ואלרי סטיל

ואלרי סטיל
Valerie Steele
	ואלרי סטיל, 2015
לידה	1955 (בת 69 בערך)
ענף מדעי	אופנה, ביגוד, היסטוריה
מקום לימודים	אוניברסיטת ייל
מוסדות	המכון הטכנולוגי לאופנה; Museum at FIT ;
	אתר רשמי

ואלרי פאנשטוק סטיל (באנגלית: Valerie Fahnestock Steele; נולדה ב-1955) היא היסטוריונית אופנה, מנהלת ואוצרת "מוזיאון המכון הטכנולוגי לאופנה בבית הספר הגבוה לעיצוב ואופנה"^[1] בניו יורק. סטיל היא גם המייסדת והעורכת הראשית של כתב העת האקדמי "Fashion Theory: The Journal of Dress, Body & Culture"^[2].

ביוגרפיה

סטיל נולדה בשנת 1955 בבוסטון מסצ'וסטס לג'ורג' וואלרי.נ. סטיל. אביה היה עו"ד ושופט במקצועו. בגיל 15 עזבה את ביתה ועברה לגור בקומונה היפית פמיניסטית בסן פרנסיסקו.

בשנת 1983 סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת ייל. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בנושא "המחוך, האם הוא מדכא או משחרר נשים?" עבודת הדוקטורט הובילה לכתיבת ספרה הראשון אופנה ואירוטיות (Fashion and Eroticism) שראה אור בהוצאת אוקספורד בשנת 1985. עבודתה הראשונה בתחום האופנה הייתה במוזיאון הסמיתסוניאן להיסטוריה אמריקאית בוושינגטון. משנת 1985 ועד לשנת 1997 היא לימדה היסטוריה של האופנה בבית הספר הגבוה לעיצוב ואופנה FIT בניו יורק, ומשנת 2003 היא מנהלת ואוצרת של המוזיאון. בין התערוכות הבולטות שלה: "המחוך: מעצבים את הגוף" משנת 2000, "אהבה ומלחמה: האישה ככלי מלחמה" משנת 2006 ו"גותי: זוהר אפל" משנת 2008.

מתגוררת בניו יורק, נשואה ואם לבן.

מספריה

ד"ר סטיל חיברה יותר מ-12 ספרים העוסקים בהיסטוריה של האופנה. מבין הבולטים ביניהם:

ההיסטוריה הקווירית של האופנה: מהארון למסלול הדוגמנות

ההיסטוריה הקווירית של האופנה: מהארון למסלול הדוגמנות^[3] (A Queer History of Fashion: From the Closet to the Catwalk). יצא לאור באוקטובר 2013 בהוצאת אוניברסיטת ייל. הספר בוחן את ההיסטוריה של האופנה במבט הומוסקסואלי. מכריסטיאן דיור לאיב סן לורן ואלכסנדר מקווין, רבים ממעצבי האופנה הגדולים ביותר של המאה האחרונה היו הומוסקסואלים. אופנה וסגנון מלאו תפקיד חשוב בקרב הקהילה הלהט"בית, כבר במאה ה-18. הספר מציג את האופנה הגבוהה כבימה לתרבות ויצירתיות הומוסקסואלית וכאבן בוחן לרגישות האסתטית, הלא שגרתית של אנשי קהילת הלהט"ב.

האובססיה לנעליים

האובססיה לנעליים^[4] (Shoe Obsession) יצא לאור באפריל 2013 בהוצאת אוניברסיטת ייל. הספר בוחן סגנונות נעליים ייחודיות, קיצוניות במראן לאורך ההיסטוריה, מדגים כיצד הנעליים משקפות את תכונותיהן האישיות של הנועלים אותן ואת חשיבות הנעליים באמנות ובתערוכות. הספר נכתב בשיתוף פעולה עם קולין היל (Coleen Hill), היסטוריונית מובילה בתחום האופנה.

דפני גינס

דפני גינס^[5] (Daphne Guinness), יצא לאור באוקטובר 2011 בהוצאת אוניברסיטת ייל. בספר מסבירה דפני גינס את המאפיינים לסגנון הייחודי שלה. היא מספרת על שיתופי הפעולה שלה עם אושיות אופנה ומעצבי על. היסטוריון האמנות ג'ון ריצ'רדסון (John Richardson), טען כי דפני גינס היא אובייקט של היצירתיות שלה. האישיות שלה היא יצירת המופת שלה. דפני גינס היא מקור השראה למעצבים גדולים בגלל סגנונה האישי והמיוחד.

המחוך: היסטוריה תרבותית

ספרה המחוך: היסטוריה תרבותית^[6] (The Corset: A Cultural History) יצא לאור בנובמבר 2001 בהוצאת אוניברסיטת ייל. הספר בוחן את ההיסטוריה התרבותית של המחוך ומנפץ מיתוסים על הבגד הידוע לשמצה. ד"ר סטיל מפריכה בספר אמונות על היותו של המחוך פריט לבוש מסוכן לבריאות שמטרתו הייתה דיכוי נשים. לטענתה נשים התמידו ללבוש מחוכים מכיוון שהייתה להם קונוטציה חיובית כסמל לסטטוס חברתי גבוה, משמעת עצמית, נעורים ויופי. במאה ה-20 ירד המחוך מגדולתו כפריט אופנה חיוני, אך הוחלף על ידי הנשים בדיאטות, פעילות גופנית וניתוחים פלסטיים. הספר כולל ניתוח מעמיק על ההתפתחויות האחרונות בקבלת המחוך כסמל למרד וההעצמה נשית, וכן תחיית המחוך באופנה העילית העכשווית.

מספריה הנוספים

מעצבי האופנה Fashion Designers A-Z) - A-Z), הספר יצא בשנת 2013 בהוצאות שונות ובמספר שפות.
גותי: הזוהר האפל - (Gothic: Dark Glamour), הספר יצא לאור בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל.
חמישים שנים של אופנה - (Fifty Years of Fashion), פורסם בשנת 2000 בהוצאת אוניברסיטת ייל.
פטיש: אופנה, סקס וכוח - (Fetish: Fashion, Sex and Power), פורסם בשנת 1997 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
אופנה בפריז - (Paris Fashion: A Cultural History), פורסם לראשונה במרץ 1988 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

ואלרי סטיל היא גם העורכת הראשית של אנציקלופדיית שלושת הכרכים של ביגוד ואופנה (Scribners, 2005). כמה מספריה תורגמו לרוסית, סינית, צרפתית, גרמנית, איטלקית ופורטוגזית.

תערוכות נבחרות

סטיל משמשת כאוצרת בתערוכות המוצגות במכון הטכנולוגי לאופנה FIT. בנוסף, היא פיקחה על רבות מן התערוכות שפותחו על ידי אוצרים אחרים במוזיאון. מהתערוכות החשובות שלה במוזיאון FIT:

המחוך: עיצוב הגוף

The Corset : Fashioning the body - תערוכה שהוצגה בשנת 2000 במוזיאון FIT^[7]. בתערוכה תואר המהפך שעבר המחוך מפריט לבוש שסימל את הדיכוי הנשי, לפריט נשי המסמל עוצמה מינית נשית. השינוי המהותי חל בשנות השבעים של המאה העשרים, עם עלייתן של תנועות השחרור המיני. נשים צעירות המזוהות עם תרבות הפאנק והגותי בלונדון, החזירו את המחוך לתודעה כסמל למרד נשי. באותה תקופה, המחוך גם אומץ על ידי גברים צעירים שלבשו אותם למועדונים, שנחשבו רדיקליים או מתירניים מבחינה מינית.

הזמרת מדונה מזוהה עם המחוך שעיצב עבורה מעצב העל ז'אן פול גוטייה וסימל נועזות ועוצמה הנשית.

גותי: הזוהר האפל

Gothic: Dark Glamour ^[8] בשנים 2008–2009 השילוב של מוות ואופנה הם מאפיין מרכזי בסגנון הגותי. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהאופנה. "אופנה חייבת למות, ולמות במהרה כדי שתוכל להתחיל לחיות". טענה גבריאל קוקו שאנל. התערוכה מתחקה אחר מקורות הסגנון הגותי החל מעליית הרומן הגותי במאה ה-18. הסגנון הגותי נקשר עם נושאים כמו טרור ועל טבעי. התמונה המעוותת מפתה של הערפד התפתחה לצד דמותו השטנית של הדנדי. פולחן האבל הוויקטוריאני שהתבטא בלבוש שחור מכף רגל ועד ראש, עורר השראה להתפתחות תת-תרבות גותית, ותרם לעיצוב דמותם של הפאם פאטאל והערפד.

הלילה בוחן את הסמליות של הצבע השחור. הצבע המייצג את הסגנון הגותי. שחור מתקשר עם מוות, סכנה ורוע, אך גם עם מסתוריות, אלגנטיות וארוטיקה.

תערוכות נוספות

חמישים שנה של אופנה: מראה חדש עכשיו (Fifty Years of Fashion: New Look to Now) בשנים 1997–1998
אופנת האישה המודרנית: אמנות התופרת 1919-1939(Fashioning the Modern Woman: The Art of the Couturière, 1919-1939) בשנת 2004
אהבה ומלחמה: האישה ככלי מלחמה (Love and War: The Weaponized Woman)משנת 2006
דפני גינס (Daphne Guinness) בשיתוף פעולה עם דפני גינס בשנים 2011–2012
ריקוד ואופנה )Dance and Fashion) בשנים 2014–2015