סנקה הזקן

לוקיוס, או מרקוס, אניאוס סנקה (Annaeus Seneca), הידוע כסנקה הזקן וסנקה הרטוריקן (54 לפנה"ס – 39 לספירה לערך), היה רטוריקן וסופר רומאי, שנולד למשפחה עשירה ממעמד הפרשים מקורדובה, היספניה. סנקה חי במהלך תקופות שלטונם של שלושה קיסרים חשובים: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה. הוא היה אביהם של לוקיוס יוניוס גליו אניאנוס ושל הפילוסוף הסטואי סנקה הצעיר (לוקיוס), שהיה המורה של נירון קיסר.

רקע

סנקה הזקן הוא הראשון במשפחתו שיש לגביו ידע ברור. שמו הרומאי הפרטי (Praenomen) אינו ודאי. בתקופת הרנסאנס שמו וחיבוריו נתערבבו עם אלה של בנו, לוקיוס אניאוס סנקה. בתחילת המאה ה-16, רפאלו מאפיי  מוולטרה הבין כי חייבים היו להיות שני אנשים שונים. הוא ציין כי שניים מנכדיו של סנקה הזקן נקראו "מרקוס" ומאחר שהיה מנהג רומאי להעניק לבנים את השם של סבם, רפאלו אימץ את השם "מרקוס" לסנקה הזקן עצמו. עד המאה ה-20 שם זה שימש כשמו הפרטי הסטנדרטי. עם זאת, כיום מקובל שמנהג זה של קריאת שמות לא היה נוקשה, ומאחר שבכתבי היד הוא נזכר כ"לוקיוס", חוקרים רבים מעדיפים כיום את השם הפרטי הזה, מכיוון שהוא גם יכול לעזור להסביר מדוע חיבוריהם נתבלבלו כל כך ביניהם.

במהלך שהייה ארוכה בשתי הזדמנויות ברומא, ביקר סנקה בהרצאות של נואמים (אורטורים ) ורטוריקנים מפורסמים, כדי להכין את עצמו לקריירה רשמית כעורך דין. האורטור ה"אידיאלי" שלו היה קיקרו, וסנקה לא אהב את הנטיות המליציות של האורטוריה של זמנו.

מאשתו הלוויה מקורדובה היו לו שלושה בנים: הבכור היה לוקיוס אניאוס נובאטוס - שהיה ידוע מאוחר יותר כלוקיוס יוניוס גליו אניאנוס - שהיה פוליטיקאי ורטוריקן רומי; האמצעי היה סנקה הצעיר, המורה של הקיסר נירון ופילוסוף סטואי; והצעיר ביותר היה מרקוס אניאוס מלה (Marcus Annaeus Mela), פילוסוף ופרוקורטור  (משגיח), שהיה אביו של המשורר מרקוס אנאוס לוקאנוס.

מאחר שהוא נפטר לפני שבנו סנקה הצעיר גורש על ידי הקיסר קלאודיוס בשנת 41 (Seneca, ad Helviam, ii. 4), והפרטים המאוחרים ביותר בכתביו מתייחסים לתקופה שמיד אחרי מותו של הקיסר טיבריוס, סנקה נפטר ככל הנראה בסביבות שנת 38 לספירה.

חיבוריו

בגיל מתקדם, לבקשת בניו, הוא הכין, כך נאמר מזיכרון, אוסף של מגוון נושאים והטיפול בהם על ידי נואמים יוונים ורומאים. את האוסף הזה, המכונה לרוב "דקלומים"/"נאומים", הוא ערך בעשרה ספרים בחיבור "מחלוקות" ("Controversiae", תיקים משפטיים דמיוניים), שבו נידונו 74 נושאים, דעותיהם של הרטוריקנים בכל אחד מהתיקים ניתנות מנקודות מבט שונות, ואז חלוקתם את התיק לשאלות יחידות שונות (divisio), ולבסוף, את האמצעים לגרום לשחור להיראות לבן ולהקטין את העוול (צבעים).

כל ספר נפתח בהקדמה, שבה נידונו המאפיינים של רטוריקנים ספציפיים. החיבור אינו שלם, אולם ניתן במידת מה ל"להשלים" את החסר, בסיוע תקציר שנעשה במאה ה-4 או ה-5 לשימושם של בתי ספר. היסודות הרומנטיים נוצלו באוסף אנקדוטות וסיפורים קצרים שנקרא גסטה רומנורום. עבור ספרים 1, 2, 7, 9 ו-10 יש בידינו גם את המקור וגם את התקציר; עבור שאר הספרים, ישנם רק התקצירים, אבל קיימות רק שבע הקדמות.

ל"מחלוקות" נוספו ה-Suasoriae (תרגילים באורטוריה מעוררת דיונים), שבהם נידונה השאלה אם דברים מסוימים צריכים או לא צריכים להיעשות. כל החיבור מהווה את הסמכות החשובה ביותר להיסטוריה של הנאום.

סנקה היה גם מחברו של חיבור אבוד, שכלל את ההיסטוריה של רומא מתחילתה של מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר ועד כמעט למותו שלו, שלאחריו פורסם החיבור על ידי בנו. על כך אנו למדים משהו מחיבורו של סנקה הצעיר "חיי האב" (De vita patris), שתחילתו נתגלתה על ידי ברתולד גאורג ניבור. בעלותו של האב על החיבור הרטורי, שיוחס לבנו במהלך ימי הביניים, הוכחה על ידי ההומניסטיים מתקופת הרנסאנס רפאלו מאפיי ויוסטוס ליפסיוס.

סנקה הזקן מזכיר בכתביו פעם אחת בלבד, ובאופן אגבי, את היהודים, בתיאורו את אופיו של סוסיוס, "שהכניע את היהודים" במצור על מתתיהו אנטיגונוס השני בירושלים בשנת 37 לפנה"ס.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סנקה הזקן בוויקישיתוף

• חיבוריו של סנקה הזקן (בלטינית)
• סנקה הזקן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)