וודי אלן

הייווד "וודי" אלן (באנגלית: Heywood "Woody" Allen; נולד ב-30 בנובמבר 1935) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מחזאי, שחקן, קומיקאי, מוזיקאי וסופר יהודי-אמריקאי, מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס". שחקני סרטיו זכו אף הם בפרסי אוסקר לאורך השנים.

וודי אלן
Heywood Allen

צילום מ-2006
לידה	30 בנובמבר 1935 (בן 88) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Allan Stewart Konigsberg
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1950
מקום לימודים	בית הספר לאמנויות ע"ש טיש תיכון מידווד אוניברסיטת ניו יורק
בן או בת זוג	סון-יי פרווין (1997–?) דיאן קיטון (1970–1971) מיה פארו (1980–1992)
צאצאים	רונאן פארו, Manzie Tio Allen, Dylan Farrow, Moses Farrow, Bechet Dumaine Allen
פרסים והוקרה	4 פרסי אוסקר 10 פרסי באפט"א 2 פרסי גלובוס הזהב פרס גראמי פרס דב הכסף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין לרשימה מורחבת ראו פרסים והוקרה
https://www.woodyallen.com/
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ביוגרפיה

וודי אלן בנעוריו

נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג (Allan Stewart Konigsberg) בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית למשפחה יהודית. הסבים והסבתות שלו היגרו לארצות הברית מאוסטריה ומפוניבז' שבליטא. הוריו, מרטין ונטי, חיו במידווד, שם למד בבית-ספר יהודי של ימי ראשון במשך שמונה שנים. במקביל למד בבית-ספר ציבורי (Public School 99) ואחר כך בתיכון מידווד, שם הרשים את חבריו (שכינוהו "רד", Red, בשל שערו הג'ינג'י) בכישרונו במשחק קלפים (כישרון שהוצג בסרטו "סקופ"). כדי לגייס כסף הוא החל לכתוב בדיחות עבור סוכנות דייוויד או. אלבר, שמכרה אותן לבעלי-טור בעיתונים. בגיל 16 החל לכתוב לכוכבים כמו סיד סיזר והחל לכנות את עצמו "וודי אלן". לאחר התיכון פנה לאוניברסיטת ניו יורק ולמד שם קורס באמנויות התקשורת, אולם עד מהרה נשר מהלימודים. הוא ציין כי את מיטב השכלתו רכש מחוץ לתחום הלימודים הפורמליים. מעולם לא סיים את התואר שהתחיל באוניברסיטה, אך הקדיש זמן רב לקריאת ספרות וספרי פילוסופיה.

בגיל 19 נישא להרלין רוזן והחל לכתוב תסריטים לתוכניות הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן", "The Tonight Show", ואחרים. ב-1957 זכה בפרס אמי הראשון שלו. באותה תקופה התגרש מהרלין.

הוא החל לכתוב ספרים ומחזות וב-1960 החל בקריירה חדשה כקומיקאי סטנד-אפ. אז גם החל לכתוב לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Candid Camera" ("מצלמה נסתרת"), ואף הופיע בכמה פרקים. יחד עם מנהליו הפך את חסרונותיו ליתרונות ופיתח את הדמות הנוירוטית וחסרת הביטחון, שהפכה מוכרת מאוחר יותר בסרטיו. בשנת 1970 ניהל רומן עם השחקנית דיאן קיטון ואף כי נפרדו לאחר שנה, המשיכו לשמור על קשרים טובים, והיא הופיעה בכמה מסרטיו, ביניהם הרומן שלי עם אנני (Annie Hall), שחק אותה, סם, ישנוני, אהבה ומלחמה, ימי הרדיו כזמרת ברים.

הסרט הראשון עם תסריט פרי עטו היה מה חדש, חתלתולה? (1965). ניסיונו הראשון בבימוי היה הסרט "מה נשמע, טייגר לילי?" (1966) ובו סרט יפני קיים שזכה לפסקול חדש באנגלית עם דיאלוג קומי חדש לחלוטין. ב-1967 הופיע בסרט ג'יימס בונד הלא-רשמי "קזינו רויאל". עבודת הבימוי הרגילה הראשונה שלו הייתה בסרט "קח את הכסף וברח" (1969). בין סרטיו המוקדמים ניתן למצוא את "בננות", "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)", "ישנוני" ו"אהבה ומלחמה". סרטים אלה נבנו על סלפסטיק, בדיחות ויזואליות, ושנינות מילולית.

בשנת 1972 שיחק בסרט "שחק אותה סם" שביים הרברט רוס. הסרט מבוסס על מחזה שכתב אלן, שהועלה בהצלחה רבה בברודוויי. היה זה שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון שלו עם דיאן קיטון, וכן הסרט השני והאחרון שאלן כתב את תסריטו ולא ביים אותו.

בשנת 1976 כיכב בסרט "שם בהשאלה" (The Front), שבוים בידי מרטין ריט. סרט זה בחן ברצינות את תופעת הרשימות השחורות בהוליווד בשנות החמישים. הוא שב לביים ב-1977 בסרט "הרומן שלי עם אנני", סרט שסימן מפנה חשוב להומור מתוחכם יותר (הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר). הוא ביים גם כמה סרטי דרמה רציניים. סרטיו המצליחים ביותר הופקו בעשר השנים שהחלו עם הפקת "הרומן שלי עם אנני"; הצלחות ביקורתיות וקופתיות אחרות היו "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה".

על אף הצלחותיו הרבות והשבחים להם זכה מהאקדמיה, נהג אלן להיעדר באופן קבוע מטקסי האקדמיה, גם כשזכה בפרס אוסקר על הסרטים "הרומן שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה". למעשה, בערב הטקס הוא נוהג ללכת אל מועדון ג'אז קבוע בו הוא גם מנגן. בשנים האחרונות סרטיו זכו להצלחה רבה יותר באירופה מאשר באמריקה.

סרטיו משנות השמונים מושווים לעיתים קרובות לסרטים מהקולנוע הרוסי והפולני ולרבים מהם יש סוף עצוב (כמו ב"שושנת קהיר הסגולה"). על סרטי הדרמה שלו, כמו "ספטמבר", נאמר לעיתים קרובות שהם מחקים את הבמאים האירופאים, ובעיקר את אינגמר ברגמן. בשנות התשעים חזר לסרטים קלילים יותר עם סוף טוב: "קליעים מעל ברודוויי", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואחרים.

ב-28 בינואר 1988, בעקבות התמונות שהגיעו מהאינתיפאדה הראשונה, כתב אלן מאמר בניו יורק טיימס, המבקר את מדינת ישראל: "כתומך של ישראל, וכאחד שהיה תמיד מזועזע ממעשי הזוועה שמדינה זו סבלה מידי שכניה העוינים, מידי טרוריסטים ומידי העולם בכלל, אני המום מעבר לכל מידה לנוכח הטיפול של היהודים בפלסטינים המתקוממים... האם אלה הם האנשים שאת כספם הייתי גונב מהקופסה בצבעי הכחול-לבן אחרי שהייתי אוסף כספים עבור מולדת יהודית?". אלן מעולם לא ביקר בישראל ועם זאת אמר ש"יש מי שמחביא שנאת יהודים מאחורי שנאת ישראל".

וודי אלן וסון-יי נישאו ב-1997, ומאוחר יותר אימצו שתי בנות. הבנות נקראו על שם נגני ג'אז: בקט אלן על שם סידני בקט, ומנזי טיו אלן על שם מנזי ג'ונסון. אלן הוא גם נגן קלרינט, והוא החל לנגן בהופעות שונות החל משנות השישים. הוא מופיע באופן קבוע בניו-יורק במלון קרלייל עם להקה המתמחה בג'אז בסגנון ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 - Eddy Davis New Orleans Jazz Band .

וודי אלן בפסטיבל קאן, 2011

ב-2002 הופיע וודי אלן במפתיע בטקס האוסקר ונטל חלק במחווה לניו-יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר. סרטיו בשנות ה-2000 זכו להצלחה: "ויקי כריסטינה ברצלונה" שגרף מעל ל-90 מיליון דולר, "סקופ" עם כ-40 מיליון, ו"מה שעובד" עם כ-21 מיליון.

ב-2011 זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטו "חצות בפריס". ב-2013 זכה בפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. הוא נעדר מהטקס, ואת הפרס קיבלה בשמו דיאן קיטון.

ב-2014 הוקרן "קסם לאור ירח", סרטו של אלן, בהשתתפות קולין פירת', אמה סטון, מרשה גיי הארדן, ג'קי ויבר, איילין אטקינס והאמיש לינקלייטר. באותה שנה אלן משחק תפקיד מרכזי בסרטו של ג'ון טורטורו "רק ג'יגולו".

ב-2016, לראשונה בקריירה שלו, כתב, ביים והופיע בתפקיד הראשי בסדרת טלוויזיה, "Crisis in Six Scenes" ("משבר בשש סצנות"). לצדו הופיעה בסדרה מיילי סיירוס. ששת פרקי הסדרה עלו לאתר "אמזון" ב-1 באוקטובר 2016.

וודי אלן ממשיך לכתוב ולביים סרט אחד בשנה בממוצע. אלו מסרטיו שמרוויחים יותר מ-10 מיליון דולר נחשבים להצלחה מסחרית. רק אחדים מסרטיו האחרונים הגיעו ליעד זה. למרות חוסר הצלחתם היחסית בקופות, סרטיו במאה ה-21 ממשיכים למשוך שחקנים רבים ומגוונים. הוא ממשיך לכתוב סרטים לדמות הנוירוטית שיצר בשנות השישים והשבעים, אולם בשל גילו המתקדם, הדמות מגולמת בידי שחקנים אחרים, ובהם קנת בראנה וג'ייסון ביגס.

וודי אלן נשוי מאז 1997 לסון-יין שהיא בתו המאומצת של בת זוגו לשעבר מיה פארו שהאשימה אותו לאחר שנפרדו בתקיפה מינית של דילן בתם הקטנה. על אף שהמשטרה החליטה לאחר חקירה לא להגיש כתב אישום, נפגע מעמדו הציבורי של וודי אלן, בעיקר, בצפון אמריקה. בעקבות תנועת ה-Me Too סרטיו זוכים לכתף קרה מצד תעשיית הסרטים האמריקנית והוא יוצר סרטים בעיקר עבור הקהל האירופאי.

חיים אישיים

וודי אלן עם רעייתו סון-יי בפסטיבל הסרטים טרייבקה, 2009

בין 1966 ל-1970 היה נשוי לשחקנית לואיז לאסר (Louise Lasser).

בין 1970 ל-1971 היה במערכת יחסים קצרה עם השחקנית דיאן קיטון, איתה הוא שומר על יחסי חברות ועבודה קרובים.

בין השנים 1979 ל-1992 היה במערכת יחסים עם השחקנית מיה פארו, אשר שיחקה ב-13 מסרטיו. לזוג שני ילדים מאומצים ובן ביולוגי. ב-1992 נפרדו השניים לאחר שהתברר כי אלן מנהל מערכת יחסים עם בתה המאומצת של פארו, סון-יי פרווין, שהייתה אז בת 21. על פי ההאשמות של פארו, מערכת היחסים בין השניים החלה כשסון-יי עוד הייתה תלמידת תיכון. אירועים אלה הזכירו במקצת את עלילת סרטו שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ומיה זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שאלן מגלם נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו.

במקביל להצלחתו הקולנועית, עוררו חייו האישיים עניין ציבורי רב כאשר פרטי הפרידה שלו ממיה פארו זכו לתשומת לב תקשורתית. בקרב על משמורת ילדיהם, האשימה פארו את אלן בכך שתקף מינית את דילן, בתם המאומצת בת השבע, אך לאחר חקירה ארוכה שבה לא נמצאו ממצאים מרשיעים החליטו שלטונות החוק שלא להגיש כתב אישום בנושא. וודי אלן נבדק במכונת אמת ונמצא דובר אמת. פארו סירבה בתוקף לבצע בדיקה דומה.

את גרסתה הציגה פארו בספר "What Falls Away: A Memoir". בבגרותה, האשימה דילן את אלן בכך שתקף אותה מינית. רונאן פארו אחיה של דילן, בנם הביולוגי של אלן ופארו, ועיתונאי שאימץ את שם אמו, עמד לצידה של אחותו. רונאן, שחשף ב-2017 את פרשת הארווי ויינסטין, קרא להחרים את אביו. לעומת זאת, מוזס, בנם המאומץ של פארו ואלן, תמך בגרסתו של אלן.

במרץ 2020 ביטלה הוצאת הספרים האצ'ט את הוצאת ספר הזכרונות שאלן אמור היה לפרסם באפריל 2020 בעקבות שביתת מחאה של עובדי ההוצאה שהתנגדו להוצאת הספר לאור ההאשמות שהופנו אליו מבתו דילן.

ב-1997 נישא אלן לסון-יי ולהם שני ילדים מאומצים. סון-יי ניתקה קשר עם אמה ואחיה, ושמרה על שתיקה בכל הנוגע לפרשות המערבות את משפחתה. ב-2018 התראיינה לראשונה בנושא וטענה שההאשמות של פארו שקריות. כמו כן האשימה את פארו בהתעללות פיזית ויחס מחפיר לאורך השנים. אחיה המאומץ ובנו של אלן, מוזס, תמך בגרסתה ועמד לצידו של אביו, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי אמו מיה פארו והתנהגותה.

בשנת 2021 יצאה סדרה בת ארבעה חלקים בשם "אלן נגד פארו", הסדרה מגוללת את פרשיית התקיפה המינית על פי העדויות של מיה פארו, בתה דילן שמספרת איך אלן תקף אותה מינית בהיותה ילדה ושיחות עם מקורבים. הסדרה מספרת בהרחבה על הרקע לפרשה, יחסי המשפחה והזוגיות בין פארו לאלן. לצד העדויות מוצגים קטעי ארכיון מצילומיה הביתיים של פארו והקלטות שמתעדות שיחות בינה לבין אלן.

מאפייני יצירתו

פסל של אלן באוביידו שבספרד

אלן בדרך-כלל כותב, מביים, ומככב במרבית סרטיו. סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא פתטית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, וחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן (ניו יורק), ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.

נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם.

וודי אלן הוא מעריץ של הקולנוע האירופי ובייחוד מלא הערכה לסרטיו של במאי הסרטים השוודי אינגמר ברגמן וכמוהו גם הוא נוטה לעסוק בסרטיו בשאלות יסוד של הקיום האנושי.

פעמים רבות התייחס אלן בסרטיו לחייו הפרטיים, ותרם בכך לטשטוש ההבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים. לא פעם הנשים בחייו, כמו דיאן קיטון ומיה פארו, נבחרו על ידיו לשחק בתפקידים הראשיים בסרטיו.

זהותו היהודית של אלן באה לידי ביטוי בכמה מסרטיו בהם הוא מזכיר את משפחתו היהודית, בתי כנסת, כוחו של הרבי בקהילה ועוד. לעיתים סרטיו עוסקים בקונפליקטים מוסריים גם בהקשר של היחס לאלוהים והוא מציג תמונה מורכבת של הקיום האנושי של אדם המחפש אחר אהבה ומשמעות בחיים.

פילמוגרפיה חלקית

• "מה חדש, חתלתולה?" (1965)

What's New, Pussycat (תסריט)

• "מה חדש, טייגר לילי?" (1966)

What's Up, Tiger Lily

• "קח את הכסף וברח" (1969)

Take the Money and Run

• "בננות" (1971)

Bananas

• "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (1972)

Everything You Always Wanted to Know About Sex (But Were Afraid to Ask)

• "שחק אותה סם" (1972)

Play it Again, Sam (תסריט)

• "ישנוני" (1973)

Sleeper

• "אהבה ומלחמה" (1975)

Love and Death

• "הרומן שלי עם אנני" (1977)

Annie Hall

• "רגשות" (1978)

Interiors

• "מנהטן" (1979)
• "אבק כוכבים" (1980)

Stardust Memories

• "קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982)
• "זליג" (1983)

Zelig

• "דני רוז האיש מברודוויי" (1984)
• "שושנת קהיר הסגולה" (1985)
• "חנה ואחיותיה" (1986)

Hannah and Her Sisters

• "ימי הרדיו" (1987)

Radio Days

• "ספטמבר" (1987)

September

• "אישה אחרת" (1988)
• "סיפורי ניו יורק" - 'רסיסי אדיפוס' (1989)
• "פשעים ועבירות קלות" (1989)
• "אליס" (1990)
• "צללים וערפל" (1991)

Shadows and Fog

• "בעלים ונשים" (1992)
• "תעלומת רצח במנהטן" (1993)
• "אל תשתו מהמים" (1994) - סרט טלוויזיה
• ‎"קליעים מעל ברודוויי" (1994)

Bullets Over Broadway

• "אפרודיטה הגדולה" (1995)

‎Mighty Aphrodite

• "כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996)

Everyone Says I Love You

• "לפרק את הארי" (1997

Deconstructing Harry

• "סלבריטי" (1998)

Celebrity

• "מתוק ומרושע" (1999)
• "נוכלים בגרוש" (2000)

‎Small Time Crooks

• "קללת אבן העקרב הירוקה" (2001)

The Curse of the Jade Scorpion

• "סוף הוליוודי" (2002)

‎Hollywood Ending

• "כל דבר אחר" (2003)

‎Anything Else

• "מלינדה ומלינדה" (2004)

‎Melinda and Melinda

• "נקודת מפגש" (2005)

Match Point

• "סקופ" (2006)

‎Scoop

• "חלומה של קסנדרה" (2007)

Cassandra's dream

• "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008)
• "מה שעובד" (2009)

Whatever Works

• "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (2010)

You Will Meet a Tall Dark Stranger

• "חצות בפריס" (2011)

Midnight in Paris

• "לרומא באהבה" (2012)

To Rome with Love

• "יסמין הכחולה" (2013)

Blue Jasmine

• "קסם לאור ירח" (2014)
• "איש ללא הגיון" (2015)
• "קפה סוסייטי" (2016)

Café Society

• "משבר בשש סצנות" ‏(2016) (סדרת טלוויזיה)
• "גלגל ענק" (2017)
• "יום גשום בניו יורק" (2019)

A Rainy Day in New York

• "הפסטיבל של ריפקין" (2020)

Rifkin's Festival

• "עניין של מזל" (2023)

Coup de chance

פרסומים פרי עטו

מחזות

איור של אלן מאת חיים טופול

• Don’t Drink the Water: A comedy in two acts (1967), ASIN B0006BSWBW
• Play It Again, Sam (1969), ISBN 0-394-40663-X
• God: A comedy in one act (1975), ISBN 0-573-62201-9
• The Floating Light Bulb (1981)
• Three One-Act Plays: Riverside Drive / Old Saybrook / Central Park West (2003), ISBN 0-8129-7244-9
• Writer’s Block: Two One-Act Plays (2005), ISBN 0-573-62630-8 (includes Riverside Drive and Old Saybrook)
• A Second Hand Memory: A drama in two acts (2005)
• The one-act plays God and Death are both included in Allen’s 1975 collection Without Feathers (see below).

סיפורים קצרים

• Getting Even (1971) ISBN 0-394-47348-5

- חיסול חשבונות, הוצאת כנרת, 1984.

• Without Feathers (1975) ISBN 0-394-49743-0
• Side Effects (1980) ISBN 0-394-51104-2
• Mere Anarchy (2007), ISBN 978-1-4000-6641-4

קובצי מאמרים

• Complete Prose of Woody Allen (1992), ISBN 0-517-07229-7. (Collection of Allen’s short stories first published in Getting Even, Without Feathers and Side Effects.)
• The Insanity Defense: The Complete Prose. New York: Random House Trade Paperbacks, 2007, ISBN 978-0812978117.

אוטוביוגרפיה

Apropos of Nothing, 2020 (אפרופו שום דבר)

פרסים והוקרה

• פרס הוגו להצגה הדרמטית (1974)
• Butaca Awards (1996)
• פרס בודיל (1987)
• Butaca Awards (1997)
• פרס סזאר (1980)
• פרס סזאר (1986)
• פרס בודיל (1986)
• פרס בודיל (1980)
• פרס בודיל (1984)
• פרס אריה הזהב (1995)
• פרס בודיל (1978)
• פרס פיפרסקי (1985)
• פרס דוד דה דונטלו לשחקן זר (1984)
• פרס דוד די דונטלו (1987)
• פרס סנט ג'ורדי (1979)
• פרס אינדפנדנט ספיריט לתסריט הטוב ביותר (2009)
• פרס סנט ג'ורדי (2006)
• פרס דוד די דונטלו (1985)
• פרס גויה לסרט האירופי הטוב ביותר (2006)
• פרס דוד די דונטלו (1990)
• פרס דוד די דונטלו לסרט הטוב ביותר (2006)
• פרס באפט"א למפעל חיים (1997)
• דוב הכסף (1975)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1993)
• פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (2011)
• פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (1986)
• פרס או. הנרי (1978)
• דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פומפאו פברה (2007)
• פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1986)
• פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר (1977)
• פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1977)
• פרס דונוסטיה (2004)
• פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2002)
• פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1978)
• מפקד מסדר האמנויות והספרות (31 במרץ 1989)
• פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1986)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1985)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1978)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1986)
• פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1987)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1980)
• פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (2012)
• פרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי (1987)
• פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1987)
• פרס גילדת הבמאים האמריקנית
• פרס מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית לסרט הטוב ביותר
• עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
• פרס גילדת הכותבים של אמריקה
• בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו

לקריאה נוספת

• זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982.
• יפה כאלב, וודי אלן במיקוד פוסטמודרניסטי, אופטימוס הוצאה לאור, תל אביב, 2009.
• יובל ריבלין, "זליג בארץ המראה: וודי אלן מחפש את יהדותו - מבט מחודש בסרטיו היהודיים של וודי אלן", מאמר בתוך ספר בעריכת בנימין איש שלום, שכותרו: בדרכי שלום – עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של וודי אלן (באנגלית)

• וודי אלן, ברשת החברתית פייסבוק
• וודי אלן, ברשת החברתית אינסטגרם
• וודי אלן, סרטונים בערוץ היוטיוב
• וודי אלן, ברשת החברתית Goodreads
• וודי אלן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• וודי אלן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• וודי אלן, באתר AllMovie (באנגלית)
• וודי אלן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• וודי אלן, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• וודי אלן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• וודי אלן, באתר ספוטיפיי
• וודי אלן, באתר Last.fm (באנגלית)
• וודי אלן, באתר AllMusic (באנגלית)
• וודי אלן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• וודי אלן, באתר Discogs (באנגלית)
• וודי אלן, באתר Songkick (באנגלית)
• וודי אלן, באתר SecondHandSongs
• וודי אלן, באתר בילבורד (באנגלית)
• וודי אלן, בארכיון הבימה
• וודי אלן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ראיון מצולם עם וודי אלן, השבועון TIME, מאי 2008
• ראיון מצולם של הבמאי וייד עם וודי אלן, נובמבר 2011
• ציטוטים מהסרט "הרומן שלי עם אנני", באתר ויקיציטוט
• מציטוטי וודי אלן עם תרגום לעברית, באתר יוסי קאופמן
• אריה קיזל, וודי אלן: קולנוע, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי
• ישי קיצ'לס, ובנימה פסימית זאת, באתר nrg‏, 11 באפריל 2008
• גארדיאן, עכבר העיר אונליין, פורנו בקטלנית לעידוד השפה, באתר הארץ, 13 באפריל 2008
• אורי קליין, עכבר העיר אונליין, אחיות לחשק, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2008
• אלון גור-אריה, הרומן שלי עם וודי, באתר ynet, 12 בינואר 2010
• יובל אברמוביץ', צחוק בצד - ריאיון עם וודי אלן, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2010
• אורי קליין, עכבר העיר אונליין, ראיון: וודי אלן עדיין מאמין בקסם, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010
• רותם יפעת, עכבר העיר אונליין, מה עובר על וודי אלן?, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2010
• דניאל רייז, בקרוב תפגשי במאי נמוך וממושקף, באתר nrg‏, 20 באוקטובר 2010
• גארדיאן ונטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין, וודי אלן בראיון: "אני תמיד מאוכזב מהסרטים שלי", באתר הארץ, 23 במרץ 2011(הקישור אינו פעיל, 16.2.2020)
• אמיר קמינר, "רק לעבוד, ולא לחשוב יותר מדי", באתר ynet, 12 באפריל 2011
• אבנר שביט‏, וודי אלן: "כולנו אומללים ואין תקווה" - בלעדי, באתר וואלה, 19 ביוני 2011
• דני סגל, עבודה צרפתית • איך הסרט החדש של וודי אלן?, נענע10, 24 ביוני 2011
• מייק הייל, הניו יורק טיימס, צחוק הגורל, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2011
• יונתן גת, וודי אלן מזדקן? זה הזמן להתחיל מחדש, באתר ynet, 4 ביולי 2012
• אורי קליין, הנפילה, בבימויו של וודי אלן, באתר הארץ, 20 ביולי 2012
• דייב איצקוף, הניו יורק טיימס, הרומן של וודי אלן עם אנני וכל אחיותיה, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2013
• סטיוארט האסבנד, "למי אכפת מה אנשים חושבים?", באתר ישראל היום, 4 באוקטובר 2013
• ישי קיצ'לס, הקריירה של וודי אלן מחולקת לארבע תקופות, באתר ישראל היום, 4 באוקטובר 2013
• אורי קליין, למה וודי אלן שונא את הדמויות בסרטיו, באתר הארץ, 14 בפברואר 2014
• אורי קליין, וודי אלן בריאיון לאורי קליין: "תפקידי כאמן לתת לצופים סיבה לחיות", באתר הארץ, 31 ביולי 2015
• אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, וודי אלן: "אם הייתי הורג את כל מי שרציתי, הייתי נשאר לבד בעולם", באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
• שירית גל, וודי אלן: "פתאום המוות לא נראה לי כל כך נורא", באתר ynet, 6 בדצמבר 2017
• יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, וודי אלן: הבמאי שהפך את דמותו לז'אנר, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
• יונתן דורון, כל סרטי הקולנוע של וודי אלן, באתר אידיבי, 16 בינואר 2019
• יונתן דורון, על האוטוביוגרפיה של וודי אלן, באתר אידיבי, 24 ביולי 2020
• זיוה שמיר, על סרטיו של וודי אלן, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
• וודי אלן (1935-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הקודם: 1976: ג'ון ג. אבילדסן (רוקי)

פרס גילדת הבמאים של אמריקה – במאי בסרט קולנוע 1977: וודי אלן (הרומן שלי עם אנני)

הבא: 1978: מייקל צ'ימינו (צייד הצבאים)