ויקיפדיה

דידכה

מסה אנונימית השייכת לנצרות הקדומה

הדִידָכֵה (ביוונית: Διδαχή, במשמעות: 'הוראה'[1] המכונה גם "תורת שנים-עשר השליחים", היא מסה אנונימית השייכת לנצרות הקדומה ומתוארכת על ידי מרבית החוקרים למאה הראשונה.[2] השורה הראשונה של מסה זו היא "תורת האל לגויים (או לאומות) באמצעות שנים עשר השליחים".[3] הטקסט, שחלקים ממנו מהווים את הקטכיזם הקדום ביותר המוכר לנו, כולל שלושה נושאים מרכזיים: אתיקה ואתיקה נוצרית; טקסים דתיים כמו טבילה וסעודת אדון; וארגון הכנסייה. פרקי הפתיחה של החיבור כוללים תיאור של דרך החיים המוסרית והטובה, ובניגוד לה, את דרך המוות והרשע.[4] תפילת האדון כלולה במלואה.[4] מופיעות גם הלכות טבילה עבור מצבים שונים.[4] הוראה על קיום צום בימי רביעי ושישי.[4] נתונות שתי תפילות בסיסיות לאדון.[4] שלב מוקדם בהתארגנות הכנסייה.[4] תפקידם של הנביאים ורמזים לציון "סעודת האדון".[4] הדידכה נחשב לדוגמה הראשונה של טקסט מסוגת של צווי הכנסייה.[4] הדידכה חושף את האופן שבו יהודים-נוצרים ראו את עצמם וכיצד הם התאימו את מנהגים שלהם לנוצרים שאינם יהודים.[5] הדידכה מזכיר בכמה מובנים את הבשורה על-פי מתי, ייתכן שזה מפני שמקורם של שני הטקסטים הללו בקהילות דומות.[6] פרקי הפתיחה, המופיעים גם בכתבים נוצריים קדומים אחרים ומזכירים הן את ספרות החכמה והן חלק מכתביו הרומיים של מרקוס אורליוס, נובעים ככל הנראה ממקור יהודי קדום.[4]

דידכה
מידע כללי
שפת המקור קוינה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ancient church order עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שנים עשר השליחים (מוזיאון פושקין במוסקבה)

הדידכה נחשב לחלק מקבוצת הכתבים השייכים לדור השני של הנצרות המכונים גם אבות אפוסטוליים. החיבור נחשב על ידי כמה מאבות הכנסייה לחלק מן הברית החדשה,[7][8][9] בעוד שנדחה על ידי אחרים כמזויף או לא קנוני,[10][11][12] בסופו של דבר, הדידכה לא התקבל לתוך הקאנון של הברית החדשה. אך הקנון הרחב של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית כולל את דידאסקליה, יצירה שהושפעה על ידי הדידכה.

לאחר שהיה אבוד במשך מאות שנים, כתב יד יווני של הדידכה התגלה מחדש בשנת 1873 על ידי פילותאוס בריאניוס, המטרופוליטן של ניקומדיה, ב"קודקס היירוסולימיטנוס". גרסה לטינית של חמשת הפרקים הראשונים התגלה בשנת 1900 על ידי ג. שלכט.

תארוך, עריכה ותרגומים מודרניים

עריכה
 
כותרת הדידכה בכתב היד כפי שנתגלתה בשנת 1873

חוקרים אנגלים ואמריקאים רבים תיארכו את חיבור הדידכה לשלהי המאה השנייה לספירה,[4] וחלקם עדיין סבורים כך כיום.[13] אולם הדעה הרווחת יותר בימינו היא שהדידכה נכתב במאה הראשונה לספירה.[14][15] החיבור הוא יצירה מורכבת ומעובדת וגילויין של מגילות מדבר יהודה וסרך היחד סיפקו עדות להתפתחות במשך זמן רב החל מספרות החכמה היהודית ועד לחיבור הנוצרי.[16] שני שברי אבן שהכילו טקסט יווני של הדידכה (פסוקים 1:3c-4a; 2:7-3:2) נמצאו בין האוקסירינכוס פפירי (מס' 1782) והם נמצאים כעת באוסף ספריית סאקלר באוקספורד.[17][18][19] מלבד שני השברים הללו, יתר הטקסט היווני של דידכה שרד רק בכתב יד אחד, זה שנמצא קודקס היירוסולימיטנוס. תארוך מועד חיבור המסמך נעשית, אם כן, מאתגרת הן בהיעדר ראיות מוצקות והן מבחינת אופיו המורכב. ייתכן שהדידכה נערך לצורתו הנוכחית רק בשנת 150, אם כי תאריך קרוב יותר לסוף המאה הראשונה נראה סביר יותר לרבים.[20] זוהי עבודה אנונימית, מדריך פסטורלי שארון מילאבק אמר עליו שהוא "מגלה על האופן שבו יהודים-נוצרים ראו את עצמם וכיצד הם התאימו את יהדותם לגויים יותר מכל ספר אחר בכתבי הקודש הנוצריים".[5] הקטע הראשון בחיבור, שנפתח במילים "שתים דרכים יש. אחת – דרך החיים ; ואחת – דרך המוות" מבוסס, ככל הנראה, על מקור יהודי קודם.[4] הקהילה שיצרה את הדידכה הייתה יכולה להתבסס בסוריה, שכן היא התייחסה אל הגויים, אך מנקודת מבט יהודית, במקום מרוחק מירושלים, ואינה מראה שום עדות להשפעה של פאולוס.[4][21] אלן גארו טוען כי שכבתו המוקדמת ביותר נובעת מן הצו שהוציאה המועצה האפוסטולית בשנת 49–50 לספירה, על ידי הוועידה הירושלמית תחת יעקב הצדיק.[22]

הטקסט אבד, אבל המלומדים ידעו על קיומו דרך הכתבים של אבות הכנסייה שכמה מהם התבססו עליו.[23] בשנת 1873 באיסטנבול, פילותאוס בריאניוס מצא עותק יווני של הדידכה, שנכתב בשנת 1056, והוא פרסם אותו בשנת 1883.[23] היצ'קוק ובראון הוציאו את התרגום הראשון של הדידכה לאנגלית במרץ 1884. אדולף פון הרנאק הוציא את התרגום הראשון לגרמנית בשנת 1884, ופול סבטייה הוציא את התרגום הראשון לצרפתית וכלל בו גם פירוש, בשנת 1885.[24]

התייחסויות מוקדמות

עריכה
 
פילותאוס בריאניוס, מי שגילה מחדש את הדידכה

הדידכה מוזכר על ידי אוסביוס (בסביבות שנת 324 לספירה), כמו יחד עם ספרים מוכרים שאינם קנוניים.[25]

”הוא ממוקם בין הספרים המזויפים כמו מעשה השליחים של פאולוס, הרועה של הֶרמס, חזון פטרוס, איגרת ברנבא, דידסקליה וחזון יוחנן, אם זה נכון; אזי כפי שכתבתי קודם, יש כאלה שדוחים אותו, ואחרים מניחים אותו בקאנון”

אתנסיוס (בשנת 367) ורופינוס (בשנת 380 בערך) מונים את הדידכה כחלק מהאפוקריפה (רופינוס נותן לחיבור את השם "משפטו של פטר" "Judicium Petri"). הוא נדחה מהקאנון על ידי ניספורוס (בשנת 810 בערך) והוא מתקבל לקאנון ה-85, יוחנן מדמשק והכנסייה האורתודוקסית האתיופית. החיבור "נגד המהמרים" (The Adversus Aleatores) שמתחזה לטקסט של קיפריאנוס מצטט אותו בשמו. ציטוטים ללא מקור של הספר נפוצים מאוד, אך פחות בטוחים בזיהוי שלהם ביחס לספר. הפרק הראשון, "שתי דרכים" חולק את אותה לשון עם איגרת בר-נבא (פרקים 18–20), לפעמים מילה במילה ולפעמים בשינוי מקום או נוסח. כמו כן ניתן לראות קווי דמיון רבים לאיגרותיהם של פוליקרפוס ושל איגנטיוס מאנטיוכיה. הרועה של הֶרמס משקף אף הוא את הכתוב בדידכה וכך גם אירנאיוס, קלמנט מאלכסנדריה,[26] ואוריגנס משתמשים ביצירה. וכך במערב עושה אופטאטוס בחיבור "המעשים לפי זנופילוס" ("Gesta apud Zenophilum").[27] הדידסקליה אפוסטולורום מבוססים על הדידכה. הדים נוספים לקטעים מתוך הדידכה נמצאים גם אצל יוסטינוס מרטיר, טטיאנוס, תאופילוס מאנטיוכיה, קיפריאנוס ולקטנטיוס.

תוכן החיבור

עריכה

ניתן לחלק את תוכן החיבור לארבעה חלקים, שרוב החוקרים הסכימו על שילובם ממקורות נפרדים על ידי עורך מאוחר: החלק הראשון מכונה "שתי דרכים" ועוסק בדרך החיים ובדרך המוות (פרקים א-ו); החלק השני הוא חלק פולחני הנוגע לענייני טבילה, צום ואאוכריסטה (פרקים ז-י); החלק השלישי מדבר על המיניסטריון וכיצד יש לטפל בשליחים, בנביאים, בבישופים ובדיאקונים (פרקים 11-15); החלק האחרון (פרק 16) הוא נבואה ששעוסקת בביאה השנייה.[4]

כותרת

עריכה

השם הנפוץ של החיבור הוא דידכה אולם זהו קיצור של שם מלא יותר אשר נמצא על המסמך ושנעשה בו שימוש על ידי אבות הכנסייה - "ההוראה של אלוהים אל שנים עשר השליחים"[28]אשר הירונימוס זיהה עם הבשורה אל העברים. כותרת מלאה יותר או כותרת משנה נוספת נמצאת גם בכתב היד, "הוראת ה' לגויים[29][30] על ידי שנים עשר השליחים".[31]

תיאור

עריכה

וילי רורדורף הגדיר את חמשת הפרקים הראשונים בחיבור "כיהודים במהותם, אבל כאלה שהקהילה הנוצרית הייתה מסוגלת להשתמש בה על ידי הוספת הקטע האוונגליוני ". [32] "האדון" בדידכה מוסב בדרך כלל על "האדון אלוהים", בעוד שישו נקרא "משרתו" של האל האב.[33] הטבילה המתוארת ככזו שמתבצעת "בשם האב, הבן ורוח הקודש".[34] חוקרים מסכימים בדרך כלל כי הטבילה שמתוארת בפרק 9 ומדברת על טבילה "בשם האל", מייצגת מסורת קדומה יותר אשר הוחלף בהדרגה בשילוש של שמות.[35] באופן דומה למתואר במעשי השליחים פרק 3, כפי שציין אהרון מילבץ', ישו נתפס כעבדו[36] של אלוהים. [37] הקהילה מוצגת כ”ממתינה לממלכת האל (אנ') מהאב כאירוע עתידי (אנ') לכל דבר”. [38]

שתי דרכים

עריכה

הקטע הראשון (פרקים א-ו) פותח במילים: "שתי דרכים יש. אחת – דרך החיים; ואחת – דרך המוות. ושוני רב בין שתי הדרכים."[39][40]

ב-Apostolic Fathers, מהדורה שנייה, לייטפוט-הארמר-הולמס, 1992 מצוין כי:

נראה כי חומר "שתי דרכים" נועד להיות סיכום של הוראות בסיסיות לחיים נוצריים עבור אנשים שהתכוננו לטבילה ולהצטרפות לכנסייה. במתכונתה הנוכחית היא מייצגת את הצורה הנוצרית של תבנית הוראת מוסר יהודית. חומר דומה נמצא במספר כתבים נוצריים נוספים מן המאות הראשונה עד המאה החמישית, כולל איגרת בר-נבא, את דידאסקליה, תקנות הכנסייה האפוסטולית, סיכום הדוקטרינה (Summary of Doctrine) החוקות האפוסטוליות (Apostolic Constitutions), החיים של שנודי (Life of Schnudi), וכן הוראות השליחים (On the Teaching of the Apostles), שחלקם תלויים בדידכה. יחסי הגומלין בין מסמכים שונים אלה, לעומת זאת, הם מורכבים למדי, ועדיין נותר להתירם.

הקבלות נוספות הדומות לסגנון "שתי דרכים" נמצאו במגילות מדבר יהודה ממערות קומראן. קהילת קומראן כללה הוראת "שתי דרכים" באמנת היסוד שלה, "סרך היחד" .

לאורך "שתי הדרכים" משובצים ציטוטים רבים מן הברית הישנה (התנ"ך) המשותפים גם לבשורות ובעלי דמיון תאולוגי רב ביניהם, אולם ישו אינו מוזכר בשמו. הפרק הראשון נפתח בקריאת שמע ("ואהבת את אלוהים עושיך"), את המצוות על אהבת הרע ("ואהבת לרעך כמוך") וגם בנוסחו השלילי ("וכל אשר לא תעשה לעצמך גם לחברך לא תעשה"). לאחר מכן מופיעות תמציות קצרות המשותפות גם לדרשה על ההר, אשר מצוטטות בווריאציות גם ברועה של הרמס (Mand, II, 4-6). לקטעים אלה אין מקבילה איגרת בר-נבא; לכן, הם עשויים להיות תוספת מאוחרת יותר, דבר המרמז על כך שהטקסט של הרועה של הרמס והנוסח הנוכחי של דידכה חולקים מקור משותף או שהאחד מהם מסתמך על משנהו.

פרק 2 כולל את המצוות והאיסורים כנגד רצח, ניאוף, בנים משחיתים, הפקרות מינית, גנבה, קסם וכישוף, הפלה, רצח תינוקות, חמדנות, עדות שקר, נטירת טינה, תאוות בצע, צביעות, זדון, יהירות, שנאה, נרקיסיזם ועוד. הפרק מסתיים במילים: ”לא תשנא כל אדם. אבל את אחדים תוכיח, ועל אחדים תתפלל, ואת אחדים תאהב יותר משאת נפשך.”

פרק 3 מנסה להסביר כיצד חטא אחד מוביל לאחר: כעס גורם לרצח, תאווה מביאה לידי ניאוף וכן הלאה. כל הפרק אינו נכלל באיגרת בר-נבא.

פרק 4 פסוק 13 קובע כי אסור לזנוח את מצוות האל, לא להוסיף ולא לחסר (ראו גם דברים ד' - בל תוסיף ובל תגרע). דרך המוות (פרק 5) היא רשימה של המידות הרעות שיש להימנע מהן. פרק 6 חותם את החלק הראשון:

ראה, אל יהתל בך אדם [להטותך] מדרך המשנה [הזאת] כי ללא אלהים ילמדך.
אם תוכל לשאת את כל עֹל ה', תהיה תמים. אם לא תוכל – עשה מה שתוכל.
ועל אודות אֹוכל מה שתוכל שא; אבל מזבחי אלילים רחק מאד כי זבחי מתים הם.

הדידכה, כמו באיגרת הראשונה אל הקורינתים (10:27-28), לא אוסר באופן מוחלט על אכילת בשר שהוקרב לאלילים, אלא רק ממליץ להיזהר באכילתו.[41] ניתן להשוואת את האמירה הזו עם ביטוי המוגזם של פאולוס - "תן לו לאכול עשבי תיבול" של פאולוס וכמו שמופיע באיגרת אל הקורינתים הראשונה (8:13) : "לָכֵן אִם מַאֲכָל הוּא מִכְשׁוֹל לְאָחִי, לֹא אֹכַל בָּשָׂר לְעוֹלָם לְמַעַן לֹא אַכְשִׁיל אֶת אָחִי.", בכך נותן תמיכה לרעיון של צמחונות בכנסייה הקדומה. ג'ון צ'פמן באנציקלופדיה הקתולית (1908) קובע כי הדידכה התייחס בשר כשר. הגרסה הלטינית של הדידכה כוללת גרסה חלופית לפרק 6 ממנו מושמטת כל התייחסות שהיא לבשר וכוללת סיום לפרק בסגנון: ”על ידי אדוננו ישוע המשיח ... לנצח נצחים, אמן”. זהו סוף התרגום ללטינית אשר מצביע על כך שהמתרגם חי בתקופה בה עבודת אלילים כבר נעלה וביטוייו של דידכה נתפסו כמיושנים.

אלון טוען[42] כי שהתכלית של חלק זה בספר איננה קשורה להכנסתם של זרים לנצרות וזאת מכמה טעמים:

  • תכלית זו איננה מצוינת בספר עצמו.
  • אין בחלק זה של הספר אזכור לגופי מצוות כמו שבת, מועדים ומאכלות אסורים.
  • מצויים בחומר זה עניינים שאינם נוגעים לאנשים שנמצאים טרם כניסתם לנצרות.

לאור זאת, הוא מציע לפרש את מגמת חלק זה בחיבור באופן שונה. חלק זה של החיבור כולל מספר מרכיבים יסודיים: הצעה של מצע חיים על פי היהדות, היסודות הללו הם מן התחום שבין אדם לחברו ונוגעים בחלקם המועט בלבד לפרישות מעבודה זרה, הכתובים סומכים את דברים בתחילה על עשרת הדיברות ויוצרים מעין פרשנות עליהם, בנוסף, מופיעות מספר עבירות שהיו נפוצות בחברה היוונית והרומית בתקופתו של המחבר.

טקסים

עריכה

החלק השני (פרקים 7–10) של דידכה כולל מצוות וריטואלים דתיים שונים. הן כאלה הנוגעים לחיי פרק והן כאלה הנוגעים לקיום קהילה וממסדים דתיים.

טבילה

עריכה

החלק השני של דידכה, נפתח בפרק 7 הכולל את ההוראה על הטבילה, הטקס המקודש שמכניס זר לתוך הנוצרית.[43] את ההטבלה יש לערוך "בשם האב, הבן ורוח הקודש"[34] עם טבילה משולשת ב"מים חיים" (כלומר, מים זורמים).[44] אם אין אפשרות לטבול במים חיים, יש לטבול במים קרים ואם גם זו איננה אופציה - ניתן לטבול גם במים חמים. אם אין די מים לטבילה, ניתן לשפוך על ראשו של המוטבל את המים. הן המטביל והן המוטבל נדרשים לצום ביום או ביומיים שקודמים לטקס הטבילה.

הברית החדשה עשירה במטאפורות לטבילה, אך מספקת פרטים מעטים בלבד על פרטי הנוהג עצמו, אפילו לא על כך שהמועמדים מצהירים על אמונתם בנוסחה כלשהי.[45] הדידכה הוא המקור החיצוני הקדום ביותר הכולל מידע על הטבילה, אך גם הוא חסר את הפרטים האלה.[45] הפרק "שתי דרכים" של הדידכה עשוי להיות סוג של הדרכה אתית שמועמדים קיבלו לקראת ההטבלה.[45]

צום ותענית

עריכה

פרק 8 מציע כי הצומות לא יהיו בימי שני וחמישי "עם הצבועים" - כנראה יהודים לא נוצרים (כמו הפרושים) - אבל כן להתענות בימי רביעי ושישי. צום יום רביעי ויום שישי בתוספת המיסה של יום ראשון מכוננים את השבוע הנוצרי.[46] הנוצרים גם אינם מתפללים עם אחיהם היהודים, אלא אומרים את תפילת האדון שלוש פעמים ביום. הטקסט של התפילה אינו זהה לגרסה בבשורה על פי מתי, והיא ניתנת עם הדוקסולוגיה " כי לך הגבורה והכבוד לעולם". דוקסולוגיה זו נובעת מספר דברי הימים א', פרק כ"ט, פסוקים י"א–י"ג ברוס מ. מצגר קבע כי הכנסייה המוקדמת הוסיפה אותו לתפילת האדון, ויצרה את קריאת מתיו הנוכחית.[47]

תפילה יומית

עריכה

הדידכה מספק אחד הרמזים המעטים שיש היסטוריונים לשחזר את תפילת היומיום בקרב נוצרים לפני שנת 300.[48] זה מורה לנוצרים להתפלל "אבינו שבשמיים" שלוש פעמים ביום אבל לא מפרט זמני תפילה מדויקים.[48] מקורות מוקדמים אחרים מדברים על שתיים, שלוש וחמש תפילות ביום.[48]

סעודת האדון (אאוכריסט)

עריכה

הדידכה כולל שתי תפילות פשוטות ויוצאות דופן עבור סעודת האדון ("ההודיה"),[4]‏ שהיא המעשה המרכזי של הפולחן הנוצרי.[49] זה הטקסט המוקדם ביותר המתייחס לטקס זה כאל סעודת האדון.[49]

פרק 9 נפתח בברכה על הגפן:

ועל אדות ההודיה – כך תודו:
ראשית על הכוס: "מודים אנחנו לך אבינו על גפן דוד עבדך הקדושה, אשר הודעתנו על ידי ישוע עבדך. לך הכבוד לעולם."

ועובר לברכה על הלחם:

ועל הפת: "מודים אנחנו לך אבינו על החיים ועל הדעת, אשר הודעתנו על ידי ישוע עבדך, לך הכבוד לעולם ועד. כמו שפת זו נזרתה על פני ההרים וכונסה לאחת, כך תכונס נא עדתך מכנפות הארץ אל מלכותך. כי לך הכבוד והגבורה על ידי ישוע המשיח לעולם ועד".
אבל, אל נא יאכל, ואל-נא ישתה מהודיתכם איש, אלא מי שנטבלו בשם ה'. גם על זאת אמר ה': אל תתנו את הקודש לכלבים.

הדידכה, למעשה, מתאר את אותו טקס כמו זה שהתרחש בקורינת.[50] כמו שמתואר באיגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתים, הדידכה מאשרת שסעודת האדון הייתה ארוחה ממש, כנראה מתרחש ב"כנסיית הבית".[51] ברכת הכוס והלחם שונות הן מהנוהג הנוצרי של ימינו והן מהנוסח של הברית החדשה בסעודה האחרונה, אשר שוב, בניגוד כמעט לכל אירועי המיסה של ימינו, אין דידכה מזכיר. חוקרים עקבו אחרי התפילה באאוכריסטה על פי דבריו של ישו בסעודה האחרונה, אך חוקרים עכשוויים מדגישים במקום זאת מקורות יהודיים וגויים.[51]

פרק 10 מתאר את ההודיה שלאחר ארוחה ("ואחרי שתשבעו, כך תודו). תכולת הארוחה אינה מצוינת: פרק 9 אינו שולל גם מרכיבים אחרים בסעודה מלבד הכוס והפת שהוא מזכיר. פרק י', בין אם במקורו היה בקובץ נפרד ובין אן הוא המשך ישיר של פרק 9, לא מזכיר כלל את מרכיבי הסעודה (ואפילו לא לחם ויין). במקום זה הוא מדבר על "במזון של רוח ובמשקה של חיי עולמים", כי הוא מבדיל מן "מזון ומשקה נתתה לבני אדם להנאתם, למען יודוך (אלוהים)". אחרי דוקסולוגיה, כמו קודם, מגיעות הקריאות האפוקליפטיות: ”יבוא-נא חסד ויעבור- נא העולם הזה. הושענא לבית דוד. מי שקדוש – יבוא נא. מי שאיננו – ישוב- נא בתשובה. מרן אתא. אמן”. התפילה מזכירה את חזון יוחנן כב (17–20) ואת האיגרת הראשונה אל הקורינתים 16:22.[52]

תפילות אלה אינן מתייחסות למוות הגואל של ישו, או לזיכרון, כפי שנוסחו על ידי פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתים (11:23-24).

ג'ון דומיניק קרוסן תומכת ג'ון וו ריגס 1984 "המאמר השני במאה" בטיעון כי "ישנן שתי חגיגות לחם הקודש נפרד לגמרי נתון Didache 9-10, עם אחד קודם לכן עכשיו לשים במקום השני."[53] הקטע המתחיל ב־10.1 הוא עיבוד מחדש של הברכת המזון היהודית, תפילה בת שלוש תפילות בסיום ארוחה, הכוללת ברכת אלוהים לקיומו של היקום, ברכת אלוהים הנותנת את מתנות המזון, אדמה, ברית, ותפילה להחזרת ירושלים ; התוכן הוא "נוצרי", אבל הטופס נשאר יהודי.[54] זה דומה לטקס האכוכריזם של הכנסייה הסורית בקורבאנה הקדושה של אדאי ומרי, השייכים ל"תקופה קדמונית שבה האיקולוגיה של הכנסייה עדיין לא הכניסה את נרטיב המוסד בטקסט התפילה האכריסטית ".[55]

הממסד הכנסייתי

עריכה

נראה כי הממסד הכנסייתי המשתקף בדידכה אינו מפותח.[4] השליחים והנביאים הם בעלי חשיבות רבה, הם משמשים כ"כמרים ראשיים" ואולי גם חוגגים את סעודת האדון.[4] הטקסט מציע הנחיות להבחנה בין נביא אמיתי המבקש תמיכה לבין נביא שקר המבקש לנצל את נדיבות הקהילה. לדוגמה, נביא אשר פועל בניגוד להטפות שלו עצמו הוא נביא שקר (11:10). ההנהגה המקומית מורכבת מבישופים ודיאקונים, ונראה שהם תופסים את מקומו של המיניסטריון הנודד.[4] נוצרים נדרשים להתכנס ביום ראשון כדי לבצוע את הפת, כדי להתוודות על חטאיהם וכדי להתפייס עם חבריהם לאמונה אם יש להם תלונות (פרק 14).

מתי והדידכה

עריכה
  ערך מורחב – הבשורה על-פי מתי

נמצאו קווי דמיון משמעותיים בין הדידכה לבין הבשורה על פי מתי[6] כאשר כתבים אלה חולקים מילים, ביטויים ומוטיבים. בין החוקרים המודרניים יש גם רתיעה מתמיכה בתזה כי דידכה השתמשו בטקסטים מתוך מתי. הקשר ההדוק בין שני הכתבים הללו עשוי להצביע על כך ששני המסמכים נוצרו באותה סביבה היסטורית וגאוגרפית. טענה אחת המרמזת על סביבה משותפת היא שהקהילה של דידכה ושל הבשורה על פי מתי הייתה מורכבת ככל הנראה מיהודים-נוצרים מלכתחילה.[6] כמו כן, ההוראה שתי דרכים (פרקים 1–6) אולי שימש כהוראות קדם-טבילה בתוך הקהילה של דידכה ומתי. ייתר על כן, התכתובת של הנוסחה הטבילה הטריניטרית בדידכה ובמתי (דידכה 7 ומתי כ"ח, י"ט), כמו גם העיצוב הדומה של תפילת האדון (8, 6, 6-13) משקפים את שימוש במסורות אורליות דומות. לבסוף, הן אצל הקהילה של דידכה (11–13) והן אצל מתי (מתי 7: 15-23, 10: 5-15, 40-42, 24: 11,24) נערכו ביקורים על ידי השליחים והנביאים.[6]

ההלכה היהודית והדידכה

עריכה
  ערך מורחב – הלכה

בין ההלכה היהודית המשוקפת בספרות חז"ל ובין ההלכה המשוקעת בדידכה יש מקבילות רבות.

דרכי האמורי

עריכה
  ערך מורחב – דרכי האמורי

בני, אל תהא מנחש, כי נחש מביא לעבודה זרה, ולא בעל לחשים, ולא אצטגנין ולא מכשף ואל תתאוה לראותם ולשמעם, כי מכל אלה תצמח עבודה זרה.

— פרק 3, פסוק 4

האיסורים על ניחוש וכישוף מופיעים כבר בתורה: ”"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים."” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים ט'–י"ט).

הגם שבספרות חז"ל נראה כי מרבית החכמים נהגו היתר בלחשנות הנוגעת לריפוי, יש עדויות גם לאיסורים על כך: ”כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא... וְאֵלּוּ שֶּׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא: ... רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִּסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ” (משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א')

מכל מקום, נראה שבתקופה זו רווח בקרב היהודים שימוש בכשפים ובלחשים[56] ואילו ההלכה המשוקעת בדידכה תואמת לדעת אלה שמתנגדים לשימוש בכשפים ובלחשים.

יחס לעבדים

עריכה

אל תצוה מתוך מרירות את עבדך ואת אמתך , המקוים לאותו האל, שמא לא יהיו יראים את האל שעל שניכם. הרי לא בא לקרוא לפי פנים, אלא את אלה שהכינה הרוח.

— פרק 4, פסוק 10

גופה של האזהרה הוא הימנעות מאיום על העבדים והפחדתם. דבר זה מזכיר דברי אגדה שונים בנושא זה הן בספרות התנאית והן בספרות האמוראית. כמו כן, סביר להניח שמדובר דווקא בעבד כנעני ולא בעבד עברי לאור הטענה בתלמוד הבבלי[57] שבימי בית שני כבר לא קיים עבד עברי. גם אם טענה זו איננה נכונה לגבי התקופה כולה, היא סבירה יותר לגבי סופה של התקופה והדבר משתמע גם מן הבשורה על יוחנן: ”אמר ישוע אל הפרושים שהאמינו לו: "אם תעמדו בדברי, תלמידי אתם באמת ותדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם." השיבו לו: "זרע אברהם אנחנו ומעולם לא היינו משעבדים לאיש. מדוע אתה אומר 'בני חורין תהיו'?"” (הבשורה על פי יוחנן, פרק לג, פסוקים 31-33)

הרחקה מן הכיעור ומן החשד

עריכה
  ערכים מורחבים – חשד (הלכה), מראית עין


בני, ברח מכל רעה ומכל הדומה לה.

— פרק 3, פסוק א

דבר זה מזכיר נוגע להרחקה מדברים שעשויים להתפרש באופן שלילי ושיביאו את חשד הבריות עליך, כמו מראית עין. בלשון התנאים: ”שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם בּוֹרֵחַ מִן הַכִּעוּר, וּמִן הַדּוֹמֶה לַכִּעוּר.” (תוספתא, מסכת חולין, פרק ב', הלכה כב).[58] באופן דומה, הדברים אמורים גם במכילתא דברים.

שלוש תפילות ביום

עריכה

לאחר שאוסר להתפלל כדרך החנפים, אלא בתפילה כפי שכתב ישו, מצווה מחבר הספר להתפלל שלוש פעמים ביום. דבר זה מזכיר את ההלכה הקובעת שלוש תפילות חובה ביום, כשיטת רבן גמליאל דיבנה הסובר כי תפילת ערבית היא תפילת חובה ואיננה רשות (כפי שסובר רבי יהושע בן חנניה).

בדומה להלכה זו, מוזכר גם אצל טרטוליאנוס שיש להתפלל בשעה השלישית, השישית והתשיעית. באותו אופן ובאותן שעות מופיע גם בדידאסקליה. בניגוד אליהם, אוריגינס סובר כי יש להתפלל שלוש פעמים ביום - בשחרית, בחצות ובערבית, ממש כדברי חז"ל.

ראו גם

עריכה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל נצרות

לקריאה נוספת

עריכה
  • אלישע שפי, כתבי האבות האפוסטוליים וזיקתם למקרא ותרגומיו היווניים (דיסרטציה), האוניברסיטה העברית, 1971
  • אלישע שפי, דידאכה : היא משנת שנים-עשר השליחים : מתורגמת מן הנוסח היוני, בצירוף מבוא, הערות, השוואות חלופי גרסאות ופרוש (נספח לדיסטרציה)
  • רבקה ניר, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2009
  • גדליהו אלון, ההלכה שבתורת י"ב השליחים (דידאכי), בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, כרך ראשון, תשי"ז, עמ' 274–294

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דידכה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Liddell, Henry George; Scott, Robert (1940). "διδαχή". A Greek–English Lexicon. Revised and augmented throughout by Sir Henry Stuart Jones, with the assistance of Roderick McKenzie. Oxford: Clarendon Press.
  2. ^ Cross, F.L. (2005). The Oxford dictionary of the Christian Church (3rd rev. ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 482. ISBN 978-0192802903. נבדק ב-8 במרץ 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Greek: Διδαχὴ κυρίου διὰ τῶν δώδεκα ἀποστόλων τοῖς ἔθνεσιν.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 ‏Didache." Cross, F. L., ed. The Oxford dictionary of the Christian church. New York: Oxford University Press. 2005‏
  5. ^ 1 2 Milavec 2003, p. vii.
  6. ^ 1 2 3 4 ‏H. van de Sandt (ed), Matthew and the Didache, (Assen: Royal van Gorcum; Philadelphia: Fortress Press, 2005).‏
  7. ^ Rufinus, Commentary on Apostles Creed 37 (as Deuterocanonical) c. 380
  8. ^ John of Damascus Exact Exposition of Orthodox Faith 4.17.
  9. ^ 81 הספרים של הכנסייה האתיופית האתיופית (אנ') ‏
  10. ^ Athanasius Festal Letter 39 (excludes them from the canon, but recommends them for reading) in 367
  11. ^ קאנון 60 הספרים.
  12. ^ Nicephorus ‏ (אנ')‏ in ‏Stichometria ‏(אנ')
  13. ^ Slee, Michelle (2003). The church in Antioch in the first century AD : communion and conflict. London [u.a.]: T & T Clark International. p. 58. ISBN 978-0567083821.
  14. ^ "Didache", Dictionary of the Christian Church, Oxford University Press, ISBN 978-0-19-280290-3.
  15. ^ O'Loughlin, Thomas (2011). The Didache: A window on the earliest Christians. SPCK. נבדק ב-2 ביולי 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Draper (1996). Jonathan A. (ed.). The Didache in modern research. Leiden [u.a.]: Brill. pp. 74, 75. ISBN 978-9004103757.
  17. ^ Crossan, John Dominic (1999-04-01). Birth of Christianity (באנגלית). A&C Black. p. 364. ISBN 9780567086686.
  18. ^ Reed, Jonathan (1995). "The Hebrew Epic and the Didache". In Jefford, Clayton N. (ed.). The Didache in Context: Essays on Its Text, History, and Transmission (באנגלית). BRILL. p. 213. ISBN 9004100458.
  19. ^ "P.Oxy.XV 1782". POxy: Oxyrhynchus Online. University of Oxford. נבדק ב-2017-12-14.
  20. ^ Harmer (2006). Michael W. Holmes, J.B. Lightfoot and J.R. (ed.). The Apostolic Fathers in English (3. ed.). Grand Rapids, MI: Baker Academic. p. 159. ISBN 978-0801031083.
  21. ^ The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 38
  22. ^ "BNTC2017". Alan Garrow Didache. נבדק ב-2017-12-17.
  23. ^ 1 2 "דידאשה" אנציקלופדיה בריטניקה און ליין. 20 בפברואר 2016.
  24. ^ Aaron Milavec in Jefford 1995, pp. 140–41.
  25. ^ היסטוריה אקלסיסטיקה III, 25.
  26. ^ Clement quotes the Didache as scripture. Durant, Will (1972), Caesar and Christ, New York: Simon & Schuster.
  27. ^ Against The Donatists Vassall-Phillips, Rev. O. R., B.A. (1917). The Work of St. Optatus, Bishop of Milevis, Against The Donatists (באנגלית). London: Longmans, Green, And Co. pp. 346–381. אורכב מ-המקור ב-13 בנובמבר 2016. נבדק ב-17 בדצמבר 2016. {{cite book}}: (עזרה)by Optatus, ca 370.
  28. ^ Greek: Διδαχὴ Κυρίου διὰ τῶν δώδεκα ἀποστόλων, Didachē Kiriou dia tōn dōdeka apostolōn.
  29. ^ Some translations "Nations".
  30. ^ Strong, 1484, Blue letter Bible
  31. ^ Greek: Διδαχὴ κυρίου διὰ τῶν δώδεκα ἀποστόλων τοῖς ἔθνεσιν, Didachē kyriou dia tōn dōdeka apostolōn tois ethnesin.
  32. ^ Milavec 2003, p. 110.
  33. ^ Milavec 2003, p. 271.
  34. ^ 1 2 את דידאשה או הוראה של השליחים Didache. The Teaching of the Twelve Apostles (translation J. B. Lightfoot)., www.earlychristianwritings.com, trans. ו-ed., JB Lightfoot, 7: 2,5
  35. ^ Milavec 2003, p. 271; the Didache verse ("But let no one eat or drink of this eucharistic thanksgiving, but they that have been baptized into the name of the Lord", The Didache or Teaching of the Apostles, trans. and ed., J. B. Lightfoot, 9:10) is erroneously indicated as 9:5.
  36. ^ Luke, "3:13", Acts describes Jesus as παῖς: "a boy (as often beaten with impunity), or (by analogy) a girl, and (generally) a child; specifically a slave or servant (especially a minister to a king; and by eminence to God): – child, maid (-en), (man) servant, son, young man" Strong's G3817.
  37. ^ Milavec 2003, p. 368.
  38. ^ Milavec 2003, p. 368.
  39. ^ התרגום לדידכה לעברית נלקח מתוך הנספח לעבודת הדוקטורט של אלישע שפי, 1967
  40. ^ הולמס, אבות אפוסטולים
  41. ^ Aaron Milavec The Didache: אמונה, תקווה וחיים של הנוצרי הקדום 2003 p252 מצטט וונדל ויליס "זה מעניין, עם זאת, כי גם פול ואת דידאשי לקחת גישה גמישה לחסוך כאשר מדובר באכילת מזון להקריב אלילים. השימוש בביטוי "שולחן השדים" (1 Cor 10:21).
  42. ^ גדליה אלון, ההלכה שבתורת י"ב השליחים (דידאכי), בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, כרך ראשון, תשי"ז, עמ' 274–294
  43. ^ "טבילה". קרוס, פלורידה, אד. מילון אוקספורד של הכנסייה הנוצרית. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. 2005
  44. ^ The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 794
  45. ^ 1 2 3 The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 36–38
  46. ^ The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 62
  47. ^ מאי, הרברט ג 'וברוס מ' מצגר. ספר התנ"ך החדש של אוקספורד עם האפוקריפה. 1977. עמ' 1177.
  48. ^ 1 2 3 The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 60
  49. ^ 1 2 "סעודת האדון". קרוס, פלורידה, אד. מילון אוקספורד של הכנסייה הנוצרית. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. 2005
  50. ^ Valeriy A. Alikin The earliest history of the Christian gathering Brill 2010 ISBN 978-90-04-18309-4 p110 "...practice of a particular community or group of communities.29 However, the Didache basically describes the same ritual as the one that took place in Corinth. This is probable for several reasons. In both cases, the meal was a community supper that took place on Sunday evening where the participants could eat their fill, rather than purely a symbolic ritual.30 Also in both cases the meal began with separate benedictions over the bread and wine (Mark 14:22–25 par.).."
  51. ^ 1 2 The Oxford History of Christian Worship. Oxford University Press, US. 2005. ISBN 0195138864 p. 44–51
  52. ^ כו: כז-כז נאמר: "הרוח והכלה אומרים, 'בוא', והנח למי ששומע אומר 'בוא'. ותן למי צמא לבוא, תן את מי שרוצה לקחת את המים של החיים ללא מחיר / אני מזהיר את כל מי ששומע את המילים של הנבואה של ספר זה: אם מישהו מוסיף להם, אלוהים יוסיף לו את המכות המתואר בספר זה, ואם מישהו לוקח את המילים של ספר נבואה זו, אלוהים ייקח את חלקו בעץ החיים בעיר הקדושה, אשר מתוארים בספר זה. / מי מעיד על אלה דברים אומרים, 'בטח אני מגיע בקרוב'. אמן, בואו אדון ישו! " (גרסה רגילה באנגלית). אני קור. 16:22 קורא, "אם למישהו אין אהבה לאלוהים, תן לו להיות מקולל, אדוננו, בוא! [יוונית Maranatha ]" ( ESV ).
  53. ^ קרוסאן, ישו ההיסטורי, עמ' 361 (1991)
  54. ^ The Didache: מקורותיה היהודיים ומקומה ביהדות הקדומה ובנצרות מאת הוברטוס ולרתוס מריה ואן דה סאנדט, דוד פלוסר עמ' 311-312; מטאפורות הקורבן בליטורגיה של הכנסייה הקדומה מאת סטפני פרדיו; Jüdische Wurzel מאת פרנץ ד
  55. ^ סרהאד Yawsip Jammo, Anaphora של אדאי ומרי: מחקר של מבנה רקע היסטורי
  56. ^ כך גם משתמע מדברי אוריגינס נגד קלסוס שמונה את ישראל ככאלה שעסוקים בלחשים ובהשבעות.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף סט.
  58. ^ המילה "כיעור" בלשון חז"ל איננה מכוונת לעבירה, אלא למעשים שעשויים להיראות בצורה שלילית, דבר שעשוי להוביל לחשד.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דידכה&oldid=40105355"
  NODES
COMMUNITY 3
INTERN 1