבין החצרנים-סריסים, ניצחו הראשונים וגישתם המסתגרת והקסנופוביה הכתיבה נסיגה מפיתוח הסחר והמסעות. הסיבה העיקרית לניצחונם הייתה שמסחר אין מנהלים באמצעות ממשלות ואדמירלים או סוחרים בחסד הקיסר, אלא באמצעות סוחרים סתם. התנגדותם הייתה כה גדולה עד שניסו למחוק כל זכר למסעות הימיים ברשומות הקיסריות הרשמיות. במאה ה-15 פורק הצי הגדול בצו מלכותי, בניית אוניות נאסרה ותעשיית הברזל התדרדרה בהדרגה.

את העובדה שלקיסרות הסינית לא היה צי החלו לנצל פירטים יפניים והחלו לפשוט על ערי הנמל של סין. אליהם הצטרפו סינים שהאיסור על סחר עם מדינות אחרות (בייחוד עם יפן) פגע בכלכלתם. הציים של הפירטים, שכונו ווֹקוֹאוּ (Wōkòu), כללו מאות ג'ונקות, ועיקר פעילותם הייתם בתקופתם של הקיסרים ואן-לי וג'יאג'ינג, הנחשבים קיסרים חלשים. השינוי חל עם הופעת הפורטוגזים, שהפירטים לא יכלו להתמודד עם ספינותיהם החמושות בתותחים, והסכמת הקיסרות להקל על איסור המסחר הבינלאומי, שני גורמים שגרמו לווֹקוֹאוּ לנטוש את הפירטיות ולחזור למסחר.

בעלי ג'ונקות רבים עסקו באותה עת במסחר ובשוד ימי. סוחרים פורטוגזים נהגו לשכור את שירותיהם. כך למשל הגיעה משלחת ז'ורז' אלוורש (Jorge Álvares) שהיה ראשון הפורטוגזים לסין ב-1513 על סיפונה של ג'ונקה. גם האירופאים הראשונים שהגיעו ליפן עשו זאת על סיפונה של ג'ונקה סינית, שבעליה היה בעברו שודד ים. היו אלו צמד סוחרים פורטוגזים שנחתו בכף קדוקורה בקצה הדרומי של האי טנגשימה ב-23 בספטמבר 1543. באוגוסט 1549 הגיעה הנצרות לראשונה ליפן אף היא בג'ונקה סינית שבעליה היה בעברו שודד ים. היה זה הישועי פרנסיסקו חאווייר שמצא שג'ונקה זו היא כלי השיט היחיד שהיה מוכן להובילו ממלאקה ליפן.

משלחת ג'נג חה

הדפס חיתוך עץ סיני מתחילת המאה ה-17, המשערים כי מייצג את ספינות ג'נג חה

הג'ונקות הגדולות ביותר שאי פעם נבנו הן קרוב לוודאי אלו של האדמירל ג'נג חה, עבור מסעותיו באוקיינוס ההודי. על פי המקורות הסיניים, כלל הצי עבור מסע ג'נג חה בשיאו ב-1405 קרוב ל-30,000 מלחים ומעל ל-300 ספינות מהסוגים הבאים:

• אוניות אוצר – בשימוש מפקד הצי וסגניו. ג'ונקה בת תשעה תרנים, שעל פי "ההיסטוריה של המינג" היו באורך של 128 מטרים וברוחב 55 מטרים.
• "ספינות סוסים" – שמטענן כלל מתנות וחומרים לתיקון עבור הצי. ג'ונקות בעלות שמונה תרנים שאורכן 103 מטרים ורוחבן 43 מטרים.
• "ספינות אספקה" – הכילו מלאי מזון עבור הצוותים. ג'ונקות בעלות שבעה תרנים שאורכן 79 מטרים ורוחבן 35 מטרים.
• "נושאי גייסות" – ג'ונקות בעלות שישה תרנים, שאורכן 67 מטרים ורוחבן 25 מטרים.
• "ספינות מלחמה פוצ'ואן" - ג'ונקות בעלות חמישה תרנים, שאורכן 50 מטרים.
• "ספינות סיור" – בעלות שמונה משוטים, שאורכן 36 מטרים.
• "מיכליות מים" שהכילו אספקה של מי שתייה למשך חודש.

חוקרים מודרניים מטילים ספק בממדים של ספינות ג'נג חה כפי שהם מתוארים בכרוניקות הסיניות העתיקות. חלקם מעריך כי אורכן האמיתי של ספינות האוצר הגדולות ביותר נע בין 51-49 מטרים לבין 124-119 מטרים, בעוד שאחרים מעריכים שאורכן נע בין 61 מטרים ל-76 מטרים.

סיפורי נוסעים אירופאיים

ספינות העולם ב-1460, על פי מפת פרה מאורו. ג'ונקות סיניות מתוארות כספינות גדולות מאוד בעלות שלושה או ארבעה תרנים.

בתוך תיאור מסעותיו באסיה בין השנים 1419 ל-1444 מתאר ניקולו דה קונטי כלאחר יד ג'ונקות גדולות ממדים בעלות הדחק של כ-2,000 טון: ”הם בונים ספינות גדולות משלנו, שגודלן כ-2,000 טון, עם חמישה מפרשים וכמות זהה של תרנים. חלקן התחתון בנוי משלושה סיפונים, על מנת לעמוד טוב יותר בסערות, המתרחשות לעיתים קרובות. ספינות אלו מחולקות למספר מדורים, כך שאם מדור אחד נפגע בסערה, האחרים נותרים שלמים.” (ניקולו דה קונטי).

ב-1456 תיארה מפת פרה מאורו את נוכחות הג'ונקות באוקיינוס ההודי כמו גם את מבנן:

הספינות המכונות ג'ונקות (מילולית דזונקי - "Zonchi") המנווטות בימים אלו נושאות ארבעה תרנים או יותר, שחלקם ניתן להרים או להוריד, ויש בהן 40 עד 60 תאים עבור סוחרים ומוט היגוי אחד בלבד. הם מסוגלים לנווט בלא מצפן משום שיש להם אסטרולוג העומד בצד הספינה ובידו אצטרולב, כשהוא נותן הנחיות לנווט.

— טקסט ממפת פרה מאורו 09-P25

פרט מתוך מפת פרה מאורו המתייחס למסעה של ג'ונקה לתוך האוקיינוס האטלנטי ב-1420. הג'ונקה אף מאוירת מעל לטקסט

פרה מאורו אף מסביר כי אחת מג'ונקות אלו הקיפה את כף התקווה הטובה והפליגה עמוק לתוך האוקיינוס האטלנטי ב-1420:

בערך בשנת אדוננו 1420 ספינה, המכונה ג'ונקה הודית (מילולית "דזונקו דה אינדיה" - "Zoncho de India"), תוך כדי חציית ים הודו בכיוון "אי הגברים והנשים", הוסטה מעבר ל"כף דיאב" (cauo de diab – על פי המפה מדובר בכף התקווה הטובה), דרך "האיים הירוקים" (מילולית "isole uerde" – איי כף ורדה), החוצה אל "ים העלטה" (האוקיינוס האטלנטי) בדרכה מערבה ולדרום מערב. דבר פרט למים ואוויר לא נראו במשך 40 ימים, ולפי חשבונם הם שטו 2,000 מיילים והמזל נטש אותם. כאשר לחץ מזג האוויר שכך הם חזרו אל "כף דיאב" תוך 70 ימים, וכשהתקרבו בסמוך לחוף על מנת להצטייד המלחים ראו ביצה של ציפור המכונה רוק, שהביצה שלה הייתה גדולה כמו כד אמפורה.

— טקסט ממפת פרה מאורו 10-A13 (מוצג בציור)

המסחר באסיה

ג'ונקה סינית ביפן, בתחילת תקופת סאקוקו (הסגר שהטיל השוגון על יפן) - הדפס חיתוך עץ יפני 1648-1644

ג'ונקות סיניות השתתפו בצורה נרחבת במסחר באסיה במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17, במיוחד בדרום-מזרח אסיה ויפן, כשהן מתחרות בספינות החותם האדום היפניות, בקאראקים הפורטוגזים ובגליאונים ההולנדים. ריצ'רד קוקס (Richard Cocks‏; 1624-1566), ראש תחנת המסחר האנגלית בהיראדו שביפן מהקמתה ב-1613 ועד שפשטה רגל ב-1623, רשם ביומנו שב-1612 לבדה עגנו בנמל נגסאקי בין 50 ל-60 ג'ונקות סיניות.

ג'ונקות אלו היו בדרך כלל תלת-תרניות, בעלות הדחק שבין 200 ל-800 טון, כשבגדולות בהן היו כ-130 מלחים, 130 סוחרים ולפעמים מאות נוסעים.

כיבוש טאיוואן

ב-1661 הוביל המצביא הסיני גֶ'נְג צֶ'נְגגונְג, המוכר יותר במערב בכינוי קוקסינגה שנתנו לו ההולנדים, שהיה מאחרוני התומכים בשושלת מינג לאחר תבוסתה מול שושלת צ'ינג, צי בן 400 ג'ונקות וצבא בן 25,000 לוחמים לטאיוואן שנשלטה אז בידי חברת הודו המזרחית ההולנדית. קוקסינגה הטיל מצור בן תשעה חודשים על פורט זיילנדיה, המבצר העיקרי של ההולנדים באי, שהסתיים בכניעת ההולנדים ב-1 בפברואר 1662 ופינויים לבטביה. קוקסינגה הקים באי את ממלכת טונגנינג, ממלכה שנכנעה כעבור 20 שנים לסין של שושלת צ'ינג.

ג'ונקות במאה ה-19 (שושלת צ'ינג)

הג'ונקה צ'י-יינג הפליגה מסין לארצות הברית ולאנגליה בין 1846 ל-1848.

ג'ונקות בנמל טסינגטאו (1898)

ג'ונקות גדולות שיחקו תפקיד ראשי במסחר באסיה עד המאה ה-19. צ'י-יינג (qíyīng) - אחת מג'ונקות אלו - הפליגה מסין סביב כף התקווה הטובה לארצות הברית ולאנגליה בין 1846 ו-1848. ג'ונקות רבות צוידו בתותחים ימיים וכלי נשק אחרים למטרות לחימה ימית או שוד ימי. הציים המערביים שהגיעו לאזור בתכיפות גוברת במאה ה-18 כינו כלי שיט אלו בדרך כלל בשם "ג'ונקות מלחמה" או "ג'ונקות חמושות". הבריטים, האמריקנים והצרפתים ניהלו כמה קרבות ימיים עם ג'ונקות מלחמה במאה ה-19, במהלך מלחמת האופיום הראשונה, מלחמת האופיום השנייה ובקרבות עם פירטים סיניים.

באותה תקופה בתאילנד נבנה ואט יאנאווה, שהוא מקדש בצורת ג'ונקה.

ג'ונקות במאה ה-20

הג'ונקות "סין טונג הנג" ו"טק האווה סנג" באיי הודו המזרחית ההולנדית (1936)

במהלך המאה ה-20 התרחשו כמה אירועים חדשותיים שבהם היו מעורבים ג'ונקות:

• ב-1938 נמלט אלן פטרסן (E. Allen Petersen) מהכוחות היפניים המתקדמים כשהפליג במשך 85 יום בג'ונקה "הומל הומל" (Hummel Hummel) שאורכה 11 מטרים משאנגחאי לקליפורניה יחד עם אשתו טני ושני גולים לבנים (תומכי הצאר).
• ב-1939 אבד בים הנוסע, ההרפתקן והסופר ריצ'רד הליברטון (Richard Halliburton) שעה שהפליג בג'ונקה "דרקון הים" שנבנתה במיוחד עבורו מהונג קונג לתערוכה העולמית בסן פרנסיסקו (Golden Gate International Exposition).

• ב-1955 הפליגו שישה צעירים על ג'ונקה בסגנון שושלת מינג מטאיוואן לסן פרנסיסקו. המסע בן ארבעת החודשים על סיפונה של "סין החופשית" (Free China – ניתן גם לתרגם כ"שחררו את סין") צולם והידיעה על הגעתם לסן פרנסיסקו הגיעה לעמודי החדשות בעולם. הצוות כלל חמישה חברים ילידי טאיוואן שקראו מודעת פרסומת על מרוץ יכטות בינלאומי חוצה אוקיינוס וקפצו על ההזדמנות להרפתקה. אליהם הצטרף סגן הקונסול האמריקני שהנציח את המסע על סרט. אנשי הצוות, שמעולם לא הפליגו על ג'ונקה שהייתה בת מאה, למדו לתפעל אותה תוך כדי הפלגה והתמודדו בהצלחה עם טייפונים ותאונות. לאחר מסע בן 9,700 קילומטרים הגיעה "סין החופשית" למפרץ סן פרנסיסקו ב-8 באוגוסט 1955. מסעם הונצח בתוכנית הטלוויזיה "מסע אמיץ" (Bold Journey).
• ב-1959 הפליגה קבוצה של גברים קטלונים בהנהגת ג'וזה מריה טיי (Jose Maria Tey) מהונג קונג לברצלונה על הג'ונקה "רוּבְּיָה" (Rubia). מסיום מסעם המוצלח עגנה ג'ונקה זו כאטרקציה לתיירים בקצה של נמל ברצלונה, בסמוך למפגש שדרת לה רמבלה עם הים. הג'ונקה עגנה באורח קבע במקביל לשחזור הקרוולה סנטה מריה של כריסטופר קולומבוס במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובחלק משנות ה-70.
• ב-1960 הפליג לויטננט קולונל הרברט הסלר (Herbert George Hasler‏; 1987-1914), בעל עיטור אות השירות המצוין בשל פעולותיו במבצע פרנקטון, במרוץ הטרנסאטלנטי הראשון לבודדים של האובזרבר (OSTAR – ראשי תיבות של Observer Single-handed Transatlantic Race, כיום STAR) מפלימות' לניו יורק. היכטה שלו הייתה מדגם "Nordic Folkboat" משופר, שכונתה "ג'סטר" (Jester - ליצן החצר), שאורכה היה 7.6 מטרים, אחת הספינות הקטנות ביותר שהשתתפו במרוץ.
  "ג'סטר" הסתמכה על מעטה ג'ונקה על מנת להפחית את המאמץ הפיזי הנדרש מאדם בודד לטפל במעטה קונוונציונלי של מפרשית. מעטה זה גם שיפר את הבטיחות, שכן אפשר היה לבצע את כל הטיפולים במפרש בבטחה מתוך הכווה המרכזית. הסלר הבין כי יוכל להשיט את "ג'סטר" לרוחב האוקיינוס האטלנטי מבלי שיאלץ לצאת מהתא כלל. הסלר סיים את המרוץ שני, לאחר שחציית האוקיינוס ארכה 48 ימים.
• ב-1968 הפליג ביל קינג (Bill King) בסקונר בעל מעטה ג'ונקה במרוץ גביע הזהב של הסאנדיי טיימס (Sunday Times Golden Globe Race – מרוץ יכטות לבודדים סביב העולם) השנוי במחלוקת.

בשנים האחרונות גדל מספר העיצובים של מפרשיות ספורט ושעשוע מודרניים המשתמשים במעטה ג'ונקה, דוגמת הדגם "בדג'ר" (Badger) של קבוצת העיצוב בנפורד (Benford Design Group) שהתפרסם בספרה של אני היל (Annie Hill) "מסעות לבעלי הכנסה קטנה". טום מקנוטון (Tom MacNaughton) מקבוצת מקנוטון (MacNaughton Group) תכנן כמה דגמים פופולריים העושים שימוש במעטה הג'ונקה.

במצב בו צוות קטן צריך לתפעל ספינה במסעות ארוכים הופכים הפשטות של בניית, תחזוקת ותפעול מעטה הג'ונקה לאלטרנטיבה הגיונית, לעומת עיצובים נפוצים יותר של מפרשים. יתרונותיה של בנייה פשוטה יותר הם עלות נמוכה יותר ותיקונים פשוטים יותר, אבל היתרון הבולט ביותר הוא הפשטות שבה מתבצע צמצום המפרש. תכונה זו חשובה במיוחד כשיש מעט אנשי צוות ובמצבים בהם מתדרדרים תנאי מזג אוויר במהירות.

לקריאה נוספת

• Needham, Joseph (1986). Science and Civilization in China, Volume 4, Physics and Physical Technology, Part 3, Civil Engineering and Nautics. Taipei: Caves Books Ltd.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ונקה בוויקישיתוף

• ג'ונקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• World of Boats (EISCA) Collection ~ Keying II Hong Kong Junk
• China Seas Voyaging Society
• The Free China, homepage of one of the last remaining 20th century junks, with video.
• The Junk and Advanced Cruising Rig Association, The JRA

הערות שוליים

ערך מומלץ