מישל דברה

מישל דברה
Michel Debré
לידה	15 בינואר 1912; פריז, צרפת
פטירה	2 באוגוסט 1996 (בגיל 84); Montlouis-sur-Loire, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Amboise Cemetery
השכלה	תיכון לואי הגדול; המכון למדע המדינה פריז; תיכון מונטן ;
מפלגה	התעוררות הרפובליקה, Union for the New Republic, המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית, איחוד דמוקרטים למען הרפובליקה, אספת העם הצרפתי
בן או בת זוג	Anne-Marie Debré
	26 בנובמבר 1962 – 14 במאי 1988; (25 שנים)
	26 בנובמבר 1962 – 14 במאי 1988; (25 שנים)
	22 ביוני 1969 – 5 באפריל 1973; (3 שנים)
תחת ראש ממשלת צרפת	ז'אק שבאן-דלמאס ; פייר מסמר
	→ פייר מסמר רובר גאליי ←
	31 במאי 1968 – 16 ביוני 1969; (שנה)
תחת ראש ממשלת צרפת	ז'ורז' פומפידו ; מוריס קוב דה מירוויל
	→ מוריס קוב דה מירוויל מוריס שומאן ←
	8 בינואר 1966 – 31 במאי 1968; (שנתיים)
תחת ראש ממשלת צרפת	ז'ורז' פומפידו
	→ ואלרי ז'יסקר ד'אסטן מוריס קוב דה מירוויל ←
	8 בינואר 1959 – 14 באפריל 1962; (3 שנים)
תחת נשיא צרפת	שארל דה גול
	→ שארל דה גול ז'ורז' פומפידו ←
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (1969); מפקד בלגיון הכבוד; הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; מדליית הרזיסטנס; צלב המלחמה 1939-1945; Grand Officer of the National Order of Benin ;
חתימה

מישל דברה (בצרפתית: Michel Debré‏; 15 בינואר 1912 – 2 באוגוסט 1996) היה פוליטיקאי צרפתי גוליסטי, יהודי מומר. נחשב לאבי החוקה הנוכחית של צרפת, וכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית תחת הנשיא שארל דה גול בשנים 1959–1962. ראש הממשלה החמישי בתולדות צרפת, שהיה ממוצא יהודי (מתוך שבעה סך הכל^[1]).

קורות חיים

מישל דברה נולד בפריז, לפרופ' היהודי הנודע רובר דברה, אשר נחשב כיום על ידי רבים למייסד רפואת הילדים המודרנית. דברה הוא נכדו של סימון דברה, שהיה רב הקהילה בניי-סיר-סן. הוא למד תחילה בבית הספר התיכון "ליסה מונטן" ולאחר מכן ב"ליסה לואי-לה-גראן", ולבסוף רכש תואר בבית הספר למדעי המדינה (היום המכון למדע המדינה פריז) ותואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת פריז.

דברה שירת כקצין בחיל הפרשים בשנת 1939, נלקח בשבי במהלך המערכה על צרפת, אך הצליח להימלט לאחר מספר חודשים. הוא כיהן במועצת המדינה של צרפת תחת משטר וישי, והושבע על ידי המרשל פיליפ פטן. בפברואר 1943 הוא הצטרף למחתרת הצרפתית, וחבר לדה גול. במהלך קיץ 1943 מינה אותו הגנרל שארל דה גול, ששהה בלונדון, לבחור רשימת אישי ממשל שיחליפו את משטר וישי לאחר השחרור. במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית שהקים דה גול שימש דברה כשר בין ספטמבר 1944 לדצמבר 1945.

בתקופת הרפובליקה הצרפתית הרביעית דברה תמך תחילה במפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית, אך ערק לבסוף למפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, על פי עצתו של הגנרל שארל דה גול: "עבור למפלגה הרדיקלית, כי שם תמצא את השרידים האחרונים למשמעות של מדינה". לאחר מכן הוא נבחר כסנטור של אנדר-לואר באספה הלאומית, תפקיד בו החזיק בשנים 1948–1958. בשנת 1957 ייסד את "קורייה דה לה קולר", עיתון שהגן בלהט על אלג'יריה הצרפתית, וקרא לשובו לשלטון של דה גול: בדצמבר 1957 כתב: "כל עוד אלג'יריה היא שטח צרפתי, כל עוד החוק של אלג'יריה הוא חוק צרפתי, הקרב על אלג'יריה הוא מאבק חוקי, ההתקוממות נגד אלג'יריה היא התקוממות חוקית."

בשנת 1955 היה דובר ועדת החוץ של הסנאט^[2]. בשנת 1958 הוא מונה לשר המשפטים בממשלת שארל דה גול, והופקד על ניסוח החוקה של הרפובליקה החמישית. לאחר אישורה הוא מונה על ידי דה גול לראש הממשלה הראשון^[3]. ממשלתו של דברה הייתה מבוססת על הגוליסטים, הקתולים ושמרנים ולא שיתפה את הסוציאליסטים^[4]. דברה התפטר מתפקידו באפריל 1962^[5]. על פי הגרסה הרשמית, הפרישה היה מתוכנן מראש, אולם בעיתונות נטען שהיא נבעה מחילוקי דעות לגבי פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות לצורך ניצול ההצלחה במשאל העם שנערך זמן קצר לפני כן. על פי הנטען, דברה, מראשי המפלגה הגוליסטית, ביקש לנצל את ההצלחה כדי להגדיל את כוחה של המפלגה בפרלמנט, אך דה גול סירב לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות^[6]. בנובמבר 1962 זכתה המפלגה הגוליסטית של דברה בניצחון, אולם דברה, שהתמודד במחוז בחירה קשה אל מול מועמד הסוציאליסטים^[7], הפסיד את מקומו באספת הנבחרים ועל כן לא נכלל בממשלה החדשה של ז'ורז' פומפידו בדצמבר 1962^[8]. הצעה של אחד הצירים להתפטר על מנת לאפשר לדברה להיבחר לפרלמנט נדחתה על ידי דברה שלא רצה להיבחר בתכסיסים^[9]. בשנת 1963 נבחר לבית התחתון הצרפתי כציר של ראוניון^[10].

בינואר 1966 שב דברה לממשלה בתפקיד שר הכלכלה והכספים, ונחשב למספר שניים בממשלה אחרי ראש הממשלה^[11]. במרץ 1967 זכתה המפלגה הגוליסטית לרוב בבחירות ודברה נבחר מחדש לפרלמנט^[12]. בשנת 1968 עבר דברה למשרד החוץ וביוני 1969, בניגוד לרצונו, הועבר לתפקיד שר ההגנה^[13], אותו החזיק עד אפריל 1973, עת בחר שלא להצטרף לממשלה החדשה של פייר מסמר^[14]. כשר חוץ, הוא חתם מספר פעמים על הצהרות פומביות נגד התנועה הפאן ערבית. דברה היה סמן שמרני של מפלגתו ומתנגד חריף של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן הליברלי^[15]^[16]. בין היתר, התנגד דברה לחוק שהתיר הפלות מלאכותיות^[17].

דברה התמודד בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 1981, וזכה ב-1.65% מהקולות בלבד. גם לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, הוא הוסיף להשמיע ברמה את דעתו בסוגיות שנויות במחלוקת בצרפת. בשנת 1988 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. דברה המיר את דתו לקתוליות.

לדברה ארבעה בנים: היזם וינסן דברה (נולד ב-1939), העיתונאי פרנסואה דברה (1942), האורולוג והפוליטיקאי ברנאר דברה (1944), והפוליטיקאי ז'אן-לואי דברה (1944).

דברה היה ראש הממשלה החמישי של צרפת שמוצאו יהודי. קדמו לו אלכסנדר מילראן (1920), לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953) ופייר מנדס פראנס (1954–1955). למעלה מעשרים שנה אחריו כיהן כראש ממשלת צרפת לורן פביוס (1984–1986), אף הוא ממוצא יהודי, אף כי הוריו המירו את דתם לפני לידתו וכיום, החל ממאי 2022 מכהנת כראש ממשלת צרפת אליזבת בורן.

ציונים לשבח

אות לגיון הכבוד
צלב המלחמה
מדליית הרזיסטנס
מדליית צרפת המשוחררת

פרסומים

La Mort de l’État Républicain, 1947 – (מות המדינה הרפובליקנית)
Ces Princes qui nous gouvernent, 1957 – (אלה שרי הממשלה)
Une certaine idée de la France, 1972 – (תפיסה מסוימת על צרפת)
Une Politique pour la Réunion, 1975 –
Le Pouvoir Politique, 1977 – (כוח פוליטי)
Le Gaullisme, 1978 – (הגוליזם)
Français, Choisissez l’Espoir, 1979 – (צרפתים, בחרו בתקווה)
Lettre Ouverte aux Français pour la Reconquête de la France, 1980
Peut-on lutter contre le chômage?, 1982 – (האם אפשר להילחם באבטלה?)
Trois Républiques pour une France, 4 Bände, 1984 – 1995
Entretiens avec le Général De Gaulle: 1961 – 1969, 1993 – (שיחות עם דה גול: 1961 - 1969)
Combattre Toujours: 1969 – 1993, 1994 –

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מישל דברה בוויקישיתוף

מישל דברה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מישל דברה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מישל דברה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מישל דברה, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

^ האחרים היו: אלכסנדר מילראן 1920), לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953), פייר מנדס פראנס (1954-1955), לורן פביוס (1984–1986) ואליזבת בורן - ראש ממשלת צרפת המכהנת החל ממאי-2022.
^ החל דיון בסנאט הצרפתי על הסכמי פאריס, על המשמר, 24 במרץ 1955
^ שמואל שגב, סוסטל דורש לעצמו את תיק־הפנים, מעריב, 1 בינואר 1959
^ מישל דברה הקים ממשלה חדשה בלי שיתופם של הסוציאליסטים, דבר, 9 בינואר 1959
^ פומפידו - ראש ממשלת צרפת, חרות, 15 באפריל 1962
^ שלמה שפיר, פומפידו במקום דברה, דבר, 16 באפריל 1962
^ ישראל נוימן, האתגר הגוליסטי והאופוזיציה, דבר, 23 בנובמבר 1962
^ דה־גול אישר הרכב הממשלה הצרפתית החדשה, דבר, 7 בדצמבר 1962
^ ישראל נוימן, הגורם החדש בפרלמנט הצרפתי, דבר, 7 בדצמבר 1962
^ מישל דברה נבחר כציר באי נידח, מעריב, 6 במאי 1963
^ אורי דן, ידידים רבים לישראל, מעריב, 9 בינואר 1966
^ הובטח רוב מוחלט למפלגה הגוליסטית, דבר, 6 במרץ 1967
^ גיל קיסרי, רציפות - כן; תמורה - לאו דווקא, מעריב, 27 ביוני 1969
^ פומפידו: יש לקצר תקופת הנשיאות, דבר, 4 באפריל 1973
^ ישראל נוימן, פייר מסמר - בקץ הדרך, דבר, 23 בדצמבר 1973
^ תמר גולן, ז'יסקר ד'אסטן מפגין רוח יוזמה, מעריב, 31 במאי 1974
^ פעימות ליבו של עובר, מעריב, 3 בדצמבר 1974

[1] האחרים היו: אלכסנדר מילראן 1920), לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953), פייר מנדס פראנס (1954-1955), לורן פביוס (1984–1986) ואליזבת בורן - ראש ממשלת צרפת המכהנת החל ממאי-2022.

[2] החל דיון בסנאט הצרפתי על הסכמי פאריס, על המשמר, 24 במרץ 1955

[3] שמואל שגב, סוסטל דורש לעצמו את תיק־הפנים, מעריב, 1 בינואר 1959

[4] מישל דברה הקים ממשלה חדשה בלי שיתופם של הסוציאליסטים, דבר, 9 בינואר 1959

[5] פומפידו - ראש ממשלת צרפת, חרות, 15 באפריל 1962

[6] שלמה שפיר, פומפידו במקום דברה, דבר, 16 באפריל 1962

[7] ישראל נוימן, האתגר הגוליסטי והאופוזיציה, דבר, 23 בנובמבר 1962

[8] דה־גול אישר הרכב הממשלה הצרפתית החדשה, דבר, 7 בדצמבר 1962

[9] ישראל נוימן, הגורם החדש בפרלמנט הצרפתי, דבר, 7 בדצמבר 1962

[10] מישל דברה נבחר כציר באי נידח, מעריב, 6 במאי 1963

[11] אורי דן, ידידים רבים לישראל, מעריב, 9 בינואר 1966

[12] הובטח רוב מוחלט למפלגה הגוליסטית, דבר, 6 במרץ 1967

[13] גיל קיסרי, רציפות - כן; תמורה - לאו דווקא, מעריב, 27 ביוני 1969

[14] פומפידו: יש לקצר תקופת הנשיאות, דבר, 4 באפריל 1973

[15] ישראל נוימן, פייר מסמר - בקץ הדרך, דבר, 23 בדצמבר 1973

[16] תמר גולן, ז'יסקר ד'אסטן מפגין רוח יוזמה, מעריב, 31 במאי 1974

[17] פעימות ליבו של עובר, מעריב, 3 בדצמבר 1974

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]