גן פרסי
המסורת והסגנון של גנים פרסיים (פרסית: باغ ایرانی) השפיעה על עיצוב גני נוי בכל העולם. דוגמאות להשפעות אלו הן גני אלהמברה מתקופת אל-אנדלוס בספרד של ימינו, והטאג' מהאל מתקופה האימפריה המוגולית בהודו. בשנת 2011 הכריז אונסק"ו על תשעה גנים באיראן כאתר מורשת עולמית קולקטיבי בשם "הגן הפרסי". הגנים נמצאים בערים שיראז, אספהאן, בחשאהר, מאהאן, יזד, מהריז ובירג'אנד. בנימוקי ההכרזה נאמר כי ”הם מדגימים את המגוון של עיצובי גנים פרסיים שהתפתחו והותאמו לתנאי אקלים שונים תוך שמירה על עקרונות שמקורם בתקופת כורש הגדול במאה ה-6 לפנה"ס”[1].
 | |||
| גן צ'הל סותון באספהאן | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| נתונים ומידות | |||
| שטח | 716.35 הקטאר, 9,740.02 הקטאר | ||
| מיקום | |||
| מדינה |
 איראן | ||
 | |||
היסטוריה
עריכהלגנים יש חלק מרכזי בתרבות המגורים האיראנית, והיה להם תפקיד דתי בחברות הקדם-אסלאמיות שהתגוררו באזור שבו שוכנת כיום איראן. בכתובות עילמיות ואשוריות מופיעות התייחסויות לגנים קדושים שזכו למעמד דומה של מקדשים. בתקופת הממלכה האחמנית היה נהוג להמחיש אלמנטים מהמיתולוגיה הפרסית באמצעות אדריכלות. המתחם והגן בפסארגאדה, שנבנו במאה ה-6 לפנה"ס, מייצגים את המגמה הזו, ובהם מופיעים עיקרי היסודות של הגנים הפרסיים.
לאחר כיבוש פרס על ידי אלכסנדר הגדול נקלטו אלמנטים של הגנים הפרסיים בתרבות ההלניסטית. בתקופת האימפריה הסאסאנית, ובעקבות השפעת הזורואסטריות, הפך תפקידם של המים בגן הפרסי ליותר משמעותי מאמצעי קיומי גרידא. הערבים שמו דגש על האלמנטים האסתטיים של הגן, ובנו את גניהם מחוץ לערים ובתוכן. הגנים שמחוץ לערים היו בעיקר אתרי נופש, ואלו שבתוכן שימשו כנספח למרכזים השלטוניים. המונגולים קישטו את גניהם בסגנון ששם דגש על היבטים אלו של גן הנוי, ובאמצעות התפשטותם ברחבי אסיה סייעו להפיץ את סגנון הגן הפרסי. בתקופת האימפריה הספווית ובתקופת השושלת הקאג'ארית נוצרו קשרים משמעותיים בין איראן של ימינו לבין המערב, ולקשרים אלה הייתה השפעה בעיקר על בחירת הצמחים והפרחים שנשתלו בגנים.
תיאור
עריכההגנים הפרסיים הראשונים היו חלקת אדמה עם צמחי נוי. במשך השנים חלו שינויים רבים במסורת עיצובם, עד להתהוותו של מבנה מוגדר ומורכב. הגן הפרסי מאורגן בצורה מוגדרת הן בחלקו הפנימי והן בחלקו החיצוני. עקרונות העיצוב העיקריים של הגנים הפרסיים הם חלוקת הגן לארבעה חלקים ריבועיים (צ'אהאר באג, תרגום: ארבעת הגנים) המופרדים על ידי שני צירים מאונכים זה לזה (צ'אהאר טאגי), שימוש בזוויות ישרות בחלוקת הגן לחלקיו השונים, והקמת חומות שיתחמו את גבולות הגן. ארבעת החלקים של הגן הפרסי מסמלים את חלקיו של גן עדן וכן את השמים, ארץ, מים וצמחים, שהם ארבעה יסודות חשובים בזורואסטריות.
לגאומטריה של הגן הפרסי יש תפקיד מיתי, והיא מייצגת את הסדר הקוסמי של גן עדן וכדור הארץ. חשיבותה של הסימטריה באה לידי ביטוי בכך שמכל נקודת תצפית בגן ניתן יהיה לצפות במראה סימטרי. לגן הפרסי ישנה קדושה הנובעת מחשיבות המים והצמחים באקלים הצחיח של פרס, ולאור אקלים זה המערכת האקולוגית המתקיימת בגן הפרסי מלאכותית באופן מלא. החלקים הפיזיים של הגן הם הסביבה שבה הוא נבנה, הכניסות, החומות, הצ'אהאר באג, מים וצמחים, צירי התנועה בגן, ואלמנטים אדריכליים כגון ביתנים.
המים משמשים בחלקים שונים של הגן כגון בבריכה הניצבת בצומת בין שני צירי התנועה הראשיים, מזרקות, תעלות ונחלים מלאכותיים. כיוון שהאזור אינו משופע בגשמים נוצר קושי באספקת מים לגן, אך קושי זה נפתר על ידי המצאת הקאנאטות, ככל הנראה בתקופת שלטונה של הממלכה האחמנית במאה ה-6 לפנה"ס. קאנאטה היא תעלה תת-קרקעית שמובילה מים מפסגות ההרים המושלגים של פרס עד למקום שבו הם נדרשים. המים זורמים מהקאנאטה אל בריכת הגן, וממנה מתפצלים נתיבי מים נוספים אל חלקי הגן האחרים ואל היישוב שליד הגן.
סביבת הגן הצחיחה מדגישה את חשיבותו כמייצג של הטבע. חומות הגן נועדו להגן על תכולתו מפני אבק ורוח ולהפריד באופן ברור בין שתי הסביבות. בחומות משובצות כניסות מפוארות שנועדו להדגיש את חשיבותן מלבד קביעת גבול בין שני אזורים פיזיים. צמחיית הגן הפרסי מורכבת מעצים נשירים או ירוקי עד, פרחים, ושיחים. העצים נבחרים כך שיפחיתו את קצב אידוי המים ויספקו צל במידה הדרושה.
בחלק מן הגנים נעשתה: "האבקת קירות" כדי למשוך דבורים ולגדל צמחים.
הגנים
עריכהבאג-א אכברייה
עריכהבאע'-י אכבריה (בפרסית: باغ اکبریه) הוקם בתקופת זאנד ובתקופת קאג'אר, במרחק כ-5 קילומטרים ממרכז העיר בירג'אנד. בראשית קיומו שימש הגן כמקום מנוחה, וחלק מהמבנים שלו הפכו במשך השנים לבנייני ממשל. הצמחייה שנשתלה בגן כללה מינים מקומיים, והמין אוחסנו במאגרים כיוון שלעיתים קרובות הבצורת קטעה את האספקה הסדירה. יסודות הגן נבנו מחומר קרמי שמנע סחיפת הקרקע ואת חלחול המים. המים נכנסו מהמאגרים החיצוניים לתוך אגן במרכז הגן, שהתפצל לשני חלקים שמכל אחד מהם התפצלו תעלות שהובילו את מי ההשקיה לצמחיית הגן. המבנים הבולטים בגן זה הם שער הכניסה הראשי, הדיוואן קהאנה והפביליון עם אולם המראות. הגן ייחודי בכך שבמקום עצי ארז יש בו עצי אורן לאורך השדרה הראשית, וזאת בנוסף לצמחים אקזוטיים אחרים.
באג-א אראם
עריכה
באע'-י ארם (בפרסית: باغ ارم) הוקם בתקופת השושלת הסלג'וקית במאה ה-11. בתקופת השלטון האינג'ואידי קצר הימים (בערך 1335 עד 1357) שימש הגן כמקום מושבו של המושל האזורי. לא ידוע בוודאות על שימוש משמעותי כלשהו בגן במאות השנים שלאחר מכן, עד שבתקופת קאג'אר שימש הגן פעם נוספת כמשכן הממשלה. בין 1966 ל-1971 הולאם ושופץ הגן על ידי הממשלה, וב-3 באוגוסט 1974 הוא הוכרז כאזור מוגן.
גן זה, הממוקם בשיראז, משתרע על פני 127 דונם. האקלים המקומי מאופיין בלחות גבוהה. הגן נבנה בצורה מלבנית על מדרון הפונה לכיוון מזרח, והכיווניות של הגן עצמו היא ממזרח למערב. המבנה העיקרי בגן הוא הפביליון והבריכה שנבנו בתקופת קאג'אר. לפביליון יש מרפסת עמודים עם חרכי אור בחזיתו, ושלוש קומות שבראשן גג עם גמלונים. החזיתות בשתי הכניסות המקוריות בצדו הצפוני של הגן השתמרו עד היום, העשויות מלבנים ומאריחים צבועים. חומת האבן המקורית של הגן הוחלפה בגדר מברזל. הבלוודרה של הגן שימשה את הפקולטה המקומית למשפטים עד שנות ה-80. אספקת המים של הגן התבססה בעבר על אחד מיובליו של נחל שנוצר כתוצאה מהפשרת שלגים, וכן על מערכת המים של שיראז. מערכת זו אינה קיימת עוד, וכיום צמחי הגן מושקים ממים שנשאבים משתי בארות. צמחיית הגן כוללת פרחים, שיחים, צמחים מטפסים, ועצי פרי ועצי נוי.
באג-א דוולת-אבאד
עריכה
באע'-י דוולת-אבאד (בפרסית: باغ دولتآباد) משתרע על פני 8 הקטאר ושוכן בעיר יזד. הגן הוקם בתקופת שושלת זנד, אך תוך זמן קצר הוזנח ושוקם רק בתקופת שושלת קאג'אר ששלטה בפרס לאחר שושלת זנד. עבודות השיקום הראשונות בוצעו בגן החל מ-1935 על ידי משרד השימור העירוני של יזד. במשך השנים השתמר המבנה המקורי של הגן, למעט הצד הצפוני שנפתח אל רחוב דולאת-אבאד. הגן בנוי בצורת מלבן ומשתרע לאורך ציר מכיוון מזרח לכיוון דרום, ובין ערוגות הפרחים השונות הנמצאות בו מפרידים נחלים קטנים. מלבד בית גידול עבור עצי נוי ועצי פרי שימש הגן גם את הממשלה המקומית, שהקימה בו בתי קיץ וחורף רשמיים. מקור המים הנוכחי של הגן הוא באר מקומית, ובעבר ניזונו הצמחים ממערכת הקאנאט של דולאת-אבאד, שהזרימה מים לאגן מרכזי דרך תעלה שעברה מאחורי בית הקיץ. מהאגן המרכזי התפצלו שתי תעלות, שאחת שימשה את המטבח של בית הקיץ והשנייה עברה דרך מערכות של אגנים, גלגל מים, בריכות וכדומה.
באג-א עבאס-אבאד
עריכהבאע'-י עבאס-אבאד (בפרסית: باغ عباسآباد) הוקם במאה ה-17 כחלק מתוכנית הפיתוח של הכפר אשראף, שנועדה להפוך את הכפר לאתר נופש עבור השאה. הגן נחרב כמעט לחלוטין בתקופת שושלת זנד ובתקופת מלחמת האזרחים בין השליטים האפגניים, שהתחוללו בין שלהי המאה ה-16 לתחילת המאה ה-17. מתחם הגן, המשתרע על פני כ-420 הקטאר, שוכן ליד יער בצפון איראן והוא דוגמה ליכולתם של אדריכלי הגנים הפרסיים להסתגל גם לסביבה גשומה ועשירה בצמחייה שאינה אופיינית בדרך כלל באיראן.
המאפיינים החזותיים העיקריים בגן הם הארמון, טחנת מים, מגדלי הלבנים, סכר, שבילים מרוצפים ותעלות. אספקת המים לגן מגיעה מנחל שמזין אגן שנוצר באופן מלאכותי על ידי הסכר. מאגן הניקוז זורמים המים דרך מערכת של צינורות חרס או תעלות פתוחות, מגיעים לאגן נוסף שהוא נקודת המוצא של מערכת ההשקיה של הגן. נקודת המוצא של המים היא מתחם צ'אהאר באג שנמצא בנקודה גבוהה יחסית, כך שהפרשי הגובה מנוצלים לצורך הגברת עוצמת הזרימה. מערכת ההשקיה של הגן בולטת בהשוואה למערכות בגנים פרסיים אחרים מבחינת התכנון שלה, שמתבטא במערכת מורכבת של תעלות תת-קרקעיות ותעלות פתוחות, צינורות, סכר, ומבנים נוספים המשמשים לבקרת הזרימה.
באג-א פהלוואן-פור
עריכהבאע'-י פהלוואן-פור (בפרסית: باغ پهلوانپور) הוקם בתקופת קאג'אר, וסגנונו הושפע בין היתר גם מתרבות המערב. הגן משתרע על פני 3.5 הקטאר בדרום-מזרח העיר מהריז שבמחוז יזד, ומורכב משני חלקים: גן אמנותי וגן של פשוטי העם. באזור הגן יש זמינות גבוהה של מים, כך שהצמחייה שלו עשירה. בגן יש מבנה שהיה אמור לשמש את המלומדים האזוריים, אך הרעיון ננטש והמבנה הפך לפביליון רגיל. מערכת ההשקיה של גן זה מבוססת אף היא על קאנאט. המים זורמים בתחילה דרך אחת מטחנות המים של הגן, מתנקזים לתוך אגן, זורמים דרך מרזבים, עוברים דרך הציר הראשי של הגן, חולפים על פני טחנת מים נוספת, ומשם מתפצלים ומשקים את החלקים השונים של הגן. המבנים השונים בגן מחולקים לשתי קבוצות שאחת מיועדת למגורי קיץ והשנייה למגורי חורף. המעבר של המים דרך שתי טחנות המים מאפשר לנצל אותם לצורך ייצור אנרגיה הידרואלקטרית.
באג-א פין
עריכה
באע'-י פין (בפרסית: باغ فین) משתרע על פני 7.6 הקטאר ושוכן בקרבת העיר כאשאן, באזור שמתוחם על ידי מדבר מצד אחד והרים מצד שני ומאופיין באקלים צחיח. הגן ומרבית המבנים השוכנים בו הוקמו במאה ה-17. אף ששליטי שושלת זנד החלו לטפל בגן לאחר שירשו את השושלת הספווית, הוא ספג נזקים כבדים ברעידת אדמה שפקדה את האזור ב-1743. הגן שוקם בתחילת תקופת שלטונה של שושלת קאג'אר, ואף הורחב ביחס לממדיו המקוריים. לאחר מכן הוזנח הגן במשך שנים אחדות, ורק בשלהי תקופת קאג'אר הוא שוקם. הגן שימש כמפקדת המורדים במסגרת מהפכת החוקה הפרסית שהתחוללה בין 1905 ל-1907, ובמהלכה ספג נזקים רבים. נזקים אלו תוקנו בהדרגה החל משנות ה-30.
הגן בנוי בצורת מרובע, ובמרכז שני הצירים הראשיים שלו נמצא פביליון. בריכת המים, הנמצאת צפונית לפביליון, היא נקודת ההתחלה של מערכת ההשקיה של הגן. המים מגיעים לבריכה זו ממעיין שזורם במרחק 3 קילומטרים דרומית לגן. מהבריכה מתפצלים המים לשני כיוונים, שאחד מהם משמש את טחנות המים של הגן והשני זורם דרך מערכת משנית של מעיינות מלאכותיים אל מאגרי מים נוספים בגן, ומהם אל האזורים החקלאיים המקיפים את הגן. במשך השנים הוקמו בגן מספר מבנים ובהם בתי קיץ, בתי מרחץ, הרמונות, ופביליונים. הגן כולו מוקף בחומה עשויה מבוץ. לאורך הצירים הראשיים של הגן נשתלו עצי ארז, ומהצירים הראשיים מתפצלים שבילים נוספים. עצים גבוהים נוספים נשתלו בגבולות הגן, והם תוחמים אותו מבחינת הנוף ומסייעים ליצירת סביבה אקלימית נפרדת שמסוגלת לתמוך בגידול עצי פרי ופרחים.
פסארגאדה
עריכה
ערך מורחב – פסארגאדה
מתחם זה הוקם על ידי כורש הגדול באתר שבו נערך ב-550 לפנה"ס הקרב שבו הביסו כוחותיו את צבא ממלכת מדי. הארמון והגן המלכותיים הוקמו כעשרים שנה לאחר הקרב, וישנן עדויות שלפיהן הייתה באזור נוכחות אנושית כ-40,000 שנים לפני זמננו. קיימם שרידים גם מתקופות מאוחרות יותר ובהן האימפריה הפרתית, האימפריה הסאסאנית והתקופה המוסלמית.
כיום משתרע הגן על פני 249.65 הקטאר, והוא חלק מאתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי אונסק"ו בשנת 2004. האדריכלות בגן הושפעה ממספר תרבויות שהיו נתונות לשלטון פרסי בתקופת הממלכה האחמנית. המאפיינים העיקריים של הגנים הפרסיים באים לידי ביטוי גם בפסארגאדה. סידור המבנים והאזורים הפתוחים בגן נועד ליצור רושם מלכותי. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באזור הגן נמצאו עדויות לכך שנקודת המוצא של אספקת המים לגן הייתה במערכת סכרים וטענות שנבנתה בנהר פולוואר, הזורם במרחק 35 קילומטרים צפונית-מזרחית לפסארגאדה. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 נערכו מספר סבבים של עבודות שימור בשרידים הארכאולוגים שבגן.
באג-א צ'הל סותון
עריכה - ערך מורחב – צ'הל סותון
גן זה, המשתרע על פני 5.8 הקטאר באספהאן, הוקם בתקופת הממלכה הספווית ובניית הארמון השוכן בו הושלמה ככל הנראה ב-1674. בעקבות עבודות שימור שהתנהלו בגן במחצית השנייה של המאה ה-20 נחשפו ציורים וכתובות עתיקים, שבזכותם ניתן היה להבין כיצד נראה הארמון בשלבים השונים של בנייתו. שמו של הגן בפרסית נגזר מהעמודים הרבים בשטחו, והתרגום המדויק הוא ארבעים עמודים. ארבעים הוא מספר שמייצג ריבוי בתרבות הפרסית. הצירים הראשי של הגן הוא מכיוון מזרח למערב, ולאורכו נשתלו עצי דולב.
לבריכה הראשית של הגן יש תפקיד חשוב במערכת המים של הגן. היא גובלת במרפסת הארמון שבה יש 20 עמודים המשתקפים במים, ובאופן זה הם הופכים ל"ארבעים" עמודים. צורתו המקורית של הארמון הייתה מבנה מלבני שעל גגו שלוש כיפות, ובמשך השנים הוספו לו תוספות רבות. כיום יש לארמון צורה המזכירה קובייה. חלק ניכר מהקישוטים המקוריים קיים גם כיום, ובהם חלונות צבועים, מראות וציורים. חלקים מקוריים נוספים הם תקרת המראות של האולם הראשי והתקרה הצבועה של מרפסת העמודים.
המגוון של הצמחייה בגן מבוסס על התאמתה לתנאי האקלים והקרקע המקומיים, וכן על המראה החיצוני של הצמחים השונים ועל יכולתם להשתלב בתמונת הנוף הכללית. בין המינים העיקריים של עצים בגן ניתן למנות את האולמוס, אורן פרסי, ארז ירוק עד, דולב, ערער, פיקוס, צפצפה, שיטה ותות.
באג-א שאהזאדה
עריכה
באע'-י שאהזאדה (בפרסית: باغ شاهزاده) נבנה בתקופת קאג'אר, במרחק 6 קילומטרים מהעיר מאהאן הנמצאת באזור מדברי במחוז כרמאן ובכך ייחודו. היזם של הגן מת עוד לפני תום העבודות, ולפיכך נותר הגן עד היום במצב בלתי גמור. במשך השנים הוזנח הגן ממגוון סיבות, וספג נזקים רבים. ב-1959 החלו הרשויות הפרסיות בשיקום הגן, וכעבור 16 שנים הוסיפו אותו לרשימת אתרי המורשת הלאומית. הגן ספג נזקים רבים נוספים ברעידת אדמה שפקדה את האזור ב-1981, ורק עשר שנים לאחר מכן החלו עבודות השיפוץ והשיקום הנוספות.
הגן בנוי בצורת מלבן לאורך ציר אורכי המחבר בין הכניסה הראשית והפביליון של הגן. ייחודו של הגן הוא בכך שהפביליון הוא המבנה היחיד המצוי במלואו בתוך שטח הגן. כל שאר המבנים נבנו על גבולות הגן. הארגון הפנימי של הגן מבוסס על מפלסים שטוחים שנבנו לאורך הציר המרכזי. הצמחייה בגן נשתלה כך שהיא תיצור תבניות ברורות של צבעים עונתיים וצל. המים המזינים את הצמחייה מגיעים מפסגות ההרים השוכנים באזור, נכנסים לגן דרך קאנאט טיגראן שבחלק הגבוה ביותר בגן, וממנו מתפצלים ומשקים את החלקים השונים בגן. הטופוגרפיה של הגן מודגשת על ידי פלגים ומפלי מים קטנים ומלאכותיים הנמצאים לאורך מערכת הבריכות המדורגת.
סארדאר ח'אנה, המבנה המרכזי של הגן שבנוי בסגנון המזכיר את אדריכלות הבארוק, נבנה בנקודה הגבוהה ביותר. במרכז המבנה יש פביליון, המאוגף על ידי שני אגפים ארוכים. שני המבנים המפוארים הנוספים בגן הם באלה ח'אנה (בית המגורים), המורכב גם הוא מחלק מרכזי ושני אגפים ארוכים אך קטן יותר בהשוואה לסארדאר, ומבנה בעל תפקיד לא ידוע בדרום הגן שיש המשערים כי שימש כמכלאה לבעלי חיים. המבנים בגן נבנו בעיקר מלבני בוץ שטויחו באמצעות גבס. הקישוטים מבוססים בעיקר על אריחים, סטוקו ועמודים.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ ראו בקישור החיצוני בתבנית שבראש הערך