מדינת לאום

מדינת לאום היא מדינה שתפקידה לממש ולקיים את ריבונותו של לאום מסוים בטריטוריה מסוימת, לרוב במולדתו ההיסטורית. החוקים, המוסדות והסמלים במדינת לאום מבטאים את תרבותו וערכיו של הלאום השליט. עם זאת, מדינות לאום בעלות משטר דמוקרטי, מחויבות לשמור על זכויות המיעוטים הנמצאים בתוכן. בניגוד למונח זה, עומדת מדינת הלאום האזרחית, שבה הלאום המגדיר את אופי המדינה נובע ממורשת פוליטית משותפת בלבד.

רובן המכריע של 193 המדינות המוכרות היום הן מדינות לאום, אם כי לא כולן. בפועל מעולם לא התקיימה חפיפה טריטוריאלית בין הלאומים והמדינות שנוצרו במאות האחרונות. מיעוטים לאומיים, שחלקם באוכלוסייה לעיתים גדול מאוד, קיימים בכל מדינה באופן שלעיתים קרובות גורם לתחושות קיפוח, חשדנות ושנאה. בנוסף, גם מתוך הלאומים שיש להם מדינה, יש מיעוט מהלאום שחי במדינות אחרות.

צמיחת מדינת הלאום

תהליך היווצרותה של מדינת הלאום החל בימי הביניים המאוחרים, בתקופת מלחמת מאה השנים. אחת מתוצאותיה של מלחמה זו היה ערעור על הסדר הפאודלי וצמיחה של זהויות לאומיות באנגליה ובצרפת. השלב הבא בהתפתחותה של מדינת הלאום היה בשנת 1648, כאשר נחתם שלום וסטפאליה בסיומן של שתי מלחמות – מלחמת 30 השנים ומלחמת 80 השנים. החלוקה המחודשת של אירופה למדינות שבוצעה תחת הסכם שלום זה הביאה לידי ביטוי תפיסות חדשות לגבי מהות המדינה, והמדינות החדשות שהוקמו תאמו במידה רבה יותר את הרעיון לפיו מדינה אמורה להכיל בתוכה לאום אחד.

במהלך המאה ה-18 חלו מספר שינויים שהביאו להתחזקות התפיסה של מדינת הלאום. ראשית, המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית הביאו להקמתן של הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, שהיו מדינות לאום אזרחיות. מדינות אלו קידמו את הרעיון כי על המדינה לייצג לאום פוליטי משותף, ללא הבדל גזע או מעמד חברתי. במקביל, המהפכה התעשייתית והתפשטות הקפיטליזם הביאו לערעור הסדר החברתי הישן ולהתחזקות התפיסה הלאומית.

המאה ה-19 ראתה את התפשטות רעיון הלאומיות באירופה, בעיקר לאומיות אתנית, ובעקבותיו גם התפשטות מדינות הלאום. אביב העמים בשנת 1848 היה הניסיון הבולט ביותר ליישום של מדינות לאום שונות ברחבי אירופה. ביטויים בולטים אחרים למגמה זו היו איחוד איטליה בשנת 1861 וגרמניה בשנת 1871. מגמה זו נמשכה אל תוך המאה ה-20, ובאה לידי מיצוי לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז פורקו האימפריות האירופאיות והשטחים שהיו בשליטתם הפכו למדינות לאום.

אמצע המאה ה־20 הייתה תקופה של התפשטות מדינת הלאום אל מחוץ לאירופה. סוף עידן הקולוניאליזם ותהליך הדה-קולוניזציה הביאו ליצירת מדינות לאום בכל חלקי העולם, מאפריקה ועד לדרום מזרח אסיה. רבים טוענים כי החל משנות ה-70 של המאה ה-20 תם עידן הצמיחה של מדינת הלאום. תהליך הגלובליזציה הביא לערעור על המרכזיות של המדינה ולצמיחת מערכות מתחרות, תהליך המכונה פוסט לאומיות. עם זאת, גם במקומות בהם יש עדויות למעבר למערכת על מדינתית, כמו האיחוד האירופי למשל, עדיין המקום של מדינת הלאום הוא דומיננטי ובעל השפעה רבה ביותר. לראיה, ניתן לראות מדינות שמתלבטות בנוגע להישארותן במסגרת זו, כפי שאירע בפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.

תמיכה וביקורת על "מדינת לאום"

תומכי "מדינת הלאום", מצדיקים זאת במגוון נימוקים:

במדינת לאום, בני אותו לאום יכולים להגן על חייהם ורכושם מפני לאומים אחרים באופן יעיל יותר מאשר במודל מדינתי אחר^[1].
העיקרון הדמוקרטי של "הכרעת הרוב" מושג כאשר הלאום שמהווה את הרוב במדינה יכול לעצב את סמליה ומאפייניה העיקריים כרצונו^[1].
"קבוצת לאום יכולה לפתח את תרבותה הייחודית בצורה המיטבית ביותר במסגרת מדינת לאום", והלאום זכאי לעצב את מדינתו באופן שיבטא את הלאומיות שלו^[1].

לפי פרופ' אנדרו מיכְטה (מהמכון האירופי למחקרי ביטחון), "הרעיון בדבר מולדת לאומית בעלת עיגון היסטורי וגבולות טריטוריאליים, שמוטמעים בו עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, חופש הקניין והחירות המוגנת בידי שלטון החוק, הוא אבן הבניין של הצלחתו הגלובלית של המערב ושל רכיב ה'סדר', יהיה אשר יהיה, ב'סדר העולמי'"^[2].

מנגד, מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטיים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.

ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העיקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.