מבטא

בבלשנות, מבטא הוא סגנון הגייה ייחודי, המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.

מידע כללי

היווצרות מבטאים שונים נובעת מפיצול אוכלוסייה, הדוברת שפה אחידה, לקבוצות שונות. הפיצול אינו בהכרח גאוגרפי – במקרים רבים מתפתחים מבטאים שונים אצל מעמדות שונים או קבוצות אתניות שונות.

המבטא הוא מושג יחסי, אם כי ניתן לאפיין את המבטא המצוי או התקני של שפה מסוימת. כך למשל המבטא המדובר בטוסקנה נחשב למבטא התקני של השפה האיטלקית. בישראל, הרוב המוחלט של המבטאים נובע משפת אם שאינה עברית, ואין מבטאים המשויכים לאזורים בארץ. זאת בניגוד לשפות אחרות, בהן קיימים מבטאים שונים באזורים גאוגרפיים שונים.

ילדים מסוגלים לרכוש מבטא זר בקצב מהיר, ובכך יכולת זו דומה ליכולת למידת השפה אצל ילדים – ילדים למשפחות הנודדות במקומות שונים רוכשים מבטאים חדשים בתוך זמן קצר.

בחייו הבוגרים, מבטאו של אדם נשאר קבוע, ואף על פי שייתכן שתהיינה עליו השפעות שונות, המבטא, בבסיסו, נותר קבוע. המבטא נוטה להשתנות עד שנות העשרים המוקדמות בחייו של אדם.

בחלק מהחברות מוגדר המבטא ה"סטנדרטי", אך אין הכרח שהוא יהיה גם המבטא הנפוץ באוכלוסייה. בבריטניה, למשל, מוגדרת הגיית ה-Received Pronunciation (המבטא הרשמי של ה-BBC בעבר, בין השאר) כמבטא התקני ביותר, אף על פי שזהו מבטאם של כ-3% מהאוכלוסייה בלבד.

מבטא זר

מבטא זר הוא המבטא של אדם שמדבר בשפה שאינה שפת האם שלו. מבטא זה נוצר כאשר הפונולוגיה של שפת אמו של האדם משפיעה על דרך הגייתו את השפה השנייה אותה הוא דובר.

לעיתים, נתפש בחברה מבטא זר כנושא קונוטציה שלילית. במקרים כאלה, חלק מבעלי המבטא יעדיפו לנסות לדכא את מבטאם. עם זאת, קשה להיפטר ממבטא זר בלא להשקיע מאמצים רבים, וההצלחה בכך אינה אחידה. כאשר המבטא הזר לא יוצר בעיות רבות מדי, חלק מהאנשים מעדיפים לחיות עם מבטאם^[1].

בדרנים וחקיינים רבים נוטים לדמות מבטא זר כחלק מהופעותיהם. חלקם לועגים לאוכלוסייה הדוברת שפה זרה וחלקם מנסים לחקות דמויות באופן מקרוב ככל האפשר למקור^[2]^[3].

מבטאים בעברית

ערך מורחב – הגיית העברית

מבטאים בעברית המקראית

בפרק י"ב בספר שופטים מסופר שבני אפרים ביטאו שי"ן כסמ"ך, והשופט יפתח הגלעדי נעזר בכך כדי לזהות ולהרוג את בני השבט (ראו הרחבה בערך שיבולת (אמצעי זיהוי)).

מבטאים בעברית המשנאית

מצורות ניקוד שונות של כתבי היד של המשנה ומקורות תנאיים ואמוראיים אחרים, ניתן ללמוד על מבטאים שונים של השפה העברית:

הניקוד הטברני, הוא הניקוד הסטנדרטי של ימינו.
הניקוד הבבלי.
הניקוד הארץ־ישראלי, שמשקף מבטא הדומה למבטא הסטנדרטי של העברית בימינו.

כיוון שמערכת הניקוד משקפת מבטא שאינו בשימוש, קיימים בה סימנים כפולים לתנועות, שנהגות באופן זהה היום, כגון הצירי והסגול או הקמץ והפתח. הסימון הכפול משקף שוני באופי הגיית התנועות במבטא הקדום; שוני שהשתמר בעדות מסוימות.

מבטאים בעברית הגלותית

עד לתחיית השפה העברית בארץ ישראל, חיו קהילות היהודים בגולה כשהן רחוקות אלו מאלו, ולא קיימו קשר רציף ביניהן. תנאים אלו הביאו להתפתחות מבטאים שונים לשפה העברית:

ההגייה האשכנזית, שהושפעה רבות מגרמנית.
ההגייה התימנית, שבמידה רבה שימרה את ההגייה העברית הקדומה.
ההגייה הספרדית.

אלו חלוקות מכלילות, והמבטאים לא היו אחידים – המבטא העיראקי שונה מהטורקי, הפולני שונה מהליטאי, והמבטא במחוז צנעא היה שונה מהמבטא בשאר תימן.

מבטאים בעברית כיום

בישראל ניתן לשמוע מגוון רב של מבטאים, וזאת בשל היותה "קיבוץ גלויות" – מדינה קולטת עלייה. המבטא הזר מושפע מגיל החשיפה לעברית. לילידי ישראל ולמי שעלה לישראל לפני תום גיל ההתבגרות ורכש את העברית ברמת שפת אם אין, לרוב, מבטא זר. עם זאת, ישנם ילדים רבים שנולדו בארץ, אך גדלו בסביבה שבה רוב האוכלוסייה איננה ילידת הארץ, ולכן, אפילו אם העברית היא כמעט שפת האם שלהם, יהיה להם מבטא זר. לרוב, מי שעלו לישראל כבוגרים נושאים מבטא זר.

מבטאים בתפילה

לאחר עליית יהודים מארצות שונות בעלי מבטאים שונים למדינת ישראל נשאלה שאלה הלכתית על המבטא הנכון להתפלל בו. מאחר שישראלים מכל הגלויות מדברים כיום במבטא "ספרדי", יש שסוברים שעל כל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה, וכך עושים בפועל בקהילות חרדיות. בציבור הדתי לאומי, מאחר שהעברית המדוברת והנלמדת בבתי הספר היא בהגייה ספרדית, נשתרשה ההגייה הספרדית גם בתפילה. ולמרות זאת, יש רבנים שיצאו בתוקף נגד אשכנזים ששינו את המבטא המקורי שלהם ואף הורו שגם מי שקשה לו להתפלל במבטא אשכנזי, לכל הפחות יבטא את שם השם בהגייה אשכנזית^[4]^[5].