גיי בר
גיי בר הוא בית עסק לממכר משקאות חריפים שמשרת בעיקר, או באופן בלעדי, לקוחות המשתייכים לקהילת הלסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב); במונח "גיי" נעשה שימוש רחב, והוא כולל את קהילות הלהט"ב והקווירים. בעבר, גיי ברים שימשו כמרכז של תרבות להט"בית והיו בין המקומות הבודדים בהם אנשים עם נטיות חד-מיניות או שונות מגדרית יכלו להתרועע באופן גלוי. כינויים אחרים המקובלים לתיאור מוסדות שכאלו כוללים "בוי בר", "גירל בר", "גיי קלאב", "קוויר בר", "לסביאן בר" ו"דייק בר", בהתאם לנישה של הלקוחות שאליהם מכוון המוסד. עם כניסתו של האינטרנט וקבלה הולכת וגדלה של אנשי הקהילה ברחבי העולם המערבי, גיי ברים רבים איבדו מן הרלוונטיות שלהם.[1] באזורים ללא גיי ברים, בתי עסק מסוימים עשויים להפעיל ימים או ערבים ייעודיים עבור אנשי הקהילה הגאה.
היסטוריה
עריכהמקומות מפגש המיועדים להומוסקסואלים פעלו במשך מאות שנים. קיימים דיווחים אודות תיעוד כי לכל המאוחר כבר במאה ה-17 היו ברים ומועדונים במספר ערים מרכזיות באירופה, אשר שירתו, או לכל הפחות גילו סובלנות, כלפי לקוחות הומוסקסואלים מוצהרים.[2] בשנת 1810 נערכה פשיטה על הברבור הלבן (באנגלית: The White Swan; נוסד על ידי ג'יימס קוק ויארדלי, שמו מלא לא ידוע), שברחוב ורה, שבוסטמינסטר, לונדון, באירוע שלימים כונה "קליקת רחוב ורה" (Vere Street Coterie). הפשיטה הובילה להוצאות להורג של קית' מנגום וקונסטנצה ביוצ'ט בגין מעשה סדום. המקום שימש, לכאורה, לקיומם של טקסי נישואים חד-מיניים, אשר בוצעו על ידי הכומר ג'ון צ'רץ'.[3]
העידן המודרני
עריכההגיי בר הראשון בעידן המודרני היה מערת עגל הזהב ("The Cave of the Golden Calf"), שהוקם כמועדון לילה בלונדון. עסק זה נפתח במיקום תת-קרקעי ברחוב הדון מס' 9, ממש ליד רחוב ריג'נט, בשנת 1912, והפך למקום מפלט לעשירים, בני-אצולה ואנשי הבוהמה.[4] היוצרת פרידה סטרינדברג הגדירה את המקום כמיזם אוונגרד ואמנותי.[5]
המועדון סיפק מודל מוצק למועדוני לילה עתידיים. פיליפ הואר, בספרו משנת 1998 "המפלט האחרון של אוסקר ויילד", סיפק תיאור הבא:
"למעלה ברחוב ריג'נט, גברים צעירים, בחליפות הדוקות ולכה על הציפורניים, לגמו קרם דה מנט בקפה רויאל, ואילו במורד רחוב חשוך ללא מוצא ארב סוג חדש ושטני של מקום, שבו הפוטוריסטים פיזזו: 'מועדון לילה' המכונה בשם 'מערת עגל הזהב'. על פי שמועות מעורפלות, בימינו, ברחובות האחוריים מטפחים כל מיני מקומות שכאלה, בהשתתפות חברים של האליטה החברתית. רמזים כאלה אישרו את כל החשדות של המעמד הגבוה. בשורשן של כל רעות אלו נמצא שמו של אוסקר ויילד, שם שעדיין לא מוזכר במשקי בית מנומסים. יכול להיות שהוא מת כבר יותר מעשור, אבל הדקדנס של ויילד עדיין קיים".[6]
בלב אמסטרדם, הולנד נפתח בר בשם Het Mandje בשנת 1927 על ידי בת ואן בירן הלסבית. לאחר מותה בשנת 1967, אחותה גריט המשיכה לנהל את העסק עד שנסגר בשנת 1982, אבל שימרה את כל הפנים של הבר, וניתן לבקר לבקר במקום. הבר Centralhjornet שבקופנהגן נפתח לפני יותר מ-80 שנים.[7]
השימוש המתועד הראשון של המונח "גיי בר" הוא ביומנים של הקומיקאי הבריטי ההומוסקסואל קנת' ויליאמס: "16 בינואר 1947. ניגש לגיי בר שלא היה כלל גיי".[8] באותו הזמן, ויליאמס שירת בצבא הבריטי בסינגפור.
הבר Black Cat Bar שבסן פרנסיסקו היה במוקד של אחד הניצחונות הראשונים של התנועה ההומופילית. בשנת 1951 בית המשפט העליון של קליפורניה אישר את זכותם של ההומוסקסואלים להתאסף יחד, במקרה שהובא אליו לדיון על ידי הבעלים ההטרוסקסואלים של הבר.
בעיר ניו יורק, הבר Julius Bar, שנוסד על ידי איש החברה הגבוהה המקומית מת'יו ניקול, שימש ב-21 באפריל 1966 לצורך קריאת תיגר נגד רשויות אכיפת החוקים בנושא אלכוהול של מדינת ניו יורק, האוסרים להגיש משקאות אלכוהוליים להומואים, בטענה שהם נחשבו מפירי סדר. פסיקת בית המשפט, שקבעה כי הומואים רשאים להתאסף יחד בברים, הובילה בסופו של דבר לפתיחתו של הבר סטונוול אין בדרום מערב העיר, בשנת 1967, ולבסוף לאירועי מהומות סטונוול 1969. Julius Bar הוא הגיי בר הפעיל הוותיק ביותר של העיר ניו יורק.[9] יחד עם זאת, בעיר טוקיו קיים גיי בר, שנפתח בשנת 1966.[10]
The Double Header שבכיכר פיוניר, סיאטל, מוכר בהיותו הגיי בר הפעיל הוותיק ביותר בחוף המערבי של צפון אמריקה, שפועל ברציפות מאז 1933.[11]
כיום
עריכהמספר פרשנים סבורים שישנה בימינו דעיכה בסצנת הגיי ברים. אנדרו סאליבן טוען במאמרו "סופה של התרבות ההומוסקסואלית" ("The End of Gay Culture") שהירידה במספר הגיי ברים נובעת מכך ש"האינטרנט הנחית עליהם מכה קשה. אם אתה רק מחפש סקס או דייט, האינטרנט הוא עכשיו התחנה הראשונה עבור רוב הגברים ההומוסקסואלים".[12]
ג'ון תומאס הסבירה את הירידה בכך שהצביעה על העובדה כי יש פחות ופחות צורך במקומות כמו ברים המיועדים ספציפית להומואים, שכן כיום הומואים צפויים להיתקל בפחות אפליה או להפוך ללא-רצויים בקרב חברה רחבה יותר.[13] בשנת 2007 המגזין Entrepreneur כלל את הגיי ברים ברשימת עשרה סוגים שונים של עסקים אשר יכחדו עד לשנת 2017, ביחד עם חנויות תקליטים, חנויות ספרים משומשים ועיתונים.[14]
רקע
עריכה
כמו רוב הברים והפאבים, טווח הגודל הפיזי של גיי ברים הוא רחב - החל בברים הקטנים ביותר, בעלי חמישה מושבים בלבד, כפי שמקובל בטוקיו, ועד למועדונים גדולים, רבי-קומות עם אזורים תחומים שונים ומופרדים, ויותר מרחבת ריקודים אחת. מקום גדול עשוי להיות מכונה מועדון לילה, מועדון, או בר, ואילו המקומות הקטנים יותר נקראים בדרך כלל בארים או פאבים. המכנה המשותף היחיד המאפיין גיי ברים הוא אופיים של הלקוחות. בעוד גיי ברים רבים פונים מלכתחילה לקהלי לקוחות המשתייכים לקהילת ההומואים ו/או הלסביות, ישנם גם ברים (בדרך כלל ותיקים ומבוססים יותר) שהפכו לגיי ברים, במשך הזמן.
הגשת אלכוהול היא מקור פרנסתם העיקרי של גיי ברים ופאבים. כמו בתי עסק שאינם גאים, הם משמשים כמקומות מפגש עבור אנשי הקהילה הגאה, כאשר שיחה, בילוי, ופגישת שותפים רומנטיים ומיניים פוטנציאליים היא מוקד הפעילות העיקרי של הלקוחות. מבחינה היסטורית בהרבה קהילות, ועדיין כיום, גיי ברים נתפסים כמקומות הבודדים שבהם הומואים ולסביות בארון יכולים להיות פתוחים בנוגע למיניות שלהם, ללא חשש מחשיפה.
מסורתית, גיי ברים העדיפו לרוב להישאר דיסקרטיים וכמעט בלתי מזוהים מחוץ לקהילה הגאה, תוך הסתמכות בלעדית על קידום עסקיהם מפה לאוזן. לאחרונה, מועדונים ומסיבות המיועדים לאנשי הקהילה מפרסמים את עצמם לעיתים קרובות באמצעות חלוקת עלונים המושכים את העין, ברחוב, במועדונים ובבתי עסק המיועדים לקהילה הגאה, או שהם גיי פרנדלי. בדומה לפליירים המפרסמים מקומות המיועדים בעיקר לקהל הטרוסקסואלי, פליירים אלה, לעיתים קרובות, כוללים תמונות פרובוקטיביות.
בעוד שמסורתית, גיי ברים ופאבים הם כמעט זהים לאלו הפונים לציבור הרחב, גיי ברים המיועדים לריקודים, לעיתים קרובות, כוללים עיצוב משוכלל של תאורה, הקרנות וידאו, מכונות ערפל ופלטפורמות ריקודים מוגבהות. רקדנים שכירים (המכונים go-go boys) עשוים להופיע בתוך כלובים דקורטיביים או על במות. גיי ספורט ברים הם, יחסים, יוצאי דופן, אך אין זה לא-מקובל על ידי גיי ברים להעניק חסות לקבוצות ספורט מקומיות, וגיי פאבים רבים ידועים כמארחים המסורתיים של מסיבות לאחר משחקים, בהם נוהגים להשתתף ספורטאים הומואים מקומיים והאוהדים שלהם, בעיקר בערבים בהם משחקי ספורט מקצועי מרכזיים משודרים בטלוויזיה. חלק מהגיי ברים הוותיקים ביותר הם המארחים הלא-רשמיים של מופעים, אירועים, תחרויות ומפגשים חברתיים הקשורים לדראג.
בגיי ברים ובמועדוני לילה, לפעמים, יש הפרדה על בסיס מין או מגדר. בבתי עסק מסוימים, אנשים שנתפסים כשייכים למין "הלא נכון" (לדוגמה, גבר שמנסה להיכנס למועדון של נשים) עלולים להיות לא רצויים, או אף אפילו תיאסר עליהם הכניסה לחלוטין. זה עשוי להיות נפוץ יותר בברים מיוחדים, כגון גיי ברים של הומואים גבריים עם פטיש לעור או BDSM, או ברים או מועדונים שיש להם קוד לבוש מחמיר. זה נפוץ גם בברים ובמועדונים שבהם יחסי מין במקום הם המוקד העיקרי של הממסד. מצד השני, גיי ברים בדרך כלל מקבלים בברכה טרנסג'נדרים, קרוס-דרסרים, וגברים בדראג. ישנם גיי ברים ומועדונים, שעיקר הלקוחות שלהם הם גברים, כמו בתי מרחץ להומואים ומועדוני סקס אחרים, ואם זאת - הם עשויים לקיים גם אירועים, המיועדים גם לנשים או לנשים בלבד, מדי פעם.
ישנם גיי ברים שמנסים להגביל את הכניסה להומואים או ללסביות בלבד, אבל בפועל - לא ניתן לאכוף זאת. דוגמה מפורסמת לכך היא Peel Hotel שבמלבורן, אשר זכה לפטור מהחוק לשוויון ההזדמנויות באוסטרליה על ידי בית המשפט, בטענה כי היה צורך בפטור כדי למנוע "עלבונות בעלי גוון מיני אלימות", וכי זו הייתה מטרתם של מנהלי הפאב. כתוצאה מההחלטה, הפאב רשאי באופן חוקי לפרסם את עצמו כעסק המיועד להומואים בלבד, ושומר סף בכניסה רשאי לשאול את הנכנסים אם הם הומואים, לפני שהוא מאפשר להם להיכנס. כמו כן, הוא רשאי להרחיק אנשים שאינם הומואים.[16]
גיי ברים רבים ממילא מסווגים כמיועדים להומואים בלבד או ללסביות בלבד, כאשר ישנם גיי ברים, בעיקר בערים הגדולות ובאזורים עירוניים, שלוקחים סיווג זה צעד נוסף קדימה, בכך שהם פונים לתתי-קהילות שונות בתוך קהילת ההומואים. חלק מתתי-קהילות אלו מוגדרות על ידי לבוש והופעה חיצונית. ברים אלה, לעיתים קרובות, מעצבים קהילות מקומיות של אנשים "באותו הראש", כאשר הם פונים ספציפית לקהל של חובבי עור, חובבי ריקודי עם, חובבי דראג קווינז וכן הלאה. תת-קהילות אחרות נועדו על מנת לספק גברים מ"טיפוס" מסוים, המוגדר לעיתים קרובות על ידי גיל, מבנה גוף, אישיות, והעדפה מוזיקלית. ישנם ברים ומועדונים, הפונים לקהל לקוחות של אנשי מעמד הפועלים / צווארון כחול, בעוד אחרים פונים לקהל לקוחות יוקרתי יותר. ישנם גיי ברים המיועדים לקוקיצות (הומואים נעריים, צעירים, ללא שיער-גוף), בעוד אחרים פונים אל קהילת הדובים (הומואים שהם בדרך כלל מבוגרים יותר, שמנים יותר ו/או שעירים יותר, ביחס לתפיסה הסטריאוטיפית של "ההומו-המטופח"). ישנם גם גיי ברים הפונים אל ציבור לקוחות המשתייך לגזע מסוים, כגון ברים עבור גברים אסייתיים, לטיניים או שחורים,[17] "ומעריציהם".
מוזיקה
עריכהמוזיקה, בין אם חיה ובין אם לאו, לרוב מושמעת על ידי DJ, היא, לעיתים קרובות, אחד מהמאפיינים הבולטים של גיי ברים. בדרך כלל, המוזיקה בגיי ברים כוללת פופ, דאנס, R&B מודרני, האוס, טראנס, וטכנו. בערים הגדולות שבצפון אמריקה ובאוסטרליה, נפוצים גם גיי ברים המשמיעים מוזיקת קאנטרי, כמו גם גיי ברים הידועים בהשמעת מוזיקת רטרו של פופ של שנות ה-60 וכן שירי מוטאון.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Geoff Williams (19 בספטמבר 2007). "10 Businesses Facing Extinction in 10 Years". Entrepreneur. נבדק ב-2008-11-26.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tim Blanning. The Pursuit of Glory: Europe 1648-1815. p 80. ISBN 978-0-670-06320-8.
- ^ Caryn E. Neumann (17 ביוני 2007). "The Vere Street Coterie". אורכב מ-המקור ב-2015-06-10. נבדק ב-2008-11-26.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Matt Cook. London and the Culture of Homosexuality, 1885-1914 (Cambridge Studies in Nineteenth-Century Literature and Culture). ISBN 0521089808.
- ^ 20thcenturylondon.org
- ^ nytimes.com
- ^ "Copenhagen Gay Travel Guide 2014".
- ^ The Kenneth Williams Diaries edited by Russell Davies, 1993, 8.
- ^ Scott Simon (28 ביוני 2008). "Remembering a 1966 'Sip-In' for Gay Rights". National Public Radio. נבדק ב-2008-11-26.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ In 1966 (昭和41), There is the continuously operating gay bar "New Sazae" which opened in Tokyo, Shinjuku Ni-chōme. 8 December 2007 ja:出没!アド街ック天国 Shinjuku Ni-chōme.NEW SAZAE｜2007年12月 8日｜出没！アド街ック天国：テレビ東京, テレビ東京 (ביפנית)
- ^ Kery Murakami (23 ביוני 2007). "No longer at the center of Seattle's gay scene, bar still serving outsiders". The SeattlePI. נבדק ב-1 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sullivan, Andrew (4 באוקטובר 2005). "The End of Gay Culture". The New Republic. נבדק ב-22 בינואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Thomas, June (27 ביוני 2011). "The Gay Bar: is it dying". Slate. נבדק ב-22 בינואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Williams, Geoff (19 בספטמבר 2007). "10 Businesses Facing Extinction in 10 Years". Entrepreneur. נבדק ב-22 בינואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John J. Simon (במאי 2005). "Albert Einstein, radical: a political profile". Monthly Review. Vol. 51, no. 1. נבדק ב-15 במאי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Australian gay bar can ban straights". The Advocate. Associated Press. 30 במאי 2007. אורכב מ-המקור ב-2008-10-07. נבדק ב-2008-11-26.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Night. Life". Gay Bar Culture. 2008. אורכב מ-המקור ב-2008-08-19. נבדק ב-2008-11-26.