גן הדובדבנים

גן הדובדבנים (ברוסית: Вишнëвый сад, בתעתיק לטיני: Vishnevyi sad) הוא מחזהו האחרון של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. הצגת הבכורה של "גן הדובדבנים" נערכה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה ב-17 בינואר 1904, בבימויו של קונסטנטין סטניסלבסקי. צ'כוב ראה במחזה קומדיה, ואכן הוא מכיל מרכיבים של פארסה, אך סטניסלבסקי ביים אותו כטרגדיה. כך, מאז ההפקה המקורית, טיבו הדואלי של המחזה הפך לסוגיה שעמה מתמודדים במאי המחזה.

גן הדובדבנים
Вишнёвый сад

סצנה מהמערכה השלישית של ההפקה הראשונה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה
כתיבה	אנטון צ'כוב
מדינה	רוסיה
סוגה	קומדיה טראגית
הצגת בכורה	17 בינואר 1904
שפה	רוסית

המחזה עוסק במשפחת גאייב, משפחה אריסטוקרטית שהתרוששה. המשפחה מתאספת באחוזה המשפחתית (שכוללת גן דובדבנים גדול ובעל שם), בצל הידיעה כי האחוזה מוצעת למכירה פומבית. המשפחה אינה מקבלת את רוע הגזרה, ודוחה על הסף את הצעתו העסקית של לופאחין, איכר שהתעשר, אשר נולד וגדל באחוזה ואביו היה צמית בה. ההצעה תאפשר למשפחה להישאר באחוזה ולחיות ברווחה, אך לשם כך עליה לשנות את אורח חייה. גן הדובדבנים צריך לפנות את מקומו לבתי קייט (נופש). בני המשפחה מנסים לגייס כסף בדרכים משלהם, כדי למנוע את מכירת האחוזה, אך נכשלים. האחוזה נמכרת במכירה פומבית, ולופאחין הוא הקונה, למרות שלא תכנן זאת מראש. בסיום המחזה עוזבת משפחת גאייב את האחוזה לקול הלמות גרזנים, הכורתים את גן הדובדבנים.

המחזה סובב סביב נושאים של עקרות תרבותית – הן חוסר הצלחתה של האריסטוקרטיה לשמור על מעמדה והן חוסר הצלחתה של הבורגנות למצוא משמעות בחומרנות שנהפכה למנת חלקה בתקופה שעליה מסופר במחזה. בכך, המחזה משקף את יחסי הכוחות הסוציו-אקונומיים שפעלו ברוסיה במפנה המאה העשרים, בכללם עלייתו של המעמד הבינוני לאחר ביטול הצמיתות באמצע המאה ה-19 ושקיעתה של האריסטוקרטיה. אך לא רק את יחסי הכוחות ברוסיה עצמה הוא משקף, אלא את יחסי הכוחות שפעלו ברחבי העולם באותה עת.

מאז ההפקה הראשונה בתיאטרון האמנותי, תורגם ועובד המחזה לשפות רבות, הוצג ברחבי תבל והפך לקלאסיקה בדרמה העולמית. מספר במאים בעלי שם בעולם ביימו את המחזה, הגם שכל אחד מהם פירש אותו בצורה שונה, בהם צ'ארלס לוטון, פיטר ברוק, אנדריי סרבן, אווה לה גליאן, ז'אן-לואי בארו, טירון גות'רי וג'ורג'יו סטרלר.

השפעתו של גן הדובדבנים ניכרת ביצירותיהם של מחזאים רבים, בכללם יוג'ין או'ניל, ג'ורג' ברנרד שו וארתור מילר.

הדמויות

קונסטנטין סטניסלבסקי בתפקיד לאוניד גאייב בהפקת גן הדובדבנים בתיאטרון האמנותי, 1922

• רנייבסקיה, ליובוב אנדרייבנה (לובה) – בעלת האחוזה. רנייבסקייה היא הציר המרכזי המניע את המחזה. דמות סמכותית ופופולרית, המייצגת את גאוותה של האצולה הישנה, שנפלה ממרום מעמדה ועומדת מול זמנים קשים. היא מפגינה רגשות אהבה מעורבים בנוגע לביתה הישן, וצער על מות בנה, אלמנטים הטוענים אותה ברגשות עמוקים, שמונעים ממנה מלהתפתח לגרוטסקה אריסטוקרטית.
• טרופימוב, פטר סרגייץ' (פטיה) – סטודנט ומושא אהבתה של אניה. טרופימוב מתואר כסטודנט ה"נצחי" (או בחלק מהתרגומים, כסטודנט "נודד"). כפרשן נלהב של האגף השמאלי בפוליטיקה, הוא מייצג את הגל הגואה של ההשקפה הפוליטית הרפורמית ברוסיה, שנאבקת כדי למצוא את מקומה בתוך האוטוקרטיה באימפריה הרוסית.
• סימיונוב-פישצ'יק, בוריס בוריסוביץ' – שכן בעל אחוזה. עוד אחד מבני האריסטוקרטיה הישנה, שאחוזתו נתונה בקשיים. הוא מרבה לדבר על יוזמות עסקיות חדשות שעשויות להציל אותו, או מפציר ברנייבסקייה שתלווה לו כסף. דמותו מייצגת את האירוניה במצבה של האריסטוקרטיה: חרף מצוקתו הכלכלית, הוא מתואר במחזה כמי שנהנה מבטלה בחברתם של הגאייבים.
• אניה – בתה של ליובוב, בת 17. היא יוצאת למסע לפריז בניסיון להציל את אמה מהמצוקה אליה נקלעה. היא אשה צעירה, חזקה ובעלת תושייה. היא מאוהבת בטרופימוב, ומאזינה לרעיונותיו המהפכניים, בין אם היא מבינה אותם לאשורם ובין אם לאו.
• וריה – בתה המאומצת של ליובוב, בת 24. וריה היא אחת הדמויות האניגמטיות במחזה ומעלה שאלות רבות: מדוע רנייבסקייה אימצה אותה? האם היא הבת הבלתי-חוקית של בעלה המנוח? האם היא בתו הממזרה של גאייב, אחיה? וריה אדוקה בדתה, חמורת סבר ואף שתלטנית כלפי הסובבים אותה. היא מנהלת מערכת יחסים מסובכת עם לופכין, אליו היא קשורה רומנטית, הגם שאינה נענית לו.
• גאייב, לאוניד אנדרייץ' (לוניה) – אחיה של רנייבסקייה. אחת הדמויות הקומיות במחזה ופטפטן בלתי נלאה. מכור למשחק הביליארד (אליו הוא פונה בעיתות של מבוכה). הוא סמל לחייה המנוונים של האריסטוקרטיה, השקועה בתרבות הפנאי, מה שהופך אותה לחסרת אונים אל מול פני השינוי. גאייב עושה מאמצים להציל את משפחתו ואחוזתו, אולם, לבסוף, כאופייני לאריסטוקרט, חסר את הדחף המניע לממש זאת.
• לופכין, יירמוליי אלכסייץ' – איכר שהתעשר. לופכין הוא הדמות העשירה ביותר במחזה, אך מגיע ממעמד חברתי נמוך. ניגוד זה מאפיין את דמותו: הוא נהנה לחיות ברמת חיים גבוהה, אולם באותה עת הוא חדור רגשות אשמה בשל המעמד החברתי הנמוך ממנו הגיע והוא משקיע את מיטב זמנו וכוחותיו בעסקים. תכופות נהוג לאפיין אותו כדמות שאינה נוחה לבריות, בשל נטיותיו החמדניות. לבסוף הוא בוגד במשפחת גאייב, אולם אין דבר במחזה המעיד על כך: הוא מנסה בכל כוחותיו לסייע למשפחת גאייב, אך לשווא. לופכין מייצג את המעמד הבינוני העולה ברוסיה, אחד האיומים העיקריים על האריסטוקרטיה.
• שרלוטה איוואנובנה – אומנת. שרלוטה היא האומנת היחידה שמשפחת גאייב מוכנה שתלווה את אניה. היא דמות מלנכולית, שגדלה אצל אישה גרמניה, בלי להכיר את הוריה האמיתיים, שהיו אנשי קרקס. היא מבצעת פעלולי קלפים במסיבה במערכה השלישית ומשלימה עם הירידה במעמדה, כשהמשפחה מתפרקת, בפרגמטיות.
• יפיחודוב, סימיון פאנטלייץ' – מנהל חשבונות. מנהל החשבונות של אחוזתה של משפחת גאייב. הוא ביש מזל ומגושם מאוד. הוא מחזר אחרי דונישה, ומבקש את ידה.
• דונישה – משרתת צעירה. בדומה ללופכין, היא מהווה דוגמה לניעות חברתית ברוסיה של התקופה. בת איכרים שמועסקת כחדרנית של משפחת גאייב. דונישה אוהבת תשומת לב, בעלת נטייה למלודרמטיות ומתלבשת כליידי, כדי להתרברב. במובן מסוים היא משקפת את אזלת ידה של האריסטוקרטיה, כיוון שלחדרנית ממעמד נמוך לא היה בעבר החופש להתלבש כמו ליידי ולפלרטט עם המשרתים. דונישה מאוהבת ביאשה.
• פירס – משרת ותיק, קשיש בן 87. פירס המזדקן והתימהוני סבור שהאמנציפציה של הצמיתים הרוסים היא אסון ומדבר בנוסטלגיה על ימים עברו, שבהם כל אחד העריץ את האדונים, כמו ההורים והסבים של משפחת גאייב. היותו מטורלל בלתי מזיק הוא מקור להרבה מהעוקץ הטמון במחזה, ומביא לכלל ביטוי הרבה מהניוון השורה בסדר החדש במלמוליו המוזרים.
• יאשה – משרת של רנייבסקייה. הדמות היחידה במחזה שאינה מסבירת פנים. יאשה מייצג את הדור הרוסי החדש והמנוכר, שמתעב את דרכי העולם הישנות והשקולות וסולל את הדרך למהפכה האלימה. הוא איש צעיר, גס רוח וחסר התחשבות שמשתמש בבושם זול. יאשה, כמו דונישה ושרלוטה, הוא הטוב ביותר שמשפחת גאייב יכולה להרשות לעצמה להעסיק. הוא מתחרה עם יפיחודוב על ליבה של דונישה, ומשתעשע בה.
• עובר אורח – אדם שמפר את שלוות משפחת גאייב, בעודם מתבטלים באחוזתם במהלך המערכה השלישית. הוא מסמל את חדירתן של אידאולוגיות ותנועות חברתיות חדשות שמערערות את יציבות הסדר האריסטוקרטי ברוסיה במפנה המאה העשרים.
• מנהל התחנה ופקיד הדואר – שניהם עובדי ציבור הנוכחים במסיבה של משפחת גאייב במערכה השלישית. לשניהם יש תפקידים קטנים במערכה (פקיד הדואר מנסה לדקלם שיר, ומנהל התחנה מפלרטט עם דונישה), וגם דמויותיהם משקפות את ירידתו של מעמד האריסטוקרטיה במאה ה-19 – פירס מעיר, שבעבר רקדו בנשפי האחוזה גנרלים, ברונים, אדמירלים, ואילו בהווה האורחים החשובים הם פקיד הדואר ומנהל התחנה, ואפילו הם לא באו בחשק רב.
• אורחים, משרתים.

הרקע לכתיבת המחזה

ידוע על כמה אירועים בחייו של צ'כוב שהיוו השראה לכתיבתו של גן הדובדבנים. כשצ'כוב היה בן שש עשרה, אמו נקלעה לחובות לבנאים אותם שכרה לבנות בית קטן. דייר לשעבר, בשם גבריאל סליבאנוב, הציע לסייע לה כלכלית, אולם בתמורה הוא רכש את הבית לעצמו מאחורי גבה. בערך באותו זמן, בית ילדותו ב-Taganrog נמכר על מנת לשלם את המשכנתה. תהפוכות כספיות ומשפחתיות אלו הותירו את חותמן, ומוצאות ביטוי בולט בעלילת המחזה. באשר לגן הדובדבנים, היו לצ'כוב מפגשים שונים עם גני דובדבנים במהלך חייו עד כתיבת המחזה: בילדותו בילה את חופשותיו בחוותה של משפחה ידידה שהיה לה גן דובדבנים מקסים, ובסיפורו הקצר המוקדם "סטפה" (Stepe)הוא מתאר נער צעיר, החוצה את אוקראינה בין מטעים של דובדבנים פורחים; בשלב מאוחר יותר בחייו, התגורר צ'כוב באחוזה כפרית בפרוורי מוסקבה, גילה עניין בגינון ונטע בעצמו גן דובדבנים. אחרי שעבר ליאלטה בשל בריאותו הרעועה, הזדעזע לשמע הידיעה, כי האיש שרכש את אחוזתו כרת את רוב עצי הגן; בהמשך, כאשר הגיע באחד מביקוריו ל- Taganrog, היה מבועת מההשפעה ההרסנית של בירוא היערות התעשייתי. ביערות אלו וביערות שבהם נפש באוקראינה, צמחה לראשונה המודעות העמוקה שלו לאקולוגיה. זו התבטאה, למשל, בדמותו של ד"ר אסטרוב, הרופא במחזה מוקדם יותר, "הדוד וניה", שמוצא מזור לנפשו המרירה רק ביערות האהובים עליו; לבסוף, גנו של צ'כוב ביאלטה שרד לצד גן הדובדבנים כגלעד לאדם, שרגשותיו כלפי עצים השתוו לרגשותיו כלפי בני אדם. אכן, עצים הם תכופות גיבורים אילמים וסמליים, המשמשים כקורבנות בסיפוריו ובמחזותיו. עד כדי כך, שיש הרואים בצ'כוב את הסופר האקולוגי הראשון בתולדות אירופה.

צ'כוב כתב את גן הדובדבנים במשך מספר שנים, שנעו בין תקופות של שמחה חסרת דאגה לתסכול מייאש, אותו הוא החשיב כגובל בעצלנות (הוא כתב במכתב, "כל משפט שאני כותב מכה בי כברכה לבטלה.") במשך הזמן הזה תקפה אותו גם שחפת כרונית. צ'כוב שהיה דיסקרטי מטבעו, היה חשאי מאוד בנוגע להיבטים שונים של עבודתו, בכללם אפילו כותרת המחזה. בשלהי קיץ 1902 עדיין לא חלק דבר אודות המחזה עם איש מבני משפחתו הקרובה או מעולם התיאטרון. רק על מנת לעודד את אשתו, אולגה קניפר, שהתאוששה מהפלה, הוא גילה לה לבסוף את שם המחזה, לחש לה אותו, אף על פי שהשניים היו לבדם. באוקטובר 1903 היה סוף סוף המחזה גמור והוא שלח אותו לתיאטרון האמנותי. כעבור שלושה שבועות הגיע צ'כוב לחזרות במה שנדמה כניסיון (שלא צלח) לסלק את "הבכיינות" שסטניסלבסקי הכניס למחזה, לדבריו. הסופר גם גיחך, ככל הנראה, כשהחליפו את המילה "גן", במילה הפרקטית יותר "מטע". הוא חש שבכך הוא תפש בצורה מושלמת וסמלית את חוסר התכליתיות של החיים.

אף על פי שמבקרים באותה עת היו חלוקים בדעתם לגבי גן הדובדבנים, הצגת הבכורה של המחזה בתיאטרון האמנותי, ב-17 בינואר 1904 (יום הולדתו של צ'כוב), נחלה הצלחה מיידית והוא הועלה כעבור זמן קצר ברבות מהערים הראשיות בפרובינציות. הצלחה זו לא הוגבלה לרוסיה לבדה. המחזה הוצג בארצות אחרות וגם בהן זכה לתשבחות רבות. מעט לאחר הצגת הבכורה של המחזה, נסע צ'כוב לגרמניה בשל בריאותו הרעועה, וביולי 1904 נפטר שם.

תקציר העלילה

מערכה ראשונה

המחזה נפתח בשעת בקר מוקדמת של חודש מאי, בחדר הילדים שבאחוזת אבותיה של ליובוב אנדרייבנה רנייבסקייה, השוכנת באחת הפרובינציות של רוסיה בשנותיה הראשונות של המאה העשרים. רנייבסקייה שבה למקום לאחר חמש שנות היעדרות, מאז פטירתו של בנה הצעיר והתגוררה בצרפת עם מאהבה שאין נוקבים בשמו. אחרי שנודע להן שהיא ביצעה ניסיון התאבדות - אניה, בתה בת השבע עשרה של רנייבסקייה ו שרלוטה איוואנובנה, האומנת של אניה, נוסעות על-מנת להחזיר את רנייבסקייה לביתה ברוסיה. מצטרף אליהן יאשה. משרתה של רנייבסקייה, ששהה איתה בצרפת. עם שובם, הקבוצה נפגשת ואליהם מצטרפים לופכין, דונישה, וואריה – בתה המאומצת של רנייבסקייה ומנהלת משק הבית, שהשגיחה על האחוזה בהיעדרה; לאוניד אנדרייץ' גאייב, אחיה של רנייבסקייה, בוריס בוריסוביץ' סימיונוב-פישצ'יק, שכן שמבקש כל הזמן הלוואות; סימיון פאנטלייץ' יפיחודוב, מנהל חשבונות מגושם באחוזתה של רנייבסקייה, ופירס, המשרת הזקן, שעובד באחוזת המשפחה. מאז רפורמת 1861, ומלין על כך שרפורמה זו שיבשה את הסדר החברתי.

לופכין מזכיר לרנייבסקייה ולגאייב שהאחוזה שלהם, ובכלל זה גם גן הדובדבנים, עומדת בפני מכירה פומבית שעתידה להיערך באוגוסט, על מנת לפרוע את חובותיה של המשפחה. לופכין מציע להם את תוכניתו להציל את האחוזה: לבנות על חלק מאדמותיה "קייטנות" (בתי נופש להשכרה), אשר ההכנסה מהן תכסה את החובות ובהמשך תפרנס את בעלי האחוזה. אולם, ביצוע התוכנית מחייב את עקירת גן הדובדבנים הנהדר שלהם, ששמו יצא ברחבי המדינה. הגאייבים - ליובוב, ליאוניד ווריה - מזדעזעים מהרעיון, דוחים אותו על הסף וממשיכים לדבר על עניינים אחרים הקשורים לגן. לופאחין ממהר ללכת, ובצאתו הוא מבקש מהם לשקול שוב את הצעתו. הוא מבטיח כי אם יקבלו אותה ישיג להם הלוואה גדולה לבניית הקייטנות.

באחד הימים, כשרנייבסקייה נהנית מנופו של הגן בהנץ החמה, היא מופתעת מהופעתו של פטר טרופימוב, סטודנט צעיר ומורהו לשעבר של בנה גרישה, שבשל מותו, עזבה רנייבסקייה את רוסיה חמש שנים קודם לכן. רנייבסקייה מוכת יגון מזכר הטרגדיה. ואריה שחרדה מכך, מבקשת מטרופימוב להיעלם, כדי לא לצער את אמה, אולם הלה רוצה לקבל את פניה.

אחרי שרנייבסקייה פורשת עם רדת הערב, מתוודה אניה בפני וריה שאמם שקועה בחובות כבדים. כולם פורשים למיטתם כשבליבם התקווה המחודשת שהאחוזה תינצל וגן הדובדבנים יישמר.

מערכה שנייה

המערכה השנייה מתרחשת מחוץ לאחוזת המשפחה, בסמוך לגן הדובדבנים, בעיצומו של הקיץ. היא נפתחת כשיפיחודוב ויאשה מתחרים על תשומת לבה של דונישה, בעוד שרלוטה פותחת במונולוג על חייה, בעודה מנקה את הרובה. במערכה השנייה מתגלה שיפיחודוב הציע לדונישה נישואים בזמן חג הפסחא, אבל מאז היא הוקסמה מיאשה "התרבותי" יותר. שרלוטה עוזבת על מנת שדונישה ויאשה יוכלו להתייחד, אולם גם זה לא מתממש. יאשה מגרש את דונישה כדי שלא יתפסו אותם ורנייבסקייה, גאייב, ולופכין מופיעים, הם שוב דנים בגורלו המעורפל של גן הדובדבנים. מעט אחרי כן מצטרפים אליהם אניה, וריה וטרופימוב. לופכין מלגלג על טרופימוב על כך שהוא סטודנט נצחי וטרופימוב שוטח את הפילוסופיה שלו המדברת על עבודה ותכלית מעשית, מה שמשעשע את הסובבים אותו. במהלך שיחתם, מגיע למקום עובר אורח שיכור ומבקש כסף; רנייבסקייה נותנת לו בלא משים את כל כספה, חרף מחאתה של וריה. המשפחה עוזבת את ארוחת הערב, כשלופכין מפציר בהם שיש למכור את גן הדובדבנים כדי לשלם את החובות, אולם ללא הועיל. אניה נשארת במקום ומשוחחת עם טרופימוב, שאינו שבע נחת מכך שוריה נועצת בו עיניים, ומבטיח לאניה שהם "מעל לאהבה". כדי להרשים את טרופימוב ולזכות בחיבתו, אניה מבטיחה להשאיר מאחוריה את העבר ולהתחיל חיים חדשים. השניים נפרדים בהגיעם לנהר כשוריה צועקת ברקע."אניה ! אניה !".

מערכה שלישית

שלהי אוגוסט, הגיע ערב הנשף של רנייבסקייה. התזמורת מנגנת בעוד המשפחה ואורחיה שותים, משתכרים ומבדרים עצמם. זהו גם יום המכירה הפומבית של האחוזה וגן הדובדבנים; גאייב קיבל סכום כסף חסר ערך מהדודה הקמצנית שלו ושל רנייבסקייה המתגוררת ביארוסלאבי. המשפחה ואורחיה, למרות עליצותם הכללית, גם חרדים בעודם ממתינים לגורלם. וריה דואגת בנוגע לתשלום למוזיקאים וגוערת בשכן שלהם פישצ'יק משום שהוא שותה, בדונישה משום שהיא רוקדת וביפיחודוב כיוון שהוא משחק ביליארד. שרלוטה מבדרת את הקבוצה בתעלולי קסמים. רנייבסקייה גוערת בטרופימוב כיוון שהוא נוהג לעקוץ את וריה, אותה הוא מכנה "גברת לופכין". היא מאיצה בוריה להתחתן עם לופכין, אולם וריה מסרבת, מזכירה לה שזהו תפקידו של לופכין לבקש את ידה. היא אומרת שלו היה לה כסף היא הייתה מתרחקת ממנו ככל האפשר. הוא נשאר לבדו עם רנייבסקייה, טרופימוב מתעקש שהיא צריכה להודות באמת שהבית והאחוזה עומדים להימכר במכירה הפומבית. רנייבסקייה מראה לו מברק שהיא קיבלה מפריז שמגלה שמאהבה לשעבר שוב חולה ושהוא מתחנן בפניה לשוב ולסעוד אותו. היא גם מגלה שהיא שוקלת ברצינות להצטרף אליו, חרף התנהגותו האכזרית כלפיה בעבר. טרופימוב המום לשמע החדשות הללו והשניים מתווכחים לגבי טבעה של האהבה וניסיונותיהם האישיים. טרופימוב עוזב בתרעומת, אבל הוא מועד ומתגלגל במדרגות והאחרים נושאים אותו משם. רנייבסקייה מגחכת וסולחת לו על טיפשותו והשניים מתפייסים. אניה נכנסת ומספרת על כך שהיא שמעה שגן הדובדבנים נמכר. לופכין מגיע עם גאייב, שניהם תשושים ממסעם ומאירועי היום. גאייב מרוחק, מנותק ופורש למיטתו בלי לאמר מילה על תוצאות המכירה הפומבית. כשרנייבסקייה שואלת מי קנה את האחוזה, מגלה לופכין שהוא בעצמו רכש אותה ושהוא מתכוון לעקור את הגן. רנייבסקייה מוטרדת ואניה מנחמת אותה שכעת, אחרי שגן הדובדבנים נמכר, העתיד יהיה טוב יותר.

מערכה רביעית

שבועות אחדים לאחר מכן, שוב בחדר הילדים (כמו במערכה הראשונה), אלא שהפעם החדר דחוס בכלי בית שונים שנארזו, בעוד המשפחה מתכוננת לעזוב את האחוזה לעד. טרופימוב נכנס, מחפש את הערדלים שלו, והוא ולופכין מחליפים ביניהם השקפות עולם מנוגדות. אניה נכנסת ונוזפת בלופכין על כך שציווה על הפועלים לגדוע את גן הדובדבנים בעוד המשפחה עדיין בבית. לופכין מתנצל ונחפז החוצה כדי לעצור אותם לעת עתה בתקווה שהוא יפייס אותם במקצת. שרלוטה נכנסת, אבודה והמומה, ומפצירה במשפחה למצוא לה משרה חדשה. רנייבסקייה נפרדת לשלום בדמעות מחייה הישנים כשהבית ננעל לעד. פירס נכנס באפלה לתוך החדר ונוכח לדעת שהם עזבו בלעדיו ונעלו אותו בתוך הבית הנטוש לגסוס. הוא שוכב על הספה ומשלים עם מר גורלו (ככל הנראה מת על המקום), כשמבחוץ אנחנו שומעים את הגרזן המכה בעצי הגן.

נושאים

אחד מהנושאים העיקריים בהם עוסק המחזה הוא ההשפעה שיש להתפתחות חברתית על אנשים. רפורמת 1861, לפיה התיר אלכסנדר השני, קיסר רוסיה לצמיתים לשעבר לצבור רכוש ומעמד בזמן שכמה מהאריסטוקרטים התרוששו, מכיוון שלא יכלו להחזיק את אחוזותיהם בלי כוח עבודה זול של צמיתים. ההשפעה של רפורמות אלה עדיין הורגשה כשצ'כוב כתב כמה ממחזותיו כעבור ארבעים שנה מהתרחשותה של האמנציפציה במדינה.

במקור ראה צ'כוב במחזה קומדיה (כפי שנכתב בדף הפותח של המחזה), וציין זאת במכתביו, בכמה מקומות כמעט כפארסה. כשהוא צפה בהפקה המקורית של התיאטרון האמנותי, בבימויו קונסטנטין סטניסלבסקי, של הוא נחרד לגלות שהבמאי הפך את ההצגה לטרגדיה. מאז אותה עת, ההפקות צריכות להתמודד עם אופיו הכפול של המחזה (ושל עבודותיו של צ'כוב באופן כללי).

כישלונה של רנייבסקייה להתמודד עם הבעיות בפניהן ניצבה אחוזתה ומשפחתה הובילו לבסוף לאובדן כללי וניתן לראות בגורלה כביקורת על אותם האנשים שלא היו מוכנים להסתגל לרוסיה החדשה. סירובה קצר הרוח להודות באמת על העבר, הן בחייה והן באהבתה, מהווים את נפילתה לאורך המחזה. בסיום היא נעה בין חייה בפריז לאלו שברוסיה (היא מגיעה לפריז בתחילת המחזה ושבה אליה בסיומו). היא אישה שנתונה באשליה לגבי עברה (לעיתים חווה שוב זכרונות אודות מות בנה וכולי). ניתן לראות בנאומיו של הסטודנט טרופימוב, שתוקפים את האינטלקטואלים, כמבשרים את רעיונות הבולשביזם וחלק מדבריו במחזה צונזרו בידי רשויות הצאר. פעמים רבות רואים בעצי דובדבנים כסמלים לעצבות או חרטה לתמורות במצבים או בעולם בכלל.

אחד מהנושאים בגן הדובדבנים הוא נושא הזהות, והשאיפה והציפיות אליה. ניתן לחלק את הדמויות לשלושה סוגים: משפחת גאייב (רנייבסקייה, גאייב, אניה וואריה), חברי משפחה (לופכין, פישצ'יק וטרופימוב), ו"מעמד המשרתים" (פירס, יאשה, דונישה, שרלוטה ויפיחודוב). האירוניה היא שנדמה שכמה מהם נמצאים שלא במקומם הטבעי- למשל ואריה, בתה המאומצת של אריסטוקרטית, היא למעשה מנהלת משק בית; טרופימוב, הסטודנט החושב, נזרק מהאוניברסיטה; יאשה מחשיב עצמו כחלק מהאליטה התרבותית הפריזאית; והן רנייבסקייה והן פישצ'יק מתרוששים, בעוד לופכין, שנולד כאיכר, הוא למעשה מיליונר.

בעוד ההשקפה המרקסיסטית נוכחת יותר במחזה, ההשקפה האלטרנטיבית היא שגן הדובדבנים היה מחווה של צ'כוב לעצמו. רבות מהדמויות במחזה מתכתבות עם עבודותיו המוקדמות והן מבוססות על אנשים שהוא הכיר בחייו האישיים. בית ילדותו של צ'כוב נרכש ונהרס בידי איש עשיר שאמו החשיבה אותו לחבר משפחה. בצליל פקיעת מיתר הגיטרה במערכות שנייה ורביעית מהדהדות עבודותיו הקודמות. לבסוף "הרובה הטעון" הקלאסי שמופיע בהרבה ממחזותיו של צ'כוב, מופיע גם כאן, אולם זהו המחזה היחיד שלו בו הרובה מופיע, אבל אינו יורה.

ההיסטוריה של ההפקה בעולם

חנות מזכרות מגן הדובדבנים במוזיאון הספרותי צ'כוב גימנסיום

המחזה עלה לראשונה ב-17 בינואר 1904, יום הולדתו של צ'כוב בתיאטרון האמנותי, בבימויו של השחקן-במאי קונסטנטין סטניסלבסקי. במהלך החזרות, שונה לחלוטין המבנה של המערכה השנייה והיא שוכתבה (כדי להכליל עובר אורח ואת קול פריטת המיתר הגווע מרחוק, על מנת לגרום לקהל לחוש אמפתיה כלפי האסון הממשמש ובא). בניגוד לרצונו של צ'כוב, גרסתו של סטניסלבסקי הייתה, ככלל, טרגדיה. צ'כוב היה מאוכזב מאוד מגרסתו של סטניסלבסקי וסבר שסטניסלבסקי "הרס" את המחזה, וקיים תקופת חזרות קצרה מדי (התיאטרון האמנותי ערך לקראתו חזרות במשך חצי שנה, בניגוד לתקופה המקובלת של 18 חודשים, או אפילו יותר). באחד ממכתביו הרבים בנושא זה, צ'כוב התלונן: "אניה, אני חושש, לא צריכה לדבר בנימה בכיינית כלל... אניה שלי אף פעם אינה בוכה, אף פעם לא שמתי בפיה טון בכייני. במערכה השנייה נקוות דמעות בעיניה, אולם היא מדברת בעליצות, ובחיוניות. למה סיפרת במברקך על כל כך הרבה דמעות שמופיעות במחזה ? איפה הן ? ... לפעמים אתה יכול למצוא מילים "באמצעות דמעות", אבל אני מתאר רק את ההבעות על פני השחקנים, ולא דמעות. ובמערכה השנייה אין שום בית קברות."

הקהל העירוני המועט שנכח בהופעות שקדמו למהפכה באולם התיאטרון S. V. Panin's People's House בסנקט פטרבורג הריע כשגן הדובדבנים נכרת.

אשתו של צ'כוב אולגה קנייפר, גילמה את דמותה של מאדאם רנייבסקייה בהפקת התיאטרון האמנותי, וגם בהצגה ה-300 במספר של הפקת התיאטרון, ב-1943.

בהפקה משנת 1925 ב- Oxford Playhouse, בבימויו של ג'יימס ברנרד פייגן ובהפקה משנת 1934 בתיאטרון Sadler's Wells Theatre בלונדון, בבימויו של טיירון גות'רי, בתרגומו של יוברט בטלר, היו בין ההפקות הראשונות בשפה האנגלית.

המחזה עובד לטלוויזיה כשהלן הייז גילמה את דמותה של רנייבסקייה וסוזן שטרסברג גילמה את דמותה של אניה. הבמאי היה דניאל פטרי, והוא שודר כחלק סדרת Play of the Week television ב-1959.

הלהקה השייקספירית המלכותית הציגה את המחזה בהפקת שחור-לבן של רשת הטלוויזיה BBC. הליהוק היה: פגי אשקרופט שיחקה את רנייבסקייה, איאן הולם שיחק את טרופימוב, ג'ון גילגוד שיחק את גאייב, ג'ודי דנץ' שיחקה את אניה, דורותי טוטין שיחקה את ואריה. המפיק היה מישל סן-דניז, והיא הייתה בבימויו של מייקל אליוט, בשנת 1962, היא יצאה ב-DVD בידי BBC ב-2009.

הפקה בכיכובם של אירן וורת' כרנייבסקייה, ראול ג'וליה כלופחין, מארי בת הארט כאניה ומריל סטריפ כדונישה, בבימויו של אנדריי סרבאן. מעצב התפאורה התלבושות היה זוכה פרס הטוני סנטו לוקאסטו, והצגת הבכורה שלה התקיימה במרכז לינקולן ב-1977.

הפקה בבימויו של פיטר הול, בתרגומו של מייקל פריין ובכיכובם של דורותי טוטין כרנייבסקייה, אלברט פיני כלופכין, בן קינגסלי כטרופימוב ורלף ריצ'רדסון כפירס, הועלתה בתיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון ב-1978 וזכתה לתשואות ברחבי תבל. הפקה מינימליסטית בבימויו של פיטר גיל פתחה את אולפני ריברסייד בלונדון ב-1978, וזכתה לביקורות חיוביות.

ב-1981, פיטר ברוק העלה הפקה בצרפתית (La Cérisaie) עם צוות שחקנים בינלאומי, בכללם אשתו של ברוק נטשה פארי כרנייבסקייה, נילס ארסטרופ כלופכין ומישל פיקולי כגאייב. ההפקה חודשה ב-Brooklyn Academy of Music ב-1988, אחרי סבבי הופעות באפריקה ובמזרח התיכון.

ב-1981, הפיקה BBC עיבוד של המחזה לטלוויזיה הבריטית בעיבודו של טרבר גריפית'ס, לפי תרגומה של הלן רפופורט, בבימויו של ריצ'רד אייר. ג'ודי דנץ', שבהפקת הBBC משנת 1962 גילמה את אניה, הייתה פה בתפקיד אמה רנייבסקייה ואילו ביל פטרסון גילם את דמותו של לופכין. אנטון לסר כטרופימוב, פרדריק טרבס כגאייב, אנה מאסי כשרלוטה וטימותי ספול בן ה-24 כיפיחודוב.

בסרט "גן הדובדבנים" כיכבה שרלוט רמפלינג בתפקיד רנייבסקייה, אלן בייטס כגאייב, אוון טיל כלופכין, מלאני לינסקיי כדונישה, ג'רארד באטלר כיאשה. הבמאי היה מייקל קקויאניס, והוא יצא לבתי הקולנוע בשנת 1999.

ארגון L.A. Theatre הקליט גרסה של המחזה שהופקה ב-2002 בכיכובם של מרשה מייסון, צ'ארלס דרנינג, הקטור אליזונדו וג'ניפר טילי. שחקנים נוספים היו ג'ורדן בייקר, ג'ון שרדייה, מייקל כריסטופר, טים דקיי, ג'פרי ג'ונס, כריסטי קיף, איימי פייץ וג'ואי סלוטניק.

תיאטרון Steppenwolf Theatre Company (שיקגו, אילינוי) ביצע עיבוד פרי תרגומו של המנהל האמנותי השותף קורט קולומבוס, בבימויה של חברת האנסמבל טינה לנדאו. הצגת הבכורה נערכה ב-4 בנובמבר 2005 ורצה עד 5 במרץ 2005 באולם העליון של התיאטרון. המשתתפים בהצגה היו רוברט ברולר, פרנסיס גינן, איימי מרטון, יאסן פיאנקוב, רונדי ריד, אן אדמס, גיא אדקינס, שאון קרוס, לאונרד קרפט, ג'וליאן מרטינז, נד נוייס, אליזבט ריץ', בן ויצ'ליו וכריס יונאן.

תיאטרון Atlantic Theater Company 0 (ניו יורק, ניו יורק) ב-2005 הופיעה בתרגום חדש של "גן הדובדבנים", פרי עטו של תום דונגי, ששמה דגש על הקומי עפי שהמחזאי התכוון בהתחלה.

הפקה חדשה של המחזה בכיכובם של אנט בנינג כרנייבסקייה, אלפרד מולינה כלופכין, בתרגומו של מרטין שרמן ובבימויו של שון מתיאס. הצגת הבכורה הייתה באולם Mark Taper Forum בלוס אנג'לס בפברואר 2006.

תיאטרון Huntington Theatre Company באוניברסיטת בוסטון העלה את ההצגה בינואר 2007, בהשתמשו בתרגומו של ריצ'רד נלסון, בבימויו של ניקולס מרטין, עם קייט ברטון בתפקיד מאדאם רנייבסקייה, ג'ויס ואן פאטן בתפקיד שרלוטה איבנובה, ודיק לטסה כפירס.

ג'ונתן מילר ביים את המחזה במרץ-אפריל 2007, ב- Crucible Theatre בשפילד, אנגליה. ההצגה ציינה את שובו של מילר לבמה הבריטית אחרי היעדרות של קרוב לעשור וכיכבה בה ג'ואנה לאמלי בתפקיד רנייבסקייה.

ליבי אפל עיבדה וביימה את המחזה ב-2007 בעונתה האחרונה כמנהלת אומנותית של פסטיבל שייקספיר באורגון (אשלנד, אורגון). התרגום החדש מבוסס על התרגום המילולי המקורי של אליסון הורסליי, נחשב ל"אמריקני מאוד".

גרסת המחזה שבוצעה בהפקה הפותחת של פסטיבל התיאטרון צ'יצסטר הוצג בחודשים מאי-יוני 2008, עם שחקנים שכללו את דיים דיאנה ריג, פרנק פינלי, נטלי קסידי, ג'מה רדגרייב ומורין ליפמן.

ב-2009 העלה טום סטופארד גרסה חדשה של המחזה, הייתה זו ההפקה הראשונה של The Bridge Project, קופרודוקציה בין תיאטראות בצפון אמריקה ובבריטניה. ההצגה הציגה ב-Brooklyn Academy of Music. הבמאי היה סם מנדס והשחקנים כללו את סיימון ראסל ביל, שינייד קיוזאק, ריצ'רד איסטון, רבקה הול ואית'ן הוק.

תרגום חדש לגמרי של המחזה הופק בתיאטרון Blackeyed Theatre באביב 2009 בסבב הופעות בבריטניה, עם ארבעה שחקנים.

בספטמבר 2009, הועלה תרגום חדש של סטיוארט פטרסון, שהופק בתיאטרון Dundee Repertory Theatre, עם הבמאי האורח ולדימיר באצ'לר.

תרגום חדש של המחזה בפנג'אבי הועלה בספטמבר 2009 בידי סטודנטים מהמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת פנג'אבי ב- Patiala, פנג'אב, הודו.

המחזה עלה בשפת אפריקאנס בשלהי 2009 בידי סטודנטים במחלקה לדרמה באוניברסיטת קייפטאון, דרום אפריקה.

תרגום חדש הועלה בפסטיבל ברייטון ובוצע בידי קבוצת dreamthinkspeak group. הם שיפצו חנות כלי בית ישנה ב- London Road והשתמשו בחנות כולה כבמה. הם קראו לה בשם Before I Sleep ואמרו שקיבלו השראה מהמחזה המקורי. ההצגה זכתה לביקורות חיוביות הן מהגארדיאן והן מהאינדפנדנט היא זכתה למימון ממועצת האמנויות של אנגליה, הלוטו ורשימה ארוכה של עסקים מברייטון ומהוב.

באפריל 2010, באצטדיון Royal Lyceum Theatre באדינבורו המחזאי הסקוטי ג'ון בירן העלה גרסה של המחזה כ"קומדיה חברתית" סקוטית שמתרחשת בסקוטלנד בשנת 1979.

התיאטרון המלכותי הלאומי, לונדון, העלה הפקה חדשה של המחזה בכיכובם של זואי ואנאמייקר, ממאי ועד לאוגוסט 2011. הבמאי הווארד דייוויס והמחזאי אנדרו אפטון חברו שוב, ניתן לראות את ההפקה גם בבתי קולנוע ברחבי תבל בשידור של National Theatre Live.

התיאטרון הבוהמי המזרחי ב- Pardubice, צ'כיה העלה הפקה של המחזה בין 16 באוקטובר 2011 ל-14 בינואר 2012.

תיאטרון Vinohrady בפראג העלה הפקה בבימויו של Petr Novotný ובכיכובם של Dagmar Havlová ו-Jiřina Jirásková ו-Viktor Preis. הצגת הבכורה הייתה ב-5 בפברואר 2008.

תיאטרון Chamber Theatre Aréna באוסטרבה, צ'כיה העלה את המחזה בבכורה ב-21 במרץ 2009.

ההצגות בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי

תפאורה ל"גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן

יוסי עיני כלופכין ולאורה ריבלין כרנייבסקייה, "גן הדובדבנים", בבימויו של מיקי גורביץ', תיאטרון החאן, 2010

1. הועלה לראשונה בתיאטרון הבימה, ב-28 במרץ 1939.

• יוצרים: במאי – צבי פרידלנד, תרגום – גרשון שופמן, תפאורה – מנחם שמי, מוזיקה – פורדהאוס בן ציסי.
• שחקנים: רנייבסקייה – חנה רובינא, אניה – ניורה שיין, ואריה – פאני לוביץ', גאייב – שמעון פינקל, לופכין – אהרן מסקין, טרופימוב – ארי ורשבר, פישצ'יק – מנחם בנימיני, שרלוטה – תמרה רובינס, יפיחודוב – ארי קוטאי, דונישה – חנה'לה הנדלר, פירס – יהושע ברטונוב, יאשה – רפאל קלצ'קין, עובר אורח – דוד ורדי.

2. הועלה בשנית בתיאטרון הקאמרי ב-20 ביולי 1966.

• יוצרים: במאי – אלן שניידר, תרגום – אברהם שלונסקי, תפאורה – דני קרוון, תלבושות - מולי גורדין.
• שחקנים: רנייסבקייה – רחל מרכוס, אניה – רינה גנור, ואריה – ז'רמן אוניקובסקי, גאייב – זלמן לביוש, לופכין – יוסי ידין, טרופימוב – שמעון בר, פישצ'יק – ניסן יתיר, שרלוטה – מרים גבריאלי, יפיחודוב – אברהם חלפי, דונישה – שולמית ירון, פירס – משה חורגל, יאשה – יהודה פוקס, עובר אורח – אברהם פלטה.

3. הועלה ב-1 בפברואר 1975 בתיאטרון חיפה.

• יוצרים: במאי – מייקל אלפרדס, תרגום – רבקה משולח, תפאורה ותלבושות – רות דר,
• שחקנים: רנייבסקייה – רות סגל, אניה – ג'יטה מונטה, וריה – רחל דובסון, לופכין – אמנון מסקין, פישצ'יק – מרדכי בן זאב, פירס – נתן מייזלר, יפיחודוב – אלכס מונטה, גאייב- שמואל וולף, דונישה – רינה רוזנבאום, טרופימוב – גדליה בסר, שרלוטה – סנדרה שדה, ישה - אילן תורן.

4. הועלה בתיאטרון הבימה ב-10 בדצמבר 1988.

• יוצרים: במאי – עמרי ניצן, תרגום – נילי מירסקי, תפאורה ותלבושות – רוני תורן, ניהול מוזיקלי – פולדי שצמן, תנועה – אנה טאוב, תאורה – נתן פנטורין.
• שחקנים – אנדרייבנה – ליא קניג, גאייב – ניסים עזיקרי, וריה – ליאת גורן, אניה – יעל אמיתי, נאוה זיו, לופכין – מכרם ח'ורי, פישצ'יק – מוסקו אלקלעי, שרלוטה – רוזינה קמבוס, יפיחודוב – יובל זמיר, פירס – בנימין צמח, יאשה – דב רייזר, דוניישה – אורנה רוטברג, טרופימוב – אוהד שחר, עובר אורח – רולף ברין, מנהל התחנה – נוני שוורץ.

5. הועלה בתיאטרון גשר ב-22 ביוני 2006.

• יוצרים: במאי – יבגני אריה, מתרגם – רועי חן, תפאורות – מיכאל קרמנקו, תלבושות – ילנה קרליך, מוזיקה – אבי בנימין, תאורה – אבי יונה בואנו (במבי).
• שחקנים: רנייבסקייה – יבגניה דודינה, נטשה מנור, אניה – שירי גדני, וריה – יעל לוין, גאייב – ישראל דמידוב, לופכין – מיקי לאון, טרופימוב – גלעד קלטר, פישצ'יק – בוריס אחנוב, שרלוטה – מיכל ויינברג, יפיחודוב – אלכסנדר סנדרוביץ', דונישה – עדי שליטא, פירס – יבגני טרלצקי, יאשה – אלון פרידמן, גרישה – שי מלמד.

6. הועלה בתיאטרון החאן ב-30 בספטמבר 2010.

• היוצרים: במאי – מיקי גורביץ', תרגום – רבקה משולח, תפאורה – סבטלנה ברגר, תלבושות – יהודית אהרון, מוזיקה – רועי ירקוני, תאורה – רוני כהן, תנועה – מרינה בלטוב.
• שחקנים: רנייבסקייה – לאורה ריבלין, אניה – שמרית לוסטיג, ואריה – אורית גל, גאייב – ארז שפריר, לופכין – יוסי עיני, טרופימוב – ויטלי פרידלנד, פישצ'יק – אריה צ'רנר, שרלוטה – פלורנס בלוך, יפיחודוב – ניר רון, דונישה – נילי רוגל, פירס – אבי פניני, יאשה – לירון ברנס, עובר אורח – אריה צ'רנר.

7. הועלה בתיאטרון באר-שבע ב-6 במאי 2017.

• היוצרים: במאי – עידו ריקלין, תרגום – רועי חן, תפאורה – איתן לוי, תלבושות – סבטלנה ברגר, מוזיקה – דורי פרנס, תאורה – פליס רוס, תנועה – טולה דמארי.
• שחקנים: רנייבסקייה – שירי גולן, אניה – אביגיל הררי, ואריה – מעיין תורג׳מן, גאייב – ירון ברובינסקי, לופכין – רועי אסף, טרופימוב – תום אבני, פישצ'יק – אורי זגורי, פירס – אורה מאירסון, נווד – דני שפירא.

תרגומים לעברית

• אנטון צ'חוב, גן הדֻּבדבנים: קומדיה בארבע מערכות, תרגם ג' שופמן, ורשה: א"י שטיבל, תרפ"א.
• אנטון פבלוביץ' צ'כוב, ארבעה מחזות: בת השחף; הדוד וניה; שלוש אחיות; גן-הדובדבנים, מתורגמים מרוסית בידי אברהם שלונסקי, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט, עמ' 323–243, 364–355
• גן הדובדבנים, בת השחף מאת אנטון צ'כוב / ג'ין וקספורד, מאנגלית: אביבה אגמון, תל אביב: אור עם, תשל"ו 1976. (הערות והנחיות ללמוד ולקריאה)
• אנטון צ'כוב, גן הדובדבנים, תרגום: רבקה משולח, תל אביב: אור עם, תשמ"ב 1982.
• א.פ. צ'כוב, גן הדובדבנים: קומדיה בארבע מערכות, מרוסית: נילי מירסקי, אחרית-דבר: הרי גולומב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט 1988.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גן הדובדבנים בוויקישיתוף

• הסרט המלא של ההצגה בבימויו של מיקי גורביץ', 2010, בערוץ תיאטרון החאן ביו טיוב
• עמוד ההצגה בתיאטרון החאן משנת 2010 באתר תיאטרון החאן
• תכניה דיגיטלית של ההצגה בתיאטרון החאן משנת 2010 באתר תיאטרון החאן
• הפקת תיאטרון גשר משנת 2006 (אורכב 12.10.2013 בארכיון Wayback Machine) באתר תיאטרון גשר
• הפקת תיאטרון הבימה משנת 1988(הקישור אינו פעיל) באתר תיאטרון הבימה
• הפקת תיאטרון הבימה משנת 1939 באתר תיאטרון הבימה
• הטקסט המלא של גן הדובדבנים ברוסית
• תרגומים לאנגלית של מחזותיו של צ'כוב, בכלל זה גן הדובדבנים, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• תרגום של המחזה לאנגלית ששוחרר לרשות הציבור
• מדריך לימוד, ציטטות ומקורות למורה על גן הדובדבנים (באנגלית)
• גן הדובדבנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)