ויליאם דייס
ויליאם דייס (באנגלית: William Dyce; 19 בספטמבר 1806 – 14 בפברואר 1864) היה צייר סקוטי, שמילא תפקיד בגיבוש החינוך הציבורי לאמנות בבריטניה ובמערכת בתי הספר של דרום קנזינגטון. דייס היה מזוהה עם האחווה הפרה-רפאליטים ולקח חלק בפופולריות המוקדמת שלהם.[1]
 | |
| לידה |
19 בספטמבר 1806 אברדין, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
14 בפברואר 1864 (בגיל 57) סטרטהאם, הממלכה המאוחדת |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
האחווה הפרה-רפאליטית |
| פרסים והוקרה |
עמית החברה המלכותית של אדינבורו |
| בן או בת זוג |
ג'יין ביקרטון ברנד |
  | |
ביוגרפיה
עריכהדייס נולד ב-19 בספטמבר 1806 באברדין, בנם של ד"ר ויליאם דייס מפונטהיל וקטלהיל (1770–1835) ומרגרט צ'אלמרס מווסטבורן (1776–1856). דודו היה גנרל אלכסנדר דייס (נפטר ב-1834). אחיו הבכור היה פרופ' רוברט דייס.[2]
דייס גילה מוקדם כישרון לעיצוב והחל את הקריירה האמנותית שלו בבתי הספר של האקדמיה המלכותית באדינבורו ובלונדון. הוא נסע לרומא בפעם הראשונה ב-1825, ושם למד את יצירותיהם של טיציאן. הוא חזר לאברדין לאחר תשעה חודשים, וצייר כמה תמונות, כולל "בכחוס והנימפות", שהוצגה ב-1827. הוא חזר לרומא ב-1827, הפעם שהה שנה וחצי, ובתקופה זו נראה כי עשה היכרות עם הצייר הגרמני יוהאן פרידריך אוברבק, שהעריץ את "הבתולה והילד" של דייס. לאחר מסעות אלה התיישב דייס למספר שנים באדינבורו. הוא פרנס את עצמו בציור פורטרטים בהתחלה, אך עד מהרה פנה לנושאים אחרים של אמנות, במיוחד לנושאים הדתיים שהוא העדיף.
בשנת 1837 קיבל דייס את האחריות על בית הספר לעיצוב באדינבורו, ולאחר מכן הוזמן ללונדון, שם התמקם לאחר מכן, לעמוד בראש בית הספר הממשלתי לעיצוב שהוקם באותה העת,[3] לימים הפך לקולג' המלכותי לאמנות. לפני כניסתו לתפקיד זה בשנת 1838, הוא ועמיתו נשלחו לבקר בצרפת ובגרמניה כדי ללמוד על החינוך לעיצוב ולהכין דו"ח. הוא עזב את בית הספר בשנת 1843, כדי להיות מסוגל לצייר יותר, אך נשאר חבר במועצת בית הספר. הרעיונות שהפכו בעשור הבא ל"מערכת דרום קנזינגטון" ששלטה בחינוך האמנותי האנגלי בשאר המאה מקורם ברעיונותיו של דייס.
ב-1844, לאחר שמונה לפרופסור לאמנות יפה בקינגס קולג' בלונדון, הוא נשא הרצאה משמעותית, "התיאוריה של האמנויות היפות". ב-1835 הוא נבחר למקורב של האקדמיה המלכותית הסקוטית, כבוד שהוא ויתר עליו עם השתקעותו בלונדון, ולאחר מכן מונה לחבר כבוד. ב-1844 הפך למקורב, וב-1848 לחבר מן המניין, באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון; הוא גם נבחר כחבר באקדמיה של פנסילבניה לאמנויות יפות בפילדלפיה. בערך בזמן זה, דייס עבר לצ'לסי, לונדון.[4] האוסף הגדול ביותר של יצירותיו של דייס מתקיים בגלריה לאמנות אברדין, סקוטלנד.
פרה-רפאליטים
עריכהדייס הוא דמות מרכזית באמנות הסקוטית המזוהה עם האחווה הפרה-רפאליטים. הוא התיידד עם אנשיהם הצעירים בלונדון והציג את עבודתם למבקר האמנות המשפיע ג'ון ראסקין.[5] עבודתו המאוחרת הייתה פרה-רפאלית ברוחניות שלה, כפי שניתן לראות ביצירותיו "איש הצער" ו"דוד במדבר" (1860), המכילים תשומת לב פרה-רפאלית לפרטים.[6]
מאוחר יותר בקריירה שלו, דייס פנה לציור פרסקו, ונבחר לבצע סדרה של ציורי קיר בארמון וסטמינסטר שהושלם באותה העת.[7] כהכנה לעבודה בווסטמינסטר, הוא חזר לאיטליה בשנים 1845–1847, כדי להתבונן בטכניקות הפרסקו שנוצרו שם. הוא התרשם במיוחד מציורי הקיר של פינטוריצ'יו בספריית פיקולומיני בסיינה, ומעבודותיו של פרוג'ינו.
דייס הוזמן לקשט חדר של המלכה בארמון. הוא בחר כנושא שלו באגדות הארתור,[8] היה לו קושי מסוים להתאים את הסיפורים למוסר הוויקטוריאנית. האגדה הארתוריאנית הפכה פופולרית מאוחר יותר בתקופה הוויקטוריאנית, אבל כשדייס קיבל את המשימה לקשט את החדר ב-1847, הוא עדיין היה נושא לא ברור. עד מהרה הפכה האגדה לבעיה מרכזית עבור דייס, מכיוון שהיא מציגה את חוסר הנאמנות של המלכה, מה שגורם לנפילת הממלכה.
דייס החליט לבצע את הציורים בגישה אלגורית. בצורתם המוגמרת, ציורי הקיר של דייס מתארים סצנות מהאגדה הארתוריאנית שנועדו להמחיש את המעלות שהן מייצגות. הדמויות בפרסקאות שלו נראות לצופה המודרני כמעבירות תכונות שמעמדן כמעלות אינו ודאי, ולעיתים קשה להבחין בקשר בין הפרקים מהאגדה הארתוריאנית לבין המעלות שהן מייצגות. המעלות המתוארות הן: רחמים, הכנסת אורחים, נדיבות, דת ואדיבות.
דייס עבד על ציורי הקיר בווסטמינסטר כאשר התמוטט, ומאוחר יותר מת בביתו בסטרטהאם ב-14 בפברואר 1864.
הוא נקבר בכנסיית סנט לאונרד, סטרטהאם. מזרקת שתייה סמוכה, שעוצבה בסגנון נאו-גותי על ידי דייס, הוקדשה לו לאחר מכן על ידי בני הקהילה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ויליאם דייס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Rossetti, William Michael (1911). "Dyce, William". Encyclopædia Britannica. Vol. 8 (11th ed.). pp. 743–744.
- ^ Biographical Index of Former Fellows of the Royal Society of Edinburgh 1783–2002 (PDF). The Royal Society of Edinburgh.
- ^ Frayling, Christopher, The Royal College of Art: One Hundred and Fifty Years of Art and Design, pp. 17–22, 1987, Barrie & Jenkins, London,
- ^ "Settlement and building: Artists and Chelsea Pages 102-106 A History of the County of Middlesex: Volume 12, Chelsea". British History Online. Victoria County History
- ^ D. Macmillan, Scottish Art 1460–1990 (Edinburgh: Mainstream, 1990),
- ^ M. MacDonald, Scottish Art (London: Thames and Hudson, 2000), ISBN 0500203334, p. 100.
- ^ T. S. R. Boase, The Decorations of the New Palace of Westminster 1841–1863, in: Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 17:1954, pp. 319–358.
- ^ "The Legend of King Arthur". UK Parliament. Retrieved 5 June 2012.