יעקב אגוס
הרב יעקב ברנרד אגוס או איגוס (באנגלית: Jacob Bernard Agus, נולד בשם יעקב בער אגושביץ; כ' בחשוון תרע"ב, 8 בנובמבר 1911 – כ"ב באלול תשמ"ו, 26 בספטמבר 1986) היה ממנהיגי היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה.
 | |
| לידה |
8 בנובמבר 1911 כ' בחשוון תרע"ב סיסלעוויטש, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
26 בספטמבר 1986 (בגיל 74) כ"ב באלול תשמ"ו בולטימור, מרילנד, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית  |
| השכלה | |
| מקום פעילות | ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
? – 26 בספטמבר 1986 |
| השתייכות | יהדות קונסרבטיבית |
| מעסיק |
אוניברסיטת טמפל |
| רבותיו | דוב רבל, משה סולובייצ'יק |
| בני דורו | יוסף ב. סולובייצ'יק |
  | |
ביוגרפיה
עריכהיעקב אגושביץ נולד בסיסלעוויטש הסמוכה לגרודנו, למשפחה בת שבעה ילדים. אחיו היה החוקר והסופר אברהם יצחק איגוס. אביו יהודה לייב היה רב, ואמו בלה דבורה לבית ברזניצקי הייתה צאצאית למשפחת קצנלבוגן. לאחר שלמד מאביו ובחדר מקומי, עבר כילד לבית-הספר תחכמוני בביאליסטוק, שם הוכר כתלמיד מוכשר. ב-1925 היגרה משפחתו לפלשתינה-א"י, אך הקשיים במקום הניעו אותם לעזוב שוב כעבור שנתיים, והפעם לארצות הברית.
הם התיישבו בבורו פארק, והאב התמנה לרב בית-כנסת בלואר איסט סייד. יעקב בן השש-עשרה נשלח לבית-הספר הנספח לישיבה יוניברסיטי האורתודוקסית, שם התחנך בגישת "תורה ומדע". הוא המשיך בישיבה יוניברסיטי, בה הצטיין בכימיה ואף התלבט אם להתמקצע בתחום. לבסוף נותר במסלול הרבני, והיה תלמיד מועדף של הרבנים דוב רבל ומשה סולובייצ'יק. הוא גם אימץ את "אגוס" בעל הצלצול האמריקני יותר כשם משפחה.
ב-1933 נסמך לרבנות, וב-1935 קיבל סמיכת "ידין ידין". בימי שהותו במוסד שימש כעוזר של הרב אליהו יונג, וחקר לבקשתו את שאלת המחיצה בין נשים לגברים בבית-הכנסת, סוגיה שהפכה טעונה עם התפשטות הישיבה המעורבת בקרב כל הזרמים ביהדות אמריקה. אגוס הגיע למסקנה כי אין לכך יסוד הלכתי מוצק, הכרעה שהשפיעה עליו רבות לאחר מכן.
ב-1935 קיבל רבנות ראשונה בנורפוק (וירג'יניה). הוא החל בלימוד בהתכתבות של הספרות המדרשית עם הרב לוי גינצבורג מבית המדרש לרבנים באמריקה הקונסרבטיבי. ב-1936 עזב את משרתו ונרשם ללימודי מוסמך לפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד. מוריו היו הפרופסורים הארי אוסטרין וולפסון וארנסט הוקינג. הוא התפרנס כרב קהילת "טמפל אשכנז" בקיימברידג' (מסצ'וסטס), ונפגש מדי שבוע ללימודי רמב"ם עם הרב יוסף ב. סולובייצ'יק, שהיה חברו הקרוב. ב-1940 נישא למרים שור; סולובייצ'יק שימש כמסדר הקידושין.
בימיו בהרווארד התעמק במחשבת ישראל לאחר שנחשף שם לראשונה לביקורת שיטתית על היהדות. הדיסרטציה שלו Modern Philosophies of Judaism, שהוגשה בשנת נישואיו, עסקה בהגותם של הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ומרדכי קפלן. באותה תקופה הוזמן רשמית להצטרף לאגודת הרבנים, שייצגה את האגף השמרני ביותר באורתודוקסיה האמריקנית, מחווה נדירה כלפי רבנים שהתחנכו באמריקה ולא קיבלו את הסמכתם באירופה. הוא דחה את ההזמנה באמרו שאינו מאמין עוד בתורה מן השמים. נורטון שרגל ציין כי הצהרה זו הייתה העדות המובהקת הראשונה לשבר הגדל בינו לחשיבה האורתודוקסית.
לאחר שהשלים את חובותיו באוניברסיטה ב-1940 התמנה, לבקשת רבל, לרב בית-הכנסת "אגודת אחים" בשיקגו, אחת מהקהילות הרבות שהיו חברות באיחוד האורתודוקסי וקיימו ישיבה מעורבת. באווירה המתירנית יחסית של המערב התיכון, הרחק מהריכוז המהגרים השמרני והמסורתי בחוף המזרחי, החל אגוס לבחון את השלכותיהם למעשה של הלימודים שספג לגבי ההלכה. הוא עמד בקשר קרוב עם הרב הקונסרבטיבי המקומי, שלמה גולדמן, ועסק בהתמדה בכתבי קפלן, שהרקונסטרוקציוניזם שלו היה הפילוסופיה היהודית המהדהדת ביותר באותה תקופה.
ב-1943 עזב את שיקגו לטובת קהילה אורתודוקסית בדייטון, אוהיו. קרבתו של היברו יוניון קולג' הרפורמי בסינסינטי אפשרה לו לנהל קשרים עם סגל המוסד, והוא נעשה חבר קרוב לאברהם יהושע השל. הלה, שהתקשה להתאקלם באווירה המחמירה של המכון שהיה עדיין מעוז של "הרפורמה הקלאסית", נהג לבלות את השבתות בבית ידידו. בהשפעת השל החל ללמוד את כתבי הרב קוק ואף הוציא ספר על רעיונותיו ב-1946; על אף שדחה את משנתו הקבלית ושמרנותו ההלכתית, ראה בו הוגה חשוב ש"קידש את החידוש". בדייטון, מול קהל רחוק מהדת ובצל השואה באירופה, הלכו עמדותיו של אגוס והתחדדו. הוא אימץ את רעיונו של קפלן להקים סנהדרין חדשה, על-זרמית, שתוכל לערוך תמורות מקיפות בנוהג הדתי. הוא ניסה לשכנע בכך את יונג, סולובייצ'יק ואחרים, שנטו להסכים לדעתו באופן פרטי אך סירבו לתת לכך ביטוי. בכינוסי הסתדרות הרבנים האורתודוקסים של אמריקה ב-1944 וב-1945 נכשל בגיוס תמיכה לטיעוניו. הוא פרש ממנה והצטרף לכנסת הרבנים הקונסרבטיבים ב-1946. בהשפעתו, עזבה קהילתו בדייטון את האיחוד האורתודוקסי יחד עמו.
אגוס התבלט מיד באגף החדשני והרדיקלי של התנועה, שנשלטה על ידי הציר שאול ליברמן-לואיס פינקלשטיין, שניהם שמרנים מובהקים. את משנתו החל לפרוש בשלושה מאמרים שהתפרסמו ברבעון Conservative Judaism ב-1946, 1947 ו-1950, והוסיף לפתח אותה בספרו "ציוני דרך ביהדות המודרנית" (Guideposts in Modern Judaism). במאמרים התייחס הן למתודה ההלכתית והן לשאלות אמוניות: בימים אלה, ציין, זקוקה התנועה ל"גוף מחוקק חוקים, ולא לוועדה לפרשנותם." הוא הציע לארגן מחדש את ועד הפסיקה תחת השם "הוועדה להלכה ולאמות מידה" (Committee of Jewish Law and Standards) כדי לשקף תפישה דינמית של עבודתה. אגוס דחה את הגישה האורתודוקסית כמאובנת ומתעלמת מההיסטוריה של הכרעות רבניות, בכך שייחסה חשיבות רבה יותר לתקדימי העבר מאשר לתכתיבי ההווה. הוא הציג תפישה משלו להתגלות האלוהית, לפיה היא כוללת גם מימד אנושי שבו בכל דור הפוסקים מרחיבים את הנתון בה מעבר לתוכן המקורי, בהתאם לסוגיות השעה. כנגזר מכך, טען יש להפעיל באופן נרחב את הכלי של תקנת חכמים ולהשתמש בו כדי לגשר על הפער בין הפסיקה לאורח החיים של הציבור הרחב. כל עוד תוסיף כנסת הרבנים להתנהל בזהירות בנושא ההלכה, כתב, היא תהיה בעמדת נחיתות מול האורתודוקסים.
הצעתו של אגוס לגבי שינוי שמה של הוועדה התקבלה ב-1948, והוא היה לחבר בכיר בה עד יום מותו, כארבעים שנה לאחר מכן. דרכו התבטאה לראשונה ב"תוכנית שבע הנקודות לחיזוק שמירת השבת" מ-1950. הוא היה אחד ממנסחיה של התשובה שקבעה כי חשמל אינו בגדר של מלאכת מבעיר בשום אופן, והתירה את השימוש בו בשבת בחופשיות. כמו כן, הוסיף שם תקנה לצורך השעה שאפשרה נסיעה לבית-הכנסת בהיעדר אפשרות אחרת. אגוס הצהיר כי הציבור עושה זאת בכל מקרה, ויש לעודד הגעה למניין. תקנה זו ספגה לאחר מכן ביקורת קשה בחוגים הקונסרבטיביים, באשמה שסיפקה לגיטימציה לזלזול בשמירת השבת.
באותה שנה מונה לרב קהילת בית אל בבולטימור, שמנתה רק חמישים משפחות עם כניסתו לתפקיד וגדלה ל-1,100 במהלך כהונתו. בראשית שנות ה-50 נקרא גם לשמש כעד מומחה בשורה של סכסוכים משפטיים שפרצו עקב התביעה האורתודוקסית המתחזקת להתקין מחיצה בבתי-הכנסת, בעוד שרבים בקהל תבעו לעבור לישיבה מעורבת מלאה. שאלה זו הפכה לסממן מבדיל מהקונסרבטיבים באותה תקופה, וקהילות רבות נאלצו להגדיר עצמן חד-משמעית. בשני תיקים, בסינסינטי ובניו אורלינס, נפטרים הותירו עיזבונות לבתי-כנסת בתנאי שסדרי הישיבה במקום יוותרו "מסורתיים" – דהיינו, גברים ונשים ישבו ללא מחיצה אך בשני צדי החדר. אגוס הוכיח לבתי-המשפט כי בכל מקרה, בהיעדרה של מחיצה, התנהלות כזו נגדה את ההלכה והם שחררו את הכספים. פעילותו הענפה כראש הזרם המתחרה הניעה את אגודת הרבנים להכריז עליו חרם באותה תקופה, אף כי הוא הופקע כעבור שנים אחדות בטענה שלא נערך כנדרש ולא חודש.
בין 1952 ל-1956 ניהל את ועדת נוסח התפילה של כנסת הרבנים, שערכה את הסידור התנועתי החדש שיצא לבסוף ב-1961. אגוס הרבה לבקר את היעדרה של השקפה קונסרבטיבית מגובשת. הוא טען כי ההיצמדות לעקרון "כלל ישראל", שטבע שניאור זלמן שכטר ואשר שלל התפלגות מיתר חלקי העם, חסרת תוחלת, שכן רוב הציבור נטש את ההלכה בכל מקרה. בין 1956 ל-1963 עמד בראש הוועדה לאידאולוגיה קונסרבטיבית, שניסתה ליצור מצע נהיר, אך המהלך נכשל. בהשקפתו הדתית היה אגוס רציונליסט. הוא הרבה לבקר את בובר וקפלן על התרחקותם מהשכל והישענותם על הרגש. ב-1965 נסע ללמד בסמינר הקונסרבטיבי בבואנוס איירס של מרשל מאייר. ב-1980 פרש מרבנות פעילה בבולטימור.
בן אחיו היה הפרופסור אהרון אליהו איגוס. נכדו הוא הפרופסור דוד איגוס.
ספריו
עריכה- Modern Philosophies of Judaism 1941
- Banner of Jerusalem 1946
- Guideposts in Modern Judaism 1954
- The Evolution of Jewish Thought 1959
- The Meaning of Jewish History 1963
- The Vision and The Way; an Interpretation of Jewish Ethics
- Dialogue and Tradition : The Response of Judaism to the Major Challenges of the Contemporary World
קישורים חיצוניים
עריכה- Jacob B. Agus באנציקלופדיה יודאיקה.
- Jacob B. Agus, הספד בניו יורק טיימס, 30 בספטמבר 1986.
- Zach Mann, How Much Eastern Europe in American Jewish Thought? The Case of Jacob B. Agus.
- Zach Mann, The Rabbi as Public Intellectual: Jacob Agus and American Judaism.
- David Daiches, The Meaning of Jewish History, by Jacob Bernard Agus, קומנטרי, 1 באפריל 1964.
- Rabbi Jacob B. Agus, דף לזכרו בקהילת בית אל, בולטימור.
- שמו בין משתתפי כינוס הסתדרות הרבנים באוגוסט 1943, הפרדס, חוברת ה', שנה י"ז.
יעקב דב איגוס (1911-1986), דף שער בספרייה הלאומית