יוונית קוינה
| היסטוריה של היוונית אלפבית יווני - כתב ליניארי ב' |
| פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס) |
| יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס) |
| יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-קיפרית, אטית-איונית, דורית; יוונית הומרית דיאלקט אפשרי: מקדונית |
| יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס) |
| יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453) |
| יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית, יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית |
יוונית קוֹינֵה (ἡ κοινὴ διάλεκτος)[1] היא שפה יוונית עתיקה שדוברה בתקופה ההלניסטית ואחריה (בערך 300 לפנה"ס – 300 לספירה). שפת הקוינה נקראת גם יוונית אלכסנדרית, יוונית הלניסטית,[2] יוונית נפוצה או שפת הברית החדשה. שפה זו חשובה לא רק להיסטוריה היוונית בתור הניב היווני הנפוץ הראשון והאם של היוונית המודרנית, אלא גם ניכרת בהשפעתה על העולם המערבי כלינגואה פרנקה של מדינות הים התיכון בעת העתיקה. הקוינה הייתה גם שפת המקור של הברית החדשה ושל לימוד והפצת הנצרות. נוסף לכל, יוונית קוינה הייתה לשפה שנייה בלתי-רשמית באימפריה הרומית.
היגוי המילה לאורך הדורות
עריכההיגוי המילה "קוינה" עבר כמה שלבים. בתחילה נאמר קוֹיְנֵה או קוׂיְנִי, מאוחר יותר (אחרי המאה 10) נאמר קיני (kyni) וביוונית חדשה אומרים "קִינִי".
במחקר עדיין נהוג לכנות את שם השפה הזאת על פי הגיית המלה הזו (שפירושה "משותפת") ביוונית הקלאסית, כלומר קוֹיְנֵה, במלרע, כאשר ההברה האחרונה מוטעמת.
היסטוריה
עריכההקוינה החלה לקבל צורה של ניב נפוץ בצבאות אלכסנדר הגדול. בזמן שמדינות יווניות מאוחדות תחת הנהגת המקדונים, כבשו ויישבו את העולם, שפתם החדשה דוברה ממצרים ועד הודו. למרות שהקוינה התעצבה בסוף התקופה הקלאסית, נקודת ההתחלה הסמלית של התקופה השנייה של השפה היוונית (התקופה הפוסט-קלאסית) מסומנת במותו של אלכסנדר מוקדון והתחלת התקופה ההלניסטית ב-323 לפנה"ס.
התקופה הפוסט-קלאסית של השפה היוונית הייתה במהלך תתקופת ההלניסטית והרומית עד לתחילת ימי הביניים, אז החל סופה של היוונית הפוסט-קלאסית והמעבר ליוונית של ימי הביניים - יוונית מדיבלית, עם ייסודה של העיר קונסטנטינופוליס על ידי קונסטנטינוס בשנת 330.
המונח קוינה
עריכההמילה קוינה (אנגלית: Koiné, יוונית: Κοινή), שפירושה ביוונית הוא "משותפת", היא מונח שיושם בעבר על ידי משכילים במהלך ההיסטוריה היוונית, על מספר צורות של השפה היוונית.
במספר אקדמיות הניחו שמדובר בשפה הפרוטו יוונית, בעוד שאחרים התייחסו לכל צורה של השפה היוונית שהשתלבה בשפה הספרותית. בזמן שהקוינה נעשתה בהדרגה שפה ספרותית, מספר אנשים חילקו אותה לשתי צורות: היוונית ההלניסטית, בתור הצורה הספרותית הפוסט-קלאסית; והקוינה, בתור השפה המדוברת. אחרים בוחרים לייחס את הקוינה כניב אלכסנדרי (הניב של העיר אלכסנדריה).
שורשי השפה
עריכההשורשים הלשוניים של היוונית הנפוצה אינם ברורים מאז התקופה העתיקה. במהלך התקופה ההלניסטית, רוב המשכילים חשבו על קוינה כתוצאה של ערבוב ארבעת הניבים היווניים העתיקים. נקודת מבט זו נתמכה בתחילת המאה ה-19 על ידי הבלשן האוסטרי פ. קְרֶסְטְשְמֶר בספרו Die Entstehung der Koine ("מקור הקוינה", 1901), בזמן שהמשכיל הגרמני ווילאמוֹוִיץ והבלשן הצרפתי אנטוני מֶיְיֶה, התבססו על האלמנטים האטים של הקוינה, והחשיבו את הקוינה כצורה מופשטת של יוונית יונית.
התשובה האחרונה לשאלת שורשי הקוינה שמקובלת כיום על ידי אקדמאים, ניתנה על ידי הבלשן היווני, ג. נ. האצידאקיס, שהוכיח ש"הגרעין היציב" של הקוינה היא יוונית אטית. כלומר, שפת הקוינה היא שילוב של ארבעת הניבים, כאשר האטית היא היציבה והחזקה מביניהם. רמת הבליטות של שלושת הניבים האחרים, השתנתה לפי האזור ביוון ובאסיה הקטנה שבה דוברה - לדוגמה, היוונית היונית בלטה יותר בשפת הקוינה שדוברה בחוף המערבי של אסיה הקטנה, שם דוברה היונית לפני עליית הקוינה.
התפתחות מיוונית עתיקה
עריכהלימוד כל המקורות משש המאות שבהן הייתה הקוינה שפה חשובה, חושף שינויים לשוניים מיוונית עתיקה בפונולוגיה (תורת ההגה), מורפולוגיה (תורת הצורות), תחביר, אוצר מילים ואלמנטים אחרים של שפה מדוברת.
בין השינויים הלשוניים שהתרחשו בשפת הקוינה, היוונית קיבלה דמיון רב לצורות המדיבלית והמודרנית, כך שניתן למצוא כמעט את כל המרכיבים של יוונית מודרנית בטקסטים שנכתבו בקוינה. מכיוון שרוב השינויים בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית התרחשו ביוונית הקוינה, שפה זו ניתנת להבנה על ידי רוב דוברי היוונית המודרנית כיום.
קישורים חיצוניים
עריכה- יוונית קוינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שפה יוונית הלניסטית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ ההגייה ביוונית: קוֹינֵה, במלרע (ההטעמה בהברה האחרונה).
- ^ בשם זה ("אלוניסתין") היא מופיעה גם בתלמוד הירושלמי: ”רבי אומר: אומר אני - "קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש! [...] רבי לוי בר חיתה אזל לקיסרין שמע קלון קריין שמע אלוניסתין, בעא מעכבתון, שמע רבי ייסי ואיקפד, אמר; "כך אומר אני: מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר?! אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע! [תרגום חופשי: רבי יהודה הנשיא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע רק בעברית. רבי לוי בן חיתה הלך לקיסריה, ושמע שהם קוראים קריאת שמע ביוונית. הוא רצה להעיר להם על כך, ואז שמע רבי יוסי שרבי לוי רוצה להעיר להם, וכעס עליו ואמר לו: האם מי שאינו יודע לקרוא בעברית לא יקרא קריאת שמע כלל? לכן אפשר לקרוא קריאת שמע בכל שפה שהוא יודע!] [...]” (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה א').