נחמיה

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני. הוא חי במאה החמישית לפנה"ס. על פי מסורת חז"ל היה מחברי הכנסת הגדולה. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר (בשנת 445 או 444 לפנה"ס) אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה.

"נחמיה מתבונן בהריסות של חומות ירושלים", ציורו של גוסטב דורה, משנת 1866

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

ייחוסו

במקרא לא מפורש מאיזה שבט היה נחמיה, ושמו לא מוזכר בפירוש בשום ספר אחר בתנ"ך. יש מהפרשנים שאומרים שהוא נחמיה שמוזכר בפתח ספר היחס של העולים שבעליית זרובבל (עזרא, ב'). במספר מקומות במקרא הוא כונה "התִרשתא", ובחז"ל הוא נדרש על שם שהותר לו לשתות יין נסך, לפי שהיה משקה את המלך (התר שתא = היתר שתייה).

לדעתו של הרב ישעיה די טראני, נחמיה היה מצאצאי הכהנים בני אהרן. הבסיס לזיהוי זה הוא הופעתו של נחמיה בראש רשימת הכוהנים החותמים על האמנה. אומנם ניתן לפקפק בזיהוי זה משום שסביר להניח שבגלל מעמדו כפחה חתם נחמיה כראשון באמנה אף שלא היה כהן.

דעה אחת עולה מהתלמוד, שם מופיעה דעה כי נחמיה בן חכליה הוא בעצם זרובבל בן שאלתיאל, מצאצאי מלכי יהודה. ניתן לחזק זיהוי זה בתיאורו של נחמיה את ירושלים כ”עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי” ביטוי שמתאים להנחה שנחמיה היה מצאצאי בית דוד ואבותיו המלכים היו קבורים שם, כך גם ניתן להבין את וידוי של נחמיה ”וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ” כווידוי של נחמיה על חטאי מלכי יהודה שהוא מצאצאיהם. אומנם לכאורה דעה זו נסתרת מפשט המקרא שבו מתוארים נחמיה וזרובבל כשני אישים שונים; רבי יעקב עמדין הקשה על דברי התלמוד מפסוק מפורש שמנתק את נחמיה מזרובבל: ”וְכָל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה”. קשיים אלו ניתנים ליישוב בשני אופנים: ייתכן שאין כוונת התלמוד לזהות מוחלטת בין נחמיה לזרובבל, אלא זהות אידאית שהתבטאה בתפקידם הזהה ומרכזיותם בהנהגת העם בתקופת שיבת ציון. כיוון נוסף הוא שלאחר שפעל תחת התואר 'זרובבל' שמייצג את העלייה מבבל, שונה שמו לנחמיה בן חכליה כמייצג תקופה שונה בעלת משמעות של נחמה ובניין בארץ.

בשיטה המייחסת את נחמיה לבית דוד הולכים מספר פרשנים, ביניהם האבן עזרא ואבן כספי, אומנם הם ניתקו במפורש בין זרובבל לנחמיה, בניגוד לדברי התלמוד.

מינויו לפחה

13 שנה אחרי עליית עזרא הסופר, עלה נחמיה לארץ ישראל בעקבות תיאור מצבה של ירושלים על ידי אחיו חנני, כפי שמספר נחמיה בספרו:

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי, אֶחָד מֵאַחַי הוּא, וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם. וַיֹּאמְרוּ לִי: הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה – בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה, וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ."

— ספר נחמיה, פרק א', פסוקים א'–ג'

בעקבות שמועות אלו, נחמיה ביקש ואף קיבל מארתחשסתא מלך פרס רישיון לעלות באופן זמני לארץ כדי לבנות ולשקם את העיר ירושלים.

במשך שתים עשרה שנה כיהן נחמיה כפחה של פחוות יהודה – נציג המלך והשליט היחידי על ירושלים וסביבתה. מתוקף תפקידו היה אחראי על גביית מיסי המלך, ואף הייתה לו זכות לגבות מיסים לצרכיו כפחה, אם כי נחמיה לא מימש את זכותו זו ולא גבה מיסים מהעם משום רחמיו ומסירותו לעם. לרשותו הועמד גדוד חיילים והוענק לו רישיון מהמלך לבנות את חומות ירושלים. בנוסף הייתה לו סמכות לסלק מבית המקדש כוהנים לא ראויים.

לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר מותו של נחמיה, אדם בשם בגוהי החליף אותו בתפקיד הפחה.

פעולותיו

בניית ירושלים

שתי מפות של ירושלים בתקופת נחמיה בספרו של פרנציסקוס קוארסמיוס, אנטוורפן, 1639

כאשר שמעו השומרונים על כוונתו של נחמיה לביצור ירושלים הם ביקשו להשתתף במלאכה, אולם נחמיה לא הסכים לשתפם, ולכן הם ניסו להעליל עליו שבכוונתו למרוד במלך פרס, בכך קיוו שהשלטון יעצור את מלאכתו של נחמיה, אולם דבר זה לא עלה בידם. מתוקף סמכותו כפחה, נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות, וכל אחת מהן הייתה אחראית על גזרה משלה. כל קבוצה הייתה מחולקת כך שחציה עסקו בבניה וחציה השני שמרו על אותה גזרה, ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך. נחמיה שימש דוגמה אישית בהיותו בכוננות מתמדת כך שגם הוא לא פשט את בגדיו אף לא בשעת השינה.

כאשר ראו השומרונים בראשות סנבלט החורני שהם אינם מצליחים לעצור את הבנייה, ניסו ליזום מלכודת לנחמיה כדי להורגו מחוץ לירושלים, אולם נחמיה על פי המסופר בספרו לא נפל למלכודת זו, אף על פי שניסו זאת מספר פעמים. בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, בה השתתפו כל שכבות העם.

לאחר מכן נערכה על ידי נחמיה ועזרא הסופר חנוכת חומת ירושלים בשמחה רבה, שבמהלכה הם קידשו על פי ההלכה את חלקי העיר שנוספו לעיר. חנוכת החומה לוותה בנגינה והוקרבו בה קרבנות רבים לאל.

בניית החומה העניקה לעיר ביטחון ויכולת עמידה מול אויבים וחיזקה את מעמדה של ירושלים כעיר הראשית ביהודה. בנוסף החומה סייעה לשמור על אופייה היהודי של ירושלים. שערי העיר נסגרו בכל ערב, ובשבת הוצבו בשערים שומרים שתפקידם היה למנוע מסוחרים נוכרים להיכנס. הממונה על השמירה היה חנניה, שהיה אחיו של נחמיה או מקורב לו.

לאחר בניית החומה פעל נחמיה להגדיל את האוכלוסייה היהודית של העיר שהייתה מעטה באותם ימים. נחמיה חייב עשירית מתושבי כל יישוב ביהודה לעלות לירושלים. תושבים אלו להם נוספו רבים שעלו מרצונם לירושלים בעקבות בניית החומות, הגדילו באופן משמעותי את אוכלוסייתה היהודית של ירושלים.

מחומה זו לא נשארו כמעט שרידים, למעט קטע קטן בחלק העליון של עיר דוד.

פעילות כלכלית וחברתית

במהלך תקופת הבנייה היה עליו להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון בגלל מיסים גבוהים של השלטון הפרסי ושנות בצורת, שפגעו קשות ביבול. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, במיוחד אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים. כדי לשמש דוגמה, הוא היה הראשון שעשה כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה הוציא מהעשירים הבטחה אולם לא הסתפק בכך ודרש מהם גם שבועה לקיים הבטחתם זו. נחמיה גם כפה על העשירים לשחרר עבדים יהודים שנמכרו לעבדות משום שלא הצליחו לשלם את חובותיהם.

בגלל המצב הכלכלי הקשה הפסיק העם לתת את מתנות הכהנים והלוים. כתוצאה מכך נאלצו הלויים והכהנים לצאת ולעבוד בשדותיהם. נחמיה דרש לתת את להם את המתנות ובכך חיזק את מעמדם ומנע מהם את הצורך לעזוב את ירושלים. בנוסף דאג נחמיה לפרנסת הלויים ונתן להם תפקידים של שוערים ושומרים בחצר המקדש ותפקיד השומרים על שמירת השבת.

כריתת האמנה

ערך מורחב – אמנת נחמיה

לקראת סוף ספר נחמיה (פרקים ח'–י') מתואר מאורע בו נאסף העם לירושלים בא' בתשרי למעמד קריאת התורה על ידי עזרא הסופר. קריאה זו עוררה את העם לשוב בתשובה על שעזבו את קיום מצוות התורה. למחרת שב עזרא וקרא בספר התורה במעמד ראשי העם, הכהנים והלויים. לאחר מכן, נחוג חג הסוכות בפרסום רב ובשמחה רבה. בסיום חגיגות חג הסוכות, בכ"ד בתשרי, שב העם ומתכנס לעצרת תשובה בה נכרתת "אֲמָנָה" – טקס של חידוש הברית בין העם לאלוהיו, שבו התחייב העם, ונחמיה בראשו, בחתימה ובשבועה על האמנה שכללה התחייבות לשמור את מצוות התורה, לא לשאת נשים נוכריות, לא לקיים מסחר בשבת, לשמור על חוקי השמיטה, לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת קורבן עצים ולהביא את מתנות הכהונה והלוויה אל הלשכות המיועדות לכך בבית המקדש.

ישנה מחלוקת באשר לעיתוי מאורעות אלו, יש אומרים שמאורע זה אירע מייד עם סיום בניית החומה, בעת שנחמיה עלה לארץ מפרס. ויש אומרים שהאמנה הייתה בעת 'עליית זרובבל' לאחר הצהרת כורש, והיא הובאה בספר נחמיה כחלק מציטוט 'ספר היחס' שעל פיו ביצע נחמיה את הטלת הגורל שיקבע מי מתוך קהל העולים לארץ יעתיק את מקום מגוריו לירושלים לאחר שחומתה נבנתה וכבר ניתן להתיישב בה בבטחה.

לפי חלק מהמפרשים, באמנה קבלו על עצמם היהודים גם את שמירת התורה שבעל פה. בתלמוד הירושלמי ישנה השוואה בין כריתת האמנה לברית שכרתו עם ישראל במעמד הר גריזים והר עיבל בעת כניסתם לארץ. משמעות האמנה הייתה הבהרה שכל יהודי משתתף בעבודת הקב"ה (בניגוד לתפיסת חלק מהעמים שרק עובדי המקדש משתתפים בה) וחיזוק "הגישה הבדלנית" (שדגלה בשמירה על טוהר העם היהודי "זרע קודש", וראתה בנישואי תערובת גם חטא חמור שעונשו גלות וגם סכנת התבוללות דתית ולאומית).

בסוף ימיו

לאחר שתים עשרה שנים בארץ נחמיה שב לבבל כפי שהבטיח למלך הפרסי, לשם המשך שירותו אצל מלך פרס. אולם אחר תקופה הוא שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.

עם שובו גילה שהתגלו פרצות בחומות הדת שבוצרו על ידו שנים קודם לכן. הוא פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש והורה לעם להביא למקדש את התרומות והמעשרות ששימשו לפרנסת הכוהנים והלויים שעבדו במקדש. עצר את המסחר בעיר בשבת ופעל נגד נישואי התערובת שנעשו בעת היעדרו ובכלל זה גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.

מתנגדיו

לסנבלט החורני, שהיה גדול אויביו של נחמיה, נוספו עוד ראשי פחוות שכנות שחשו מאוימים מהתחזקות יהודה, בהם טוביה העמוני מעבר הירדן, וגשם הערבי מלך קדר שתחום פעילותה היה ממצרים ועד גבולה הדרומי של יהודה. להם הצטרפו חלק מאצולת יהודה, שראו את עצמם מאוימים ממינויו של נחמיה ל"פחה", שפגע במעמדם ושלטונם; עשירים שפעולותיו החברתיות של נחמיה פגעו בעושרם ובכוחם הכלכלי; וחלק מנכבדי העם, שהתנגדו לפעולותיו הדתיות של נחמיה, שפגעו בשאיפתם להתערב עם עמי הסביבה. בין מתנגדיו של נחמיה מוזכרת גם פעילות של נביאי שקר ששוכרים נגדו.

"וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים? הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים? וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ, וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ͏ִם."

— ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים י"ט–כ'

פסוקים י"ט עד כ' בספר נחמיה פרק ב' מעידים לדעת חוקרים מסוימים (לדוגמת ד"ר שמעון גזונדהייט, ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית) כי אויבי יהודה רצו להתערב בנעשה בירושלים כיוון שלחלק מאוכלוסיותיהם הייתה זיקה להיסטוריה של עם ישראל, ככל הנראה כתוצאה מהישארותם של ישראלים ויהודאים שלא הוגלו על ידי האשורים והבבלים ונישאו עם אוכלוסיות שנכנסו לארץ ישראל ולעבר הירדן במהלך השלטונות האלה (חלקם, כדוגמת טוביה העמוני, זכו לתמיכת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול), אולם השבים מציון ובראשם מחנה נחמיה לא התעניינו בקשרי דת ונישואין עם תושבי פחוות אלה, ודחו את רצונם להתערב בבניית ירושלים ובית המקדש מחדש על הסף.

לקריאה נוספת

• מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור - שיבת ציון הקדומה והמחודשת, תשס"ו-2006.
• משה צבי סגל, הערך: נחמיה, האנציקלופדיה המקראית, כרך ה', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ח - 1968, עמ' 819.

קישורים חיצוניים

• הרב יאיר וייץ, סדר המאורעות בספרי עזרא ונחמיה - אסיף ד'.
• בנימין רוזנברג ואיתיאל דניס, אנחנו כורתים אמנה מי ומתי - תגובה למאמרו של הרב יאיר וייץ - אסיף ה'.ספר נחמיה, באתר "סנונית"
• "נְחֶמְיָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 55–56, באתר היברובוקס
• הרב יעקב מדן, כך מחוללים מדינה, פורסם במגזין סגולה
• רשימת מאמרים על נחמיה באתר רמב"י
• נחמיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נחמיה בן חכליה, דף שער בספרייה הלאומית