פירוס
פירוֹס (ביוונית: Πύρρος; 319 לפנה"ס – 272 לפנה"ס) היה מגדולי מלכי אפירוס, אחד מהידועים שבמצביאי העולם העתיק, ויוזם סדרת מלחמות בחבל הבלקן ומלחמת פירוס ברפובליקה הרומית וקרתגו.
 | |||||||||
| פסל ראש של פירוס מהרקולנאום, במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי. | |||||||||
| לידה |
319 לפנה"ס אפירוס, יוון העתיקה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
272 לפנה"ס (בגיל 47 בערך) ארגוס, פלופונסוס, יוון העתיקה | ||||||||
| מדינה | ממלכת אפירוס | ||||||||
| דת | דת יוון העתיקה | ||||||||
| בת זוג |
אנטיגונה מאפירוס לאנאסה בירכנה | ||||||||
| שושלת איאקוס | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
פירוס היה בנו של איאקידס (אנ') מלך המולוסים שבאפירוס. בצעירותו שהה בגלות עקב מלחמות ירושה בארצו. לאחר הדחתו מכיסאו ב-302 לפנה"ס, אימץ אותו גיסו, דמטריוס פוליורקטס, והוא קיבל תפקיד גבוה בצבאו. לאחר תבוסתו של דמטריוס בקרב איפסוס, שבו לקח פירוס חלק פעיל, הוא נשלח כבן ערובה לחצרו של תלמי הראשון מלך מצרים. פירוס התחבב על תלמי וזכה לתמיכתו הנלהבת. בעזרתו הצליח לשוב לאפירוס, ולטעון מחדש לכתרו. בשנת 297 לפנה"ס חזר אל כס השלטון והפך למלך אפירוס. כמלך אפירוס הצליח להפוך את ארצו לאחת הממלכות החזקות בעולם ההלניסטי, לספח לה שטחים נרחבים ממוקדון, מתסליה, מאיטוליה, ומהאיים האיוניים.
בשנת 280 לפנה"ס פלש פירוס לאיטליה, בעקבות בקשת עזרה שנשלחה אליו מהעיר היוונית טאראנטו שהייתה נתונה במאבק עם הרפובליקה הרומית. פלישתו של פירוס החלה למעשה את מלחמת פירוס, מלחמה בה ספגו הרומים תבוסות כבדות לצבאם וכבודם נפגע. לפירוס היו חיילות רגלים וחיל פילים משובחים, והיה מצביא בעל יכולת טקטית גבוהה. במהלך המלחמה הצליח פירוס להסב מפלות כבדות לרומים בהרקליה ובאסקולום, אך יחד עם זו לא הצליח להביס את הרומאים. לאחר הקרב באסוקולום, שבו ניצח אך במחיר כמעט כל צבאו, אמר, לפי עדות פלוטרכוס, את משפטו המפורסם: "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אשר הפך למטבע לשון וכונה על שמו "ניצחון פירוס".
אי יכולתו של פירוס להגיע להכרעה במלחמה, סירובו של הסנאט הרומי לשאת ולתת עמו, ולפי חוקרים מסוימים, אופיו ההרפתקני, הובילו את פירוס להעביר את צבאו לסיציליה במטרה למגר את שליטת קרתגו באי, ולהשאיר כוחות מצב מועטים בדרום איטליה. על אף שבתחילת מאבקו הצבאי בסיציליה זכה פירוס להצלחות נגד הפיניקים, התגלתה המערכה ככישלון מצדו, ובשנת 275 לפנה"ס חזר לאיטליה, שם הובס באופן סופי על ידי הרומים בקרב בנוונטום. פירוס נסוג מאיטליה והחל לנסות לגבש את כוחו ביוון עצמה. בשנת 272 לפנה"ס הגיעו מסעותיו הצבאיים בתוך יוון לשיאם במהלך המצור על ספרטה, שהוביל למהפך במערכה הצבאית לטובת ספרטה ומוקדון. לאחר המצור נהרג אפירוס במהלך קרב רחוב בארגוס, לפי המסורת על ידי אישה שזרקה עליו לבנת בניין.
רקע
עריכהמנקודת המבט של יוון הקלאסית, צפון-מערב יוון, חבל אפירוס ומצפון לו גם איליריה, יושב בעיקרו בידי שבטים ועמים ברברים שונים[א]. אותם השבטים לא הותירו רישומים בכתב אך ממצאים ארכאולוגים מגלים כי חלקם קיבלו על עצמם את התרבות היוונית של ערי-המדינה מדרום כבר בסביבות המאה החמישית לפנה"ס. נכון לאותה העת, לא ניכרה התעניינות רבה של ערי המדינה בדרום בנעשה בסביבות אפירוס, לפי החיבורים הראשוניים ששרדו עד ימינו[1]. בדומה לחבל מוקדון השכן, גם אפירוס התגבשה לכדי ממלכה במהלך המאה הרביעית לפנה"ס.
בלב חבל הארץ, שבט המולוסים (Μολοσσοί) (אנ'), שטען להיותו צאצא לגיבור המיתולוגי אכילס, החל לגבש סמכות דרך קונפדרציה שבטית ביחד עם הטספרוטואים והכאונים. תחת מלכות נאופטולמוס הראשון (אנ') (370 עד 357 לפנה"ס) התפתחו מוסדות מדיניים בממלכת אפירוס ובהם שופטים, חצר מלוכה, אספת צירים שבטיים ועוד. כמו כן, נאופטולמוס טיפח ברית קרובה עם פיליפוס השני, מלך מוקדון, שכוונה בעיקר נגד פשיטות מצפון של שבטים אילירים. תחת נאופטולמוס התפשטה אפירוס מערבה וכבשה ערי מדינה לחופי הים היוני ובהמשך החל תהליך עיור בממלכה. אפירוס הייתה יוצאת דופן מרוב ערי המדינה היווניות במאפייני תרבות שונים, ובהם הנוהג שהריבון עמד בראש צבאו בשעת מלחמה[2][3].
המלך אלכסנדר הראשון (אנ'), בן דורו של אלכסנדר הגדול, פיקד על צבא אימתני ביחס לרוב ערי המדינה היווניות, ונענה לקריאה לתמוך במושבות יוון הגדולה - המושבות היווניות בדרום חצי האי האפניני, במאבקם מול השבטים האיטלקים המקומיים. לאחר שנפל בקרב התחזק מעמדה של בעלת בריתו, הרפובליקה הרומית. בשנת 330 לפנה"ס ירש את אלכסנדר איאקידס, שהיה אביו של פירוס ואחיינו של נאופטולמוס. בפועל, עד 316 לפנה"ס שלטה באפירוס בת-דודו, אולימפיאס, שהייתה גם אחת מנשותיו[ב] של פיליפוס השני ואמו של אלכסנדר הגדול, מלכי ממלכת מוקדון. לאחר מלחמותיו של אלכסנדר הגדול ופטירתו של האחרון התפרקה האימפריה המוקדונית בין דיאדוכים יריבים שהחלו בסדרת מלחמות להיאחז בנתח רחב כמה שיותר מתוך נחלות האימפריה שהקים אלכסנדר בחייו. על מוקדון השתלט המצביא אנטיפטרוס (אשר במקור מינה אותו אלכסנדר לעוצר יוון בשעת היעדרו) ובהמשך בנו קסנדרוס שעלה לשלטון ב-317 לפנה"ס. תחת קסנדרוס הגיעה לסופה הברית בין ממלכת אפירוס וממלכת מוקדון[4].
ילדות ומלכות ראשונה (319 עד 302 לפנה"ס)
עריכהפירוֹס (Πύρρος; משמע אדמוני, ככל הנראה השם מצביע על צבע שערו) נולד ב-319 לפנה"ס בממלכת אפירוס, והיה בנם של איאקידס ופיתיה מלכי אפירוס. פיתיה הייתה אריסטוקרטית מתסליה, בתו של גיבור מלחמת לאמיה. לפירוס היו שתי אחיות, דאידמסיה וטרויה, ומעת נולד יועד לרשת את כתר אביו. בעת היה פירוס בן שנתיים, קסנדרוס ארגן הפיכה באפירוס ועם הסדר דיני שנערך ב-312 לפנה"ס, אפירוס למעשה הייתה למדינת חסות של מוקדון בהנהגת קסנדרוס. להפיכה הייתה תמיכה עממית נרחבת, שכן תושבי אפירוס מאסו במלחמותיו הרבות של איאקידס. בין ליל, בשעת ההפיכה[5], פמלייה של תומכי איאקידס לקחו עמם את פירוס מן הארמון המלכותי בפסארון (אנ') וברחו צפונה מחמת אפיו של קסנדרוס, שפעל לחזק את טענת נאופטולמוס לכתר אפירוס.
פירוס הוברח לחצר מלך האילירים הטלאניים, שישבו באזור חוף הים האדריאטי. לפי המסורת מסופר כי פמליית האפירותים השאירה את פירוס התינוק מול גלאוקיאס מלך האילירים בכדי שזה האחרון ישמור ויאמץ את פירוס. תחילה היסס גלאוקיאס מכיוון שרצה לשמר יחסים טובים עם מוקדון בהנהגתו של קסנדרוס אך לבסוף החליט לאמץ את פירוס כאחד מילדיו. גלאוקיאס סירב לתת את פירוס הצעיר לאויביו, ואף סירב להעביר אותו לידי קסנדרוס על אף כל תחנוניו והצעותיו. כשהגיע פירוס לגיל 12, ב-306 לפנה"ס, גלאוקיאס פלש בראש צבאו לאפירוס וניצל התקוממות עממית נגד מלכות אלקטס השני, שהיה בברית עם קסנדרוס, בשביל להכתיר את פירוס על כתר אבותיו[6].
כך, בגיל 12, עלה פירוס על כס מלכות אפירוס לראשונה כאשר מצפון לה בעלי ברית אילירים וממזרח לה מוקדון העוינת בהנהגת קסנדרוס. במהלך תקופת שלטונו הראשונה, שנמשכה כארבע שנים עד ל-302 לפנה"ס, פירוס הסדיר ברית עם דמטריוס פוליורקטס, שנישא לאחותו דאידמסיה[7][ג]. דמטריוס היה בנו של הדיאדוך אנטיגונוס מונופתלמוס, ומטעמו של אביו כבש ב-307 לפנה"ס את אתונה. אנטיגונוס פעל לאחד את כל ארצות האימפריה הקורסת של אלכסנדר הגדול ולהכתיר עצמו כמלך על כל נחלותיו של אלכסנדר. לשם כך הוא הורה לבנו דמטריוס לכבוש את יוון ומוקדון מידי קסנדרוס ואנשיו, ובעבור כך כרת דמטריוס ברית עם אפירוס.
הכתרתו בחסות האילירים בהנהגת אביו המאמץ גלאוקיאס הבהירה כי למעשה פירוס נועד להיות שליט בובה בחסות האילירים הטלאניים. רוב האריסטוקרטיה של בני שבט המולוסים סירבו לקבל את מרות יושבי איליריה ותכננו קשרים נגד פירוס. לבסוף, ב-302 לפנה"ס, כשפירוס ביקר את אביו המאמץ באיליריה כדי להשתתף בחתונת בנו של גלאוקיאס, נתיניו התקוממו, שדדו את רכושו ובמקומו הכתירו את נאופטולמוס השני למלך[8]. נאופטולמוס נשא בטענה לכתר מלכות אפירוס כיוון שהיה בנם של המלך אלכסנדר הראשון וקלאופטרה, מלכת מוקדון. סביר להניח שקסנדרוס עמד מאחורי המרידה הפנימית שהדיחה את פירוס והובילה להגלייתו.
הגליה (302 עד 297 לפנה"ס)
עריכהבשירות דמטריוס פוליורקטס במלחמות הדיאדוכים
עריכה
ערכים מורחבים – קרב איפסוס, מלחמות הדיאדוכים
פירוס לא נותר ללא תומכים ובעלי ברית בעקבות הדחתו, ונסוג לחצר המלוכה של דמטריוס פוליוקרטס. ב-307 לפנה"ס, בפרוץ מלחמת הדיאדוכים הרביעית, אנטיגונוס מונופתלמוס, בשאיפותיו לאחד מחדש את האימפריה של אלכסנדר הגדול, נאבק מול מספר מצביאים שפעלו להישאר השליטים של הארצות העצמאיות שהקימו, בהם קסנדרוס במוקדון, סֵלֵאוּקוּס הראשון "ניקאטור" בבבל ותַּלְמַי הראשון "סוטר" במצרים. בפיקודו של דמטריוס כבשו כוחותיו של אנטיגונוס את דרום יוון וכרתו ברית עם האילירים בראשות גלאוקיאס. גלאוקיאס מצידו קידם את הברית עם דמטריוס במטרה לפעול נגד קסנדרוס, והוא זה שהציע לדמטריוס נישואים למטרות דיפלומטיות עם דאידמסיה, אחות פירוס.
כך למעשה פירוס ודמטריוס היו גיסים. פירוס החל לשרת בצבאו של דמטריוס ב-301 לפנה"ס, בהיותו בן 18, והשיג את ניסיונו הקרבי הראשון במסגרת מלחמת הדיאדוכים הרביעית. במהלך הפעולות במלחמה הבטיח פירוס את אמונו של דמטריוס בנאמנותו. בשעה שיצא דמטריוס למערכה באסיה הקטנה לצד אביו, מינה את פירוס לעוצר נחלות הממלכה בתוך יוון[9].
בהמשך נקרא פירוס לשרת תחת דמטריוס בשדה הקרב. בהמשך שנת 301 לפנה"ס נפגשו כוחות הקואליציה (שכללו את תראקיה בהנהגתו של ליסימכוס, מוקדון בהנהגת קסנדרוס והממלכה הסלאוקית בהנהגתו של סלאוקוס הראשון) נגד צבאם של אנטיגונוס ודמטריוס בקרב איפסוס, הקרוי על שם כפר בעל אותו שם היושב בפריגיה, אסיה הקטנה. במהלך קרב איפסוס פירוס עמד לראשונה בראשות חיל צבאי. בשעת הקרב תלמי הראשון במצרים עדיין קידם את רוב משאביו לבנייה מחדש של צבאו שנהרס בפלישה של אנטיגונוס למצרים ב-306 לפנה"ס, ולכן לא היה מעורב במאמץ של הקואליציה נגד היריב המשותף[10]. במהלך הקרב פירוס הכה שוק על ירך והניס את כוחות הקואליציה מולם התמודדו כוחותיו והביס בדו-קרב את מפקד הלגיון של צבאות הקואליציה[11].
על אף ניצחונו האישי של פירוס בחלקת המערכה עליה הוטל לפקד, צבאם של אנטיגונוס ודמטריוס נחל מפלה חריפה בקרב. סלאוקוס הביא עמו חיל בן 400 פילי מלחמה שקנה בתמורה לפשרה טריטוריאלית מצ'נדרגופטה מאוריה, קיסר האימפריה המאורית היושבת בתת-היבשת ההודית. במהלך הקרב אנטיגונוס עצמו נהרג ובנו דמטריוס ירש אותו בשליטה מוחלטת על הצבא ועל נחלות אביו. מותו של אנטיגונוס הוביל לצניחת המורל בקרב החיילים שלו והכריח את דמטריוס להורות נסיגה כללית בחזית. הקרב הסתיים במפלה חריפה לכוחותיו של דמטריוס, כלל נחלות השושלת האנטיגונידית באסיה הקטנה וחבל הלבנט נפלו לידי סלאוקוס וליסימכוס. למרות המפלה, פירוס נותר נאמן לדמטריוס ומילא את הוראותיו להגן על ערי נמל יווניות מפני מתקפה אפשרית בהמשך לנסיגת הכוחות האנטיגונידים לבסיס הפעילות של דמטריוס באתונה[10].
בחצר תלמי הראשון במצרים
עריכה
בסיומה של המלחמה הגיע דמטריוס להסדר שלום עם מצרים בהנהגתו של תלמי. במסגרת הסכם השלום נקבע כי פירוס ישלח כשבוי דיפלומטי בחצר המלוכה של תלמי במטרה להרתיע את דמרטיוס מלהתחיל במלחמה חדשה. בפועל, פירוס הוחזק כבן מאומץ של תלמי בחצר המלוכה שלו. תלמי קבע את אלכסנדריה לבירתו, וקידם את התרבות ההלניסטית בקרב ממלכתו. כמעט וכל בני בית תלמי ידעו יוונית בלבד ולא דיברו במצרית קדומה. פירוס הרשים את תלמי ביכולותיו הפיזיות ובשעת ציד, והיה מקורב לאשתו של תלמי, ברניקי הראשונה, שהשפיעה רבות על ניהול הממלכה מאחורי הקלעים. קודם נישואיה לתלמי, הייתה ברניקי נשואה לקצין והמצביא המקדוני פיליפוס (אנ'). לזוג היו שלושה ילדים: מאגס מקירנה, אנטיגונה ותיאוקסנה[12].
פירוס, עקב סגולותיו, נבחר מבין מספר נסיכים להינשא לאנטיגונה. הזוג נישא בטקס מלכותי וחיי הנישואים שלהם היו מאושרים. לאחר החתונה, בשנת 297 לפנה"ס, תלמי החליט לשלוח את פירוס בראש צבא לכבוש מחדש את ארצו אפירוס ולשוב למלוכה בה. במקביל, נאופטולמוס היה שליט עריצי ושרירותי באכזריותו, ורוב תושבי אפירוס תמכו בשיבו את פירוס. תלמי היה אחראי על מימון מסע ההפיכה של פירוס באפירוס, כאשר מטרתו הייתה להסדיר בעלת ברית בתוך יוון. עם הגעתו לאפירוס, פירוס נהנה מתמיכה עממית נרחבת ונדמה היה שצבאו, שהורכב משכירי חרב שתלמי ארגן, רב וחזק מזה של יריבו. על אף נתונים אלו בשטח, פירוס חשש כי במקרה של מלחמה כוללת על הכתר נאופטולמוס יערב את בן בריתו קסנדרוס לצידו ויחדיו הם יביסו את כוחותיו. עקב כך, פירוס החליט להגיע להסדר שלום עם נאופטולמוס שבמסגרתו הם שלטו על אפירוס יחדיו כמלכים שותפים[13].
למעשה, פירוס ונאופטולמוס חשדו האחד בשני וזממו הפיכות להדיח האחד את השני מהשלטון המשותף. פירוס שיחק בקלפים שבידו בזהירות. הוא הכריז שהוא יחלוק את השלטון עם נאופטולמוס, דרך קידום הטענה שבסופו של דבר הם היו הרי בני משפחה. פירוס הפך למלך המולוסים ולמנהיג הקונפדרציה האפירוטית בשנית, ושימש למעשה ככלב השמירה של תלמי באירופה, ושמר על האינטרסים המצריים נגד קסנדרוס ממקדוניה. היה מקובל בקרב מלכי אפירוס להקריב קורבן עבור האל זאוס בעיר פסארון (אנ'), ולאחר הסדר המלוכה המשותפת, פירוס ונאופטולמוס ביצעו טקס הקרבת קורבן יחדיו.
שיבה לכתר ותחילת מלכות שנייה (297 עד 280 לפנה"ס)
עריכהעם הכתרתו של פירוס למלך הייתה אנטיגונה למלכת אפירוס. ככל הנראה אנטיגונה נפטרה בעת לידת בנם תלמי ב-295 לפנה"ס. מלבד תלמי נולדה לזוג גם בת בכורה, אולימפיאס השנייה. לאחר פטירתה של אנטיגונה נישא פירוס בשנית[14]. פירוס, במהלך עליות לרגל שקיים למקדש האל יופיטר בדודונה במטרה להתייעץ עם אורקל, פגש שם בלאנאסה, נסיכה שמוצאה מסיציליה ולפי מסורת שושלתה הייתה מצאצאי הרקולס. פירוס נישא ללאנאסה ולזוג היו ביחד שמונה ילדים, ביניהם אלכסנדר השני והלנוס[15].
על אף הסדר השלטון המשותף, פירוס ונאופטולומוס שניהם החלו לתכנן קשרים להפיל האחד את השני מן השלטון. כאשר נודע לפירוס על ניסיונו של נאופטולומוס להרעיל אותו, הוא שיטה בו ובשליחו והחליט להקדים אותו. פירוס הזמין את נאופטולומוס לסעוד עימו בעת הקרבת קורבן והתנקש בחייו. פירוס פעל בידיעה שהוא נתמך בגבו בידי האצולה האפירוטית שהייתה נאמנה לו והתנגדה לשלטון הזר של נאופטולומוס. נוסף על כך, חלק נכבד באצולה עודדו אותו שלא להסתפק בשליטה על נחלות קטנות מתוך הממלכה אלא לקחת את מושכות השלטון על כולה ולהפר את הסכמו עם נאופטולומוס[16].
לאחר מכן, לכבודם של תלמי וברניקי, פירוס קרא לבנו על שם תלמי והעניק לעיר שהורה על בנייתה בחצי האי האפירוטי את השם ברניקי[16]. ב-295 לפנה"ס, פירוס העביר את בירת ממלכתו אל אמברקיה (ארטה של היום; Άρτα). מדיניותו הצבאית באותה העת התמקדה בבלימת פשיטות של עמים נוודים מחבל איליריה ובכך הגעה לכדי הסדר ושימור העורף של הממלכה. ההתנקשות בנאופטולומוס התאפשרה בין היתר בעקבות פטירתו של קסנדרוס, שליט מוקדון, ב-297 לפנה"ס. דמטריוס פוליורקטס ניצל גם כן את חלון ההזדמנויות שנפתח במותו של קסנדרוס בעקבות מאבק הירושה של צאצאיו והשתלט על מוקדון לידיו.
תוך כדי המאבק על כס המלוכה המוקדוני בין בני קסנדרוס ניסה האח הבוגר לרצוח את אחיו הצעיר, אלכסנדרוס. אך הלה חמק ממרצחיו והזעיק לעזרה את שני שרי המלחמה הקרובים אליו ביותר, פירוס ודמטריוס. דמטריוס אשר היה עסוק בהשתלטות על קרקע שאבדה לו בפלופונסוס, נטש את השקעתו ופנה למוקדון. כשהגיע למוקדון גילה שפירוס כבר החזיר את אלכסנדרוס לכס המלוכה ואף השתלט על כמה חבלי ארץ. אלכסנדרוס, עצבני ומובך, מיהר חיש-קל לקבל את פניו של דמטריוס שהופיע לפתע בראש צבא חמוש כה קרוב למוקדון. הוא הודה לו על הטרחה והציע ללוותו כאורח כבוד בדרכו חזרה[17]. החלטתו של אלכסנדרוס הייתה טעות גורלית. דמטריוס הורה להורגו מיד[18][19]. המוקדונים, שהיו שרויים בפחד ומבוכה מפני דמטריוס, מיהרו להכריז על דמטריוס כמלך מוקדון.
מלחמה וסיפוח ממלכת מוקדון
עריכה
המקדונים התמרמרו על כך שדמטריוס לא היה נגיש לנתיניו. שלוש שנותיו הראשונות כמלך מוקדון עברו בדיכוי מרידות ובהתכתשויות עקרות עם ערי מרכז יוון. התנהלותו מולן מבליטה את ההבדל בין מדיניות אביו שהכריזה על חופש וחירות לערי יוון לבין הפרקטיקה שנקט בה דמטריוס. דמטריוס אימץ את מדיניות קסנדרוס לשליטה בערי יוון באמצעות חילות מצב ומינוי אוליגרכים מטעמו. כל ערי יון נכנעו לו למעט תבאי. דמטריוס הטיל עליה מצור שנמשך מחורף 292/1 לפנה"ס ועד האביב שלאחריו. ניסיונות עזרה לתבאי מצד פירוס נהדפו על ידי דמטריוס. אך הישגי המצור היו מועטים וכמות הקורבנות בקרב חייליו של דמטריוס הייתה רבה[20]. בשלהי 291 או בתחילת 290 לפנה"ס נכנעה תבאי. למרבה ההפתעה נהג בה דמטריוס במתינות ובהתחשבות. רק מעטים ממנהיגי המרד הוצאו להורג ואחרים גורשו. דמטריוס הציב בעיר חיל מצב ושליט מטעמו.
בשנת 290 לפנה"ס, לאנאסה, אשתו של פירוס, שמאסה במנהגיו הפוליגמיים, עזבה אותו ונמלטה לבית אביה, טיראן סירקוסאי, היושבת על חופי סיציליה המזרחיים. בהמשך היא הציעה את ידה לדמטריוס, וכנדוניה הציעה לו להשתלט על האי קורקירה (קורפו), היושב בים היוני ומהווה בסיס אסטרטגי לפלישה גם לתוך אפירוס וגם לפעולה נגד האיטולים שמרדו בדמטריוס. על כן החליט השליט המוקדוני לנצל את ההצעה במטרה להפיל שתי ציפורים במכה אחת: האיטולים והאפירוטים בהנהגתו של פירוס.
בשנת 289 לפנה"ס פלש דמטריוס לאיטוליה והתקדם צפונה לתוך אפירוס, בעודו משאיר חלק מצבאו מאחור להמשך הביזה. פירוס חש לעזרת האיטולים, ניצל את העובדה שצבאו של דמטריוס פוצל, הביס אותו ואף שבה 5,000 מחייליו. במהלך הקרב, מפקד הצבא המוקדוני פאנטאוכוס, שהיה אחד ממצביאיו הנודעים של דמטריוס, הזמין את פירוס לדו-קרב. פירוס נפצע אחת אך פגע בפאנטאוכוס פעמיים, בירך ובצוואר. שלישיו של פאנטאוכוס מיהרו להתערב בקרב ולשאת את מפקדם הפצוע אל מאחורי קו האש[21].
מסע מלחמה זה היה אסון לדמטריוס ומכה ממנה לא התאושש עוד. במקביל לו הוא נפל למשכב בפלה (בירת ממלכת מוקדון בימי פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול)[22]. פירוס ניצל את עובדת מחלתו של דמטריוס ופלש למוקדון כפעולת עונשין שמטרתה ביזה, אך משלא נתקל בהתנגדות ואף זכה בתמיכת המקדונים המשיך במסעו וכבש את אדסה. עבור המקדונים, פירוס דמה באופיו ובפועלו למנהיגם הדגול אלכסנדר הגדול[23]. למרות מחלתו הצליח דמטריוס לגייס צבא גדול ופירוס נאלץ לעצור את התקדמותו ולהגיע עמו להסכם. במקביל למאמציו הצבאיים באירופה עצמה, דמטריוס נשא עינייו מזרחה לעבר אסיה והחל לרומם צבא וצי כבירים לקראת מלחמת כיבוש חדשה.
האיום שהיוו תוכניותיו של דמטריוס הניעו את יריביו, תלמי, ליסימכוס וסלאוקוס, לחבור לפירוס ולהגיע להסכם משותף להפלת דמטריוס[24]. בעקבות ההסכם המשותף הגיעה הפעולה המשותפת. באביב 287 לפנה"ס פלש תלמי השני (בנו של תלמי הראשון), בראש צבאו ממצרים, לאיי יוון על מנת לעוררם למרידה בדמטריוס[25]. ליסימכוס פלש למוקדון וכבש את אמפופוליס שבה הייתה המטבעה הראשית של דמטריוס. פירוס שזנח את ההבנות שהגיע אליהן עם דמטריוס פלש למוקדון ממערב וזכה לאהדת המקדונים.
דמטריוס, שהשאיר את הפיקוד בחזית היוונית הדרומית בידי בנו אנטיגונוס גונאטס, מיהר לשוב צפונה למוקדון להתעמת מול פירוס. חייליו המקדוניים של דמטריוס מרדו בו בהעדיפם מלך זר אך אהוד על פני מלך מקדוני לא פופולרי. למעשה, המקדונים העריצו את גדולתו הצבאית והמנהיגותית של פירוס על אף מלחמתן בהם, והשוו אותו לאלכסנדר הגדול[23]. הם התעמתו איתו ותבעו ממנו לעזוב את המחנה. דמטריוס הבין שאיבד כל תמיכה במחנהו וחמק בחשאי לקסנדריה. דמטריוס המשיך לנוע ביוון עם קומץ ידידים כדי לגייס תמיכה. פירוס הוכרז כמלך מוקדון על ידי אספת החיילים המקדונים במאי 287 לפנה"ס[26], בעוד דמטריוס משוטט ברחבי יוון בחיפוש אחר תמיכה. כתוצאה ממסעות המלחמה המוצלחים במוקדון, העניקו אנשי אפירוס למלכם את התואר "נץ".
לאחר מפלתו של דמטריוס, פנו פירוס וליסימכוס שליט תראקיה, שעד אז שיתפו כוחות, האחד נגד השני במאבק על ירושת הכתר המקדוני. מאבקים שושלתיים הובילו גם להתערבותה של הממלכה הסלאוקית, כאשר מנהיגה, סלאוקוס הראשון, טען גם כן להיות למלך על מוקדון[ד]. צבאותיהם של ליסימכוס וסלאוקוס נפגשו בקרב קורופדיום, ב-281 לפנה"ס. בסופו של הקרב מצא ליסימכוס את מותו, ממלכתו נחרבה, וסלאוקוס, לפני הכתרתו למלך על מוקדון, נרצח בידי איש חצרו, תלמי קראונוס, בנו של תלמי הראשון ואחיו של תלמי השני. קראונוס הפך לשליט בפועל על מוקדון, ופירוס ניצל זאת וכרת ברית עמו, לפיה הושגה הכרה הדדית בין השניים, ופירוס הותיר את כתר מוקדון בידי קראונוס.
מלחמת פירוס (280 עד 275 לפנה"ס)
עריכה- ערך מורחב – מלחמת פירוס
תחילת המלחמה, פלישה לחצי האי האפניני
עריכה- ערך מורחב – זירת חצי האי האפניני במלחמת פירוס
זה מאות שנים, בערך מאז המאה ה-8 לפנה"ס, חיו יוונים בחופי דרום חצי האי האיטלקי וסיציליה, במסגרת מושבות שכונו באופן כוללני יוון הגדולה. תקופה ארוכה הם היו חזקים ואמידים יותר מהשבטים האיטלקים הילידים, אבל העליונות הזו התפוגגה עם השנים. בפנים הארץ, אנשים כמו דוצטיוס הסיציליאני העתיקו טכניקות לוחמה יווניות והעתיקו מהיוונים גם צורות ממשל חזקות ואמידות יותר מהמערכת השבטית. לעיתים, כשאויבי היוונים נעשו חזקים מדי, הזמינו המתיישבים לוחמים מהמולדת היוונית, מעבר לים היוני[27]. שתי מעצמות עולות הפכו לבעלות השפעה באיטליה, ראשית הייתה הרפובליקה הרומית שפעלה ממרכזו של חצי האי, ושנית הייתה קרתגו שהקימה מושבות ומוצבים בסיציליה כאשר בירתה מבוססת בחופי צפון אפריקה.
בשנת 281 הזמינו תושבי טרנטום, ישוב יווני לחופי מפרץ טאראנטו, את פירוס לעזור להם במאבקם נגד הרומאים. פירוס רצה לנקום את קרוב משפחתו אלכסנדרוס, שמת באיטליה בהסתבכות דומה שנעשתה בחסות המאבק של המושבות היווניות באיטלקים, ורצה להשתוות לאלכסנדר הגדול על ידי בניית אימפריה בחלקו המערבי של הים התיכון, שם סיציליה העשירה הייתה יעד אטרקטיבי. הוא יכול היה דרך כך להקנות לעצמו כבוד ביוון עצמה, שבה תושביהם של מרכזי אוכלוסייה ופעילות, כגון אתונה וספרטה המפותחות, עדיין התייחסו לשכניהם המקדונים והאפירוטים כגרועים מהברברים הזרים. היבט נוסף למאבק היה אידאולוגי: "מלחמת פירוס" בין אפירוס היוונית לרפובליקה הרומית נחשבה להיות מעין מלחמת טרויה שנייה. רומא טענה כי נוסדה על ידי פליטים מטרויה, ובראשם איניאס; ופירוס טען שהוא צאצא של האויב המושבע של הטרויאנים: אכילס חדש אשר יילחם נגד טרויה חדשה.
הסיבה הראשית לפרוץ המלחמה הייתה ההתפשטות הרומית. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס הביסו מספר עמים ילידים יריבים והחלו לאחד את איטליה תחת שלטונם. הרומאים, שעיקר כוחותיהם התרכזו אותה העת בהשתלטות על צפון איטליה, עדיין לא ממש הרחיקו לכת לקצה הדרומי של חצי האי, אבל שאיפותיהם ארוכות הטווח כללו איחוד של כל איטליה. כתוצאה מכך, הערים היווניות בדרום היו כעת באופק הרומי[28]. הלוקאנים, עם ילידי איטלי שישב בדרום חצי האי, היו חסרי מנוחה ואיימו על מושבות יווניות, אשר פנו לעזרה כבר בשנת 285 לפנה"ס. התערבות רומאית במאבק הובילה לעימות ישיר בין רומא למושבה היוונית טרנטום, שכתוצאה ממנו פנו אלו האחרונות בקריאת עזרה מפירוס[29]. הלה הניח כי דרך מלחמה זאת יוכל להשיג דריסת רגל באיטליה ולהשתלט על סיציליה העשירה. לפני הפתיחה בעימות, יועצו הנאמן של פירוס, קינאס[30], ניסה לשכנעו להימנע ממלחמה ברומא, אך ללא הצלחה.
ההסדר בחזית הלוחמה המקדונית נעשה לקראת מסעו של פירוס לאיטליה. בהסכם נקבע כי פירוס ייקח את בתו של קראונוס לו לאישה, כמו גם שפירוס מעביר את ההשגחה על ממלכתו, אפירוס, לידי קראונוס, עד שובו ממסע המלחמה במערב[31]. בשנת 280 לפנה"ס חצה פירוס בראש צבאו את מצר אוטרנטו והגיע לחוף המזרחי של "המגף" האיטלקי עם עשרים פילי מלחמה, 3,000 פרשים, 2,000 קשתים, 500 קלעים, 20,000 חיילי רגלים, וכוח עתודה של עוד 3,000 איש. הוא יכול היה לסמוך על העיר טרנטום, שהזמינה אותו ואת צבאו, אבל גם על המושבות מטאפונטום והרקלאה, ומיד הורה לטרנטינים למסור לו את המצודה שלהם ואילץ אותם לקיים תרגילים צבאיים לקראת המאבק ברומאים. עוד לפני הגעתו של פירוס, המושבות היווניות הבטיחו להעמיד לרשות צבאו את כל כוחותיהם ואמצעיהם. פירוס הסיק, כי נוכח הפילוג הפנימי בתוכה, כיבוש סיציליה יעשה בקלות[32]. למעשה, פלגים ילידים בסיציליה אכן לא היו יריבים משמעותיים לעומת הצבא האפירוטי, אך מוצביה של קרתגו על האי כן היו.
קרב הרקלאה וקרב אסקולום
עריכה- ערכים מורחבים – קרב הרקלאה, קרב אסקולום
בינתיים, עם התבססות צבאו של פירוס בדרום חצי האי האפניני, הרומאים שלחו מטעמם את הקונסול פובליוס ואלריוס ליביוס בראשות צבא להתעמת מול צבא אפירוס והמושבות היווניות. צבאו - שני לגיונות רומאים בני 4,200 איש, שני לגיונות של עמים ילידים באותו הקנה מידה, ו-1,200 פרשים - היה קטן יותר מזה של פירוס, אבל הבעיה העיקרית של הרומאים הייתה שהם עדיין לא הסתגלו ללוחמה מול הטקטיקות ושיטות הלוחמה היווניות שפותחו במידה רבה מאז ימיהם של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול, מלכי מוקדון. המשמעות של איך שני הצדדים התייצבו במערך לקראת קרב הייתה שהקו הרומי הרחב יותר יכול היה לאיים לאגף את הצדדים של קו אויב צר יותר מולו, שאותו יוכל לתקוף על אגפיהם. לעומתם, השיטה היוונית התבססה על מערך פלנקס צפוף שהיה מיועד להגנה והיה יכול להתפרץ למתקפה במהרה[33]. פירוס השתמש בפילי המלחמה שלו כקלף מפתח, שכן קודם לכן הרומאים מעולם לא ראו פילים[34].
הצבאות היריבים נפגשו מול הרקלאה, דרום מערבית לטרנטום, גם כן לחופי מפרץ טאראנטו. תחילה שלח פירוס חיל קטן לבלום את התנועה הרומאית מעבר לגשר שמעל לנהר סיני אותו היה על הרומאים לחצות כדי להגיע למחנה יריביהם. בזמן שהרומאים התעכבו התארגן מערך הכוחות האפירוטי לקראת הקרב. הלגיונרים תקפו את קווי מערך ההופליטים באגפים הצדדיים של מערך הפלנקס האפירוטי, אך לא הצליחו לחדור את ההגנות שלהם. בעוד שני מערכי החי"ר האפירוטים נעולים בהגנתם וסופגים את עיקר האש של הרומאים, תקפו הפרשים והפילים של פירוס את האגפים הרומאים הלא מוגנים, שהיו מרוכזים במתקפתם נגד ההופליטים, דרך פעולת איגוף מסביב למערך התקיפה הרומאי. הרומאים, שהיו בעלי פרשים נחותים למקביליהם האפירוטים, לא היו מסוגלים להתמודד עם המתקפה, וכוחותיהם בשני האגפים החלו בנסיגה[35].
הרומאים איבדו 7,000 איש אך הצליחו לחזור לצפון כשהמשמעת הצבאית עדיין שוררת בקרב כוחותיהם. פירוס איבד 4,000 חיילים, אותם לא יכול היה להחליף. הניצחון בקרב הרקלאה היה ניצחון יקר, אבל התוצאות היו מבטיחות עבור פירוס: כמה שבטים ילידים בפנים הארץ (הלוקאנים, הברוטים והמספים) הצטרפו אליו, והמושבות היווניות קרוטון ולוקרי גם כן פנו לקבל את חסות צבאו בהגנה מפני הרומאים. הרומאים איבדו כמעט לחלוטין את השליטה וההשפעה שהייתה להם על הדרום.
כעת, כשהמומנטום בידו, פירוס נקט יוזמה ונע במהירות צפונה, בתקווה שבעלי בריתה של רומא יערקו ויצטרפו לכוחותיו. הילידים הסמניטים אכן עמדו בציפיותיו ועברו מחסות רומית לחסות הצבא האפירוטי. עם זאת, הלטינים סירבו לעמוד לצד המלך האפירוטי והברית שלהם עם הרפובליקה הרומית שרדה. פירוס צעד לכיוון רומא כשהוא בוזז את כל שבדרכו. הוא הגיע לאנגניה והחליט לדחות את הקרב על הבירה הרומאית על רקע העומס שלו בשלל[36]. בנוסף, הקונסול הרומי ליביוס עקב אחר פירוס עם צבאו בכל תנועותיו, למרות שצבאו הובס, וגם הקונסול השני, אמיליוס ברבולה, שבזמן זה הספיק להחריב את טרנטום, התקרב בראש חילותיו לעבר צבאו הנע של פירוס. מתוך הבנה שבקרוב הוא יהיה במלכוד, פירוס חזר על צעדיו. נוכח תחילתו של החורף, פירוס החליט להקים מחנה בקמפניה.
במהלך החורף פתח פירוס במשא ומתן עם הרומאים, שרצו להחליף שבויים[37]. הוא שלח את איש החצר שלו קינאס לנהל את המגעים מול הסנאט הרומי. קינאס, יועצו הראשי של פירוס, שהתחנך על ידי הנואם האתונאי דמוסתנס, הציע תנאים נדיבים מאוד: הרומאים יקיימו שלום עם טרנטום ויאלצו להכיר בעצמאותם של השבטים האיטלקיים וכמה מושבות יווניות. כמקובל בעולם היווני, קינאס הציע מתנות לסנאטורים, שחשבו שהם מקבלים שוחד וסירבו להמשיך במגעים, במיוחד כשהסנאטור הזקן והמכובד אפיוס קלאודיוס קאקוס נזף בהם על כך שהם מקיימים משא ומתן ועושים עסקים עם אויב זר שעדיין היה נוכח עם צבאו על אדמת איטליה. לנוכח התמוטטות זאת במשא ומתן, המלחמה המשיכה.
באביב 279 לפנה"ס, פירוס תקף את המושבות הרומיות בלוצ'רה ובוונוסה, ששכנו בדרום-מזרח איטליה. יחד עם ערים אחרות, הם השתייכו לטבעת של יישובים צבאיים רומאים שהקיפו את הסמניטים, בעלי בריתו החדשים של פירוס. פירוס רצה לשבור את הטבעת כדי להגיע לבעלי בריתו, מתוך צורך לגייס את אנשיהם לצבאו. גם רומא התכוננה למלחמה ארוכה. היא החלה במגעים כלכליים להשיג בעלי ברית יוונים פוטנציאליים בדרום. במקביל, שלחה רומא למזרח שני צבאות, בראשם של פובליוס סולפיציוס סאווריו ופובליוס דציוס מוס, שני הקונסולים החדשים. לא הרחק מאסקולום, בין לוצ'רה לוונוסה, פגש הצבא המאוחד שלהם - שמנה 40,000 איש - את פירוס וצבאו.
במהלך הקרב היה הצבא האפירוטי בעמדה נחותה ביחס למקבילו הרומי, ולכן פירוס החליט לצופף את השורות של הקשתים והקלעים בין פילי המלחמה, והורה על מתקפה חזיתית עם תנופה רחבה. הרומאים, נוכח מרווח תנועה קטן גם כן, התמודדו חזיתית נגד הצבא האפירוטי ונערך מרחץ דמים[38]. הקרב נמשך יממה, ובסופו היה על הרומאים לסגת, אך פירוס לא הצליח להשתלט על המחנה שלהם. הרומאים איבדו 6,000 איש כולל הקונסול פובליוס דציוס מוס שנהרג; היוונים 3,505 איש. בסיום הקרב נשמע פירוס, שנפצע מכידון וראה את המחנה שלו הרוס, מצהיר: ”אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור.”[39] על רקע אמרה זאת הפך "ניצחון פירוס" למטבע לשון, ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו.
פתיחת החזית הסיציליאנית מול קרתגו
עריכה- ערך מורחב – הזירה הסיציליאנית במלחמת פירוס
מטבע אפירוס שהונפק בסירקוסאי במהלך מסעו של פירוס בסיציליה, ועליו מוטבעים פניה של המלכה פיתיה, אם פירוס.
כעוסים מהאובדן הרב של הכוחות בקרב אסקולום, אויביו הרומאים של פירוס לא הגיעו עימו לכדי משא ומתן. בעולם היווני, שני ניצחונות הספיקו בדרך כלל כדי לסיים מלחמה בין שתי ארצות יווניות, אך בשונה מכך הרומאים לא הסכימו לקבל את ההפסד בחזית כחד משמעי. היו תלונות שנשמעו גם מקרב צבאו של פירוס עצמו, ורופאו האישי בגד בו והציע לרומאים להרוג את המלך בהרעלה. הקונסולים של 278 לפנה"ס, גאיוס פבריקיוס לוסינוס וקווינטוס אמיליוס פאפוס הודיעו לפירוס על כוונותיו של רופאו, והוסיפו את ההלצה המפורסמת על מלך אפירוס לפיה "נראה כי אינו מסוכל לשפוט הן את חבריו והן את אויביו[40]." פירוס יכול היה להעריך את האבירות הרומית, הסכים לחילופי שבויים, וכשהרומאים הצהירו שהם ימנעו מלתקוף את טרנטום לזמן מה, פירוס הכריז על מעין שביתת נשק, ובעצם הקריב את בני בריתו, הסאמניטים והלוקאנים, לפעולות תגמול רומאיות שבאו בתגובה לבוגדנותם.
הרומאים אולי הופתעו מכך שאויבם הצהיר על עצירת המלחמה לעת עתה, אבל הם לא ידעו שפירוס קיבל קריאה לעזרה מהמושבה היוונית סירקוסאי בסיציליה, שאוימה על ידי קרתגו, וגם קיבל קריאה לעזרה ממקדוניה ויוון, שהותקפו על ידי שבטים קלטים. המלך המקדוני תלמי קראונוס, הובס על ידי הקלטים, שהתקדמו כעת הרבה מעבר לאפירוס ותסליה ועד לדלפי[41]. פירוס העדיף להתרכז בזירת הקרב הסיציליאנית, הרי שסיציליה הייתה המטרה הראשונית של מסע המלחמה לחצי האי האיטלקי. הפנייה של פירוס נתנה לרומא הזדמנות לאלץ את הסאמניטים להיכנע שוב לכוחותיהם, ולהכניע את הלוקאנים והברוטים גם כן.
בינתיים, פירוס הציב חיל מצב בטרנטום. התושבים כעסו וביקשו ממנו לעשות את מה שנשכר עבורו ולהמשיך במלחמה הרומית, או לעזוב את העיר כפי שמצא אותה. המלך, לעומת זאת, פשוט התעלם מדרישותיהם של תושבי טרנטום ויצא לסיציליה, שם גייס ואימן צבא חדש מהמושבות היווניות סירקוסאי ואקראגס. ייתכן שצבאו החדש כלל 2,500 פרשים ו-30,000 חיילי רגלים, ונתמכה על ידי צי של 200 ספינות משוטים. הוא התקדם במהרה לקצה המערבי של סיציליה, שם כבש את המעוז הקרתגי בהר אריקס בסערה. פירוס עצמו היה ראשון בין אנשיו לחצות את החומה לתוך המעוז. הקרתגים נאלצו כעת לנהל משא ומתן, ומכיוון שזה התארך, התמודד פירוס במקביל עם אויב אחר, הממרטינים. אלה היו שכירי חרב לשעבר שתמכו בעבר במלך אגתוקלס מסירקוסאי, אך כבשו את העיר מסינה - כאשר מלכם מת - והחלו לפעול כשודדי ים[42]. פירוס הביס אותם בעימות ישיר, אך נמנע מהרחבת המאבק בהם עד לכדי העלאת מצור על עירם. באותה העת מצא עצמו פירוס כשומר השלום של סיציליה, ופעל למנוע הסלמה של מאבקים בין הפלגים השונים שיישבו אותה[43][44]. במהלך שהותו בסיציליה, שארכה כשלוש שנים (278 עד 275 לפנה"ס), היה פירוס עריץ צבאי בפועל של האי, ומשל בו ביד קשה, שהשניאה את נתיניו נגדו[45].
עד סוף 277 לפנה"ס הצטמצמו הקרתגים למעוז אחד בלבד באי סיציליה: ליליבאיום, מרסלה המודרנית. פירוס דרש שיוותרו גם על מעוזם הזה, וכשהקרתגים סירבו לכך, הוא החליט לחצות את הים ולתקוף את אויביו בבית בבירתו, קרתגו, לחופי הים התיכון בצפון אפריקה, תוניסיה המודרנית. אולם, ברגע זה החליטו הסירקוזים שלא להמשיך במלחמה. הם שוחררו מן האיום הישיר של קרתגו, ולכן הם לא ראו טעם להילחם יותר, וסירבו לקדם את המאמץ הצבאי הנוסף שדרשה המשלחת לקרתגו. כתוצאה מכך נבלמו שאיפותיו של פירוס וזמן קצר לאחר מכן הושג הסכם שלום בינו לבין קרתגו. פירוס העריך ובצדק כי זוהי רק שאלה של זמן עד שקרתגו תחדש את מוצביה בסיציליה, ושעד אז, רק רומא תוכל להגן על היוונים באי. "איזה שדה יפה אנחנו משאירים לרומאים ולקרתגים להילחם בו", אמר פירוס כשעזב את סירקוסאי.
בדרכו חזרה, ב-275 לפנה"ס, הצי הסירקוזי, שהעביר את פירוס וצבאו בחזרה לחצי האי האיטלקי, הובס על ידי הקרתגים במה שהיה למעשה הקרב האחרון במלחמה. תושבי סירקוסאי הביעו כעת חרטה על שמנעו מפירוס את מסע המלחמה שלו לליבה של קרתגו, אך היה זה מאוחר מדי. הסכם השלום, שנחתם זמן קצר מאוחר יותר, החזיק מעמד רק עשור. הסכסוך הבלתי נמנע בין רומא לקרתגו, נוכח השאפתנות של שתיהן, התפרצה בדמות המלחמה הפונית הראשונה, שהחלה בשנת 264 לפנה"ס[46]. כתוצאה מחוסר יכולתו לשמור על הסדר בסיציליה ולהרחיק את קרתגו ורומא מהאזור, פירוס היה מושל בפועל על סיציליה רק לתקופה הקצרה שבמהלכה צבאו היה נוכח בתוכה.
נסיגה, קרב בנוונטום וסיום המלחמה
עריכה- ערך מורחב – קרב בנוונטום (275 לפנה"ס)
רומא וקרתגו היו מודעות למשמעות ההתערבות של פירוס באיטליה, דריסת רגל של העולם ההלניסטי בשטחם. על כן, לאורכה של מלחמת פירוס הן שיתפו פעולה ותיאמו מהלכים[47]. פירוס מצידו לא הצליח לאחד את המושבות היווניות לכדי כוח סדיר ומאוחד הנאמן לו, ולמעשה ביסס לעצמו מוניטין של רודן בקרב היוונים יושבי איטליה וסיציליה.
בשובו לחצי האי האיטלקי, החל פירוס במערכה חדשה נגד הרומאים. שאיפותיו להקמת אימפריה מערבית למולדת היוונית כבר התנפצו, והמלחמה המחודשת נגד רומא, כשרק שליש מכוחותיו הראשוניים נותרו, הייתה בקנה מידה מינורי ביחס למערכה הראשונית כפי שנערכה בקרבות הרקלאה ואסקולום. הוא נזקק לתגבורת, אך לא הצליח לגייס את הילידים המקומיים שוב לעזרתו. הסמניטים איבדו את אמונם בפירוס בנקודה זאת, ועוד ליקקו את פצעיהם מהמערכה שלהם נגד הרומאים. כתוצאה מכך רק מעטים מקרבם פנו שוב לתמוך במחנה של פירוס. מלך אפירוס החליט לפצל את כוחותיו לשניים, את החיל הראשון שלח ללוקאניה כדי לבלום את תנועתו של אחד הקונסולים, כדי שצבאותיהם לא יתאחדו. בינתיים נשאר בראש החיל השני, שהתמודד מול צבאו של הקונסול השני, מאניוס קוריוס, שחנה בבטחה בראש כוחותיו ליד העיר בנוונטום, צפונית ללוקאניה, והמתין לסיוע מלוקאניה[48].
מתקפת הפתע הלילית שלו על הקונסול מאניוס קוריוס ליד בנוונטום נכשלה, ובמהלך היום, הוא הובס בפעם הראשונה והאחרונה על ידי הצבא הרומאי. לפירוס כבר לא נותרו עוד ברירות, הוא נאלץ לחזור לטרנטום, שם נחשב לעריץ מדכא. כשהוא משאיר כוח סמלי מאחור, הפליג בחזרה לאפירוס בחורף שבין 275 ל-274 לפנה"ס. הוא הבטיח ליוונים תושבי טרנטום שהוא יחזור, אבל הוא מעולם לא הצליח לקיים הבטחה זאת. בזו אחר זו נכנעו מושבות יוון הגדולה לרומא, שהתבררה כשליט מתון להפתעתם של היוונים. הניצחון הרומאי במלחמת פירוס הפך את רומא למעצמה בעלת הכרה עולמית, ומצרים התלמיית קידמה עמם מגעים להסכם ידידות נוכח תוצאות המלחמה. פירוס שב לאפירוס לאחר שש שנים בהן שהה באיטליה, וכל צבאו נחרב לחלוטין. שאיפותיו כאמור התנפצו, אך הוא נותר נחוש בדעתו להטביע חותם בתוך יוון עצמה[49].
שיבה, מערכה ביוון ומפלה (275 עד 272 לפנה"ס)
עריכהכיבוש מוקדון בשנית והפלישה לפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס
עריכה
בזמן שפירוס שהה במסע המלחמה שלו באיטליה ובסיציליה[50], התמוטטה מלכותו של תלמי קראונוס במוקדון, ובממלכה שררה אנרכיה נוכח סדרת הפיכות שלטוניות ופשיטות מתמשכות של נוודים גאלים. ב-277 לפנה"ס השיג אנטיגונוס השני גונאטס, בנו של דמטריוס פוליורקטס, את הכתר המוקדוני, והוכיח עצמו כמפקד צבאי מוצלח נגד הפשיטות והביזה של הגאלים. בשונה מאביו ומסבו, אנטיגונוס גונאטס השיל מעצמו את השאיפות להשתלטות על אימפריה רחבת ממדים והעדיף לייצב את שלטונו על מוקדון. כתוצאה מכך, הצליח להגיע לברית, שחוזקה בנישואים, עם אנטיוכוס הראשון, מלך הממלכה הסלאוקית[51]. כאשר היה על הרגליים האחרונות, לקראת סוף המערכה באיטליה ב-275 לפנה"ס, פירוס פנה בבקשת תמיכה אל מוקדון של אנטיגונוס וסלאוקיה של אנטיוכוס, אך קריאותיו בבקשה לתמיכה צבאית לא נענו[47].
פירוס שב לאפירוס עם צבא בן 8,000 חיילי רגלים וחמש מאות פרשים, קנה מידה הגדול בכמה מונים מהנדרש להגנה על גבולות אפירוס, אך הוא נמנע מלפרק את צבאו מנשקו והתכונן למסעות מלחמה נוספים[52]. נחישותו לפלוש למוקדון פעם נוספת, עם שובו לאפירוס מאיטליה, הושפעה מההזדמנות שהייתה נצורה בחוסר היציבות השלטונית של אנטיגונוס. לא הייתה לפירוס כל כוונה, כאשר החל לראשונה בפלישה, לנסות את כיבושה של מקדון, אלא רק עמד לבצע פלישה חלקית לממלכה למטרת ביזה, כאשר מצבה חסר ההגנה מעניק לו, כפי שחשב, הזדמנות נוחה לפעול. בנוסף, לפירוס לא היה את הממון הנדרש למימון שכרו של צבאו (המלחמה באיטליה רוששה את האוצר של אפירוס), ותלמי השני מלך מצרים הבטיח לו מתן שלל ותמיכה בתמורה לפלישה שלו למוקדון. מצרים הייתה בה בעת המעצמה הימית המרכזית בים האגאי, והייתה שקועה במלחמה עם ממלכת סלאוקיה[53][ה].
כאשר גאלים רבים וגם מוקדונים החליטו להצטרף לשורות הצבא האפירוטי של פירוס, הלה החל לצפות לאפשרות שיפיק ממסעו במוקדון דבר מה רב מביזה וכיבוש אזורי גבול בלבד. כתוצאה מכך החל פירוס לפעול למען הכיבוש וההשתלטות על מוקדון כולה. בקרב נהר אאוס נחל פירוס ניצחון מוחץ נגד צבאו של אנטיגונוס. נוכח אובדן התמיכה בו, נסוג אנטיגונוס עם מעט תומכיו מזרחה, והתבצר בתסלוניקי. בינתיים נפגעה במידה מה התמיכה בפירוס כתוצאה מההשתלטות הצבאית שלו על העיר איגאי, בירת מוקדון לשעבר, עיר שהייתה לה יוקרה רבה בקרב תושבי הממלכה[53]. במסגרת מסע המלחמה פירוס הטיל על איגאי מצור, וכבש אותה בהסתערות. לאחר מכן, הוא הבליג על הביזה שביצעו בעלי בריתו הגאלים בתוך העיר, וחוסר המעש שלו הכעיס את נתיניו המוקדונים[54]. כתוצאה ממסע המלחמה שלו למוקדון, פירוס הוכתר ב-274 לפנה"ס למלך על ממלכת מוקדון, במקביל להיותו מלך אפירוס. בנוסף הצליח פירוס לכבוש את חבל תסליה במרכז יוון (דרומית למוקדון, מזרחית לאפירוס) ולמעשה הפך לשליט של כמעט כל יוון הצפונית מאֵטוֹליָה[55].
אנטיגונוס מצא מחסה בחצר המלוכה של אראוס הראשון, מלך ספרטה, והנסיך הספרטני קלאונימוס, ששירת בצבאו של פירוס, דחק במלכו לצאת למסע מלחמה נגד ספרטה בפלופונסוס. ידוע שקלאונימוס שרת בהצטיינות רבה בצבאו של פירוס[56], וככל הנראה רבה הייתה השפעתו על המלך. מניעיו לפעול נגד ספרטה מולדתו נבעו מיריבות משפחתית פנימית בתוך בית המלוכה הספרטני. פירוס גם הסיק שפעולה מהירה נגד מרכזי הפעילות של אנטיגונוס בדרום יוון תהיה עדיפה על מלחמה ממושכת שתדרוש השתלטות על מעוז אחר מעוז של תומכי אנטיגונוס במוקדון. לפיכך החליט להסית את עיקר מאמציו דרומה. פירוס התכונן למסע מלחמה רחב היקף, כשמטרתו להפוך לשליט על כל פלופונסוס. לשם מסע זה הוא הרים צבא שמנה 25 אלף חיילי רגלים, אלפיים פרשים ו-24 פילי מלחמה[57].
המצור על ספרטה
עריכה- ערך מורחב – המצור על ספרטה
לאורך החורף שבין 274 ל-273 לפנה"ס התכונן פירוס לקראת מסע המלחמה שלו בדרום. ידיעות על הכנותיו למלחמה התפרסמו ברחבי יוון. ערים שונות בפלופונסוס, ציפו להזדמנות בה יוכלו להשתחרר מעול ההשפעה הרודנית של אנטיגונוס (בין היתר הייתה העיר קורינתוס במצר קורינתוס מעוז של אנטיגונוס ותומכיו). באתונה התרחשו חילופי שלטון ועלה ממשל חדש, מסויג כלפי אנטיגונוס, בשונה מקודמו. בנוסף הצטרפו ערים נוספות לליגה האכאית בפלופונסוס, צפונית לספרטה. הליגה הייתה בברית עם מצרים התלמיית והתנגדה למעורבות ולהתבססות של אנטיגונוס וכוחותיו באזורה. פירוס נע לעבר פלופונסוס באמתלה שהוא ישחרר את היוונים יושבי המקום מהעריצות המוקדונית[58]. כתוצאה מההתנגדות להתבססות האזורית של אנטיגונוס, עם תחילת תנועת צבאו של פירוס דרומה, קיבלו אותו הערים בשמחה ובחשש כי חשבו שבא לשחרר אותן אולם חששו מפניו[59].
במהלך מתקפתו של פירוס שהה המלך אראוס בכרתים, ואיתו חלק גדול מהצבא הספרטני. אראוס בן בריתו של אנטיגונוס, מכיוון שכך, העיר ספרטה נראתה עבור פירוס כטרף קלה. קלאונימוס הפציר במלך לתקוף את ספרטה מיד, אך פירוס חשש, כך מסופר לפי פלוטרכוס, מפני ההרס שימיטו שכירי חרבו הגאלים על העיר אם יתקוף בלילה. לפיכך הוא החליט לדחות את ההתקפה ליום המחרת מתוך אמונה שהעיר תיכנע ללא קרב[60]. הימנעותו של פירוס מתקיפה בלילה העניקה לספרטנים המופתעים זמן להתארגן לקראת קרב. הנסיך הספרטני אקרוטאטוס השני פיקד על העיר. עם שחר החל המצור על ספרטה: פירוס עצמו הוביל את ההסתערות הראשונה על החומות, אולם היא נהדפה בשל ההתנגדות הספרטנית העזה. הפילים נעצרו עקב התעלה שהקימו הספרטנים. עם רדת הלילה, נראה היה כי החומות לא יכלו לעמוד בהתקפה. משום כך, פירוס סבור היה כי הוא יוכל לכבוש את העיר למחרת.
שני הצדדים היו עייפים, ופירוס נסוג למחנה שלו. למחרת, הוא ערך מחדש את כוחותיו ופתח בהתקפה מחודשת. הוא הורה למלא את התעלה מה שהוביל את הספרטנים לביצוע גיחה נואשת נגד האפירוטים. בתגובה, פירוס פתח בהתקפה על המסתערים, והוביל אותה בעצמו. עם זאת, במהלך ההסתערות נפצע סוסו האישי של פירוס מכידון שפגע בגופו, ופירוס הושלך ממנו פצוע וחבול[61]. פציעתו עוררה בהלה ובלבול בקרב אנשי המשמר האישי שלו, והספרטנים ניצלו את ההזדמנות כדי להתארגן ולסגת בצורה בטוחה. פירוס עצמו, הובא בשלום למחנה האפירוטי. בליל היום השני קרא אנטיגונוס לאנשיו בקורינתוס להניע חיל מצב לעזרת ספרטה הנצורה. כמו כן, המלך אראוס התקדם בראש צבאו לעבר ספרטה[62]. פירוס היה מודע לכך שבוא הכוחות הטריים משנה לחלוטין את פני התמונה, אולם הוא ערך עוד גיחה נואשת אחרונה על התעלות, שהסתיימה באפס הישגים ובאבדות כבדות. ההפסד במצור על ספרטה היה מר, ופירוס החליט להחנות את צבאו במחנה להמשך החורף בלאקוניה. עם נסיגתם אנשיו בזזו את השדות מסביב לספרטה[63].
מותו בקרב ארגוס
עריכהעם חניית הצבא האפירוטי בלאקוניה, הגיע אז אל מחנהו של פירוס אריסטיאס, אזרח רב השפעה מהעיר ארגוס, והפציר בו לפנות עם צבאו אל ארגוס כדי להפיל את שלטונו של הטיראן אריסטיפוס שתמך במוקדונים. פירוס שמח על ההצעה, שחוץ מזה שהבטיחה לו השפעה רבה בפלופונסוס, גם הציעה לו מוצא של כבוד מהתסבוכת הספרטנית שאליה נקלע[64]. הוא נע עם כוחותיו צפונה מלאקוניה אל ארגוליס במטרה לנוע משם אל ארגוס.
הצבא הנסוג שלו הוטרד ברציפות בידי הצבא הספרטני בפיקודו של אראוס, שהציב לו מארבים ותפס עמדות אסטרטגיות לאורך כל מסלול הנסיגה האפירוטי. כאשר הגיע למעבר צר בהרים, שבו היה ברור לפירוס שהוא לא יצליח לעבור בלי שצבאו יושמד בידי הספרטנים, הורה פירוס לבנו תלמי לקחת פיקוד על כוח המאסף ולארגן הסחת דעת בזמן ששאר הכוח ינוע במעבר. הספרטנים תקפו את הכוח של תלמי. בקרב שהתפתח, נהרג תלמי, וחייליו התפזרו. פירוס, עם היוודע על מות בנו בשדה הקרב, כינס את פרשיו, וכנקמה השמיד את כל הכוח הספרטני.
אנטיגונוס ניצל את היעדרותו של פירוס, והשתלט מחדש על כל מוקדון. כאשר הגיע פירוס אל ארגוס הוא הופתע לגלות את צבא מוקדון ממתין לו על הגבעות הסמוכות. שני מנהיגי הסיעות בארגוס הבינו במהירות שלשניהם לא תצמח תועלת מכך שאגרוס תהפוך לשדה קרב בין שני המלכים והם הגיעו להסכמה ביניהם בעניין ממשל קואליציוני. נציגי ארגוס פנו אל המלכים בבקשה ששניהם יניחו לארגוס, ושניהם, אנטיגונוס ממוקדון ופירוס מאפירוס, נשבעו לעשות כן. עם זאת, רק אנטיגונוס הקפיד לקיים את ההבטחה. בלילה, פירוס נכנס אל העיר דרך אחד השערים, שאותו השאירו תומכיו בתוך העיר פתוח בכוונה תחילה. הקרב על ארגוס הפך לקרב רחוב אכזרי[65].
בנקודה מסוימת בקרב הבין פירוס כי סיכויי הניצחון שלו אפסיים, והורה על נסיגת צבאו. החיילים המוקדונים שנאבקו בו רדפו אחריו אישית במטרה להשיג את היוקרה שבלהרוג את מלך אויביהם. במהלך הנסיגה, כך לפי פלוטרכוס, אישה מקומית שצפתה בקרב מאדן החלון בביתה שמעל לרחוב בו נלחם פירוס, הרימה לבנת בניין וזרקה אותה לעבר פירוס. הלבנה פגעה בראשו של פירוס, חדרה דרך הקסדה שלו ופגעה לו בגולגולת[66]. פירוס שותק כתוצאה מהמכה בראשו, איבד את האחיזה על המושכות ונפל מסוסו. מיד לאחר מכן נתפס בידי החיילים המוקדונים ואלו הרגו אותו[67]. מפלתו של פירוס בקרב ארגוס סיימה את המלחמה, והייתה פגיעה אנושה בממלכת אפירוס, אשר כמעט והתרוששה כתוצאה ממסעות המלחמה הבלתי פוסקים לכל אורך של מלכותו.
מורשת
עריכה
את פירוס ירש בנו, אלכסנדר השני, מלך אפירוס, אשר ניסה לנקום במוקדונים ובאנטיגונוס גונאטס והתערב בסכסוך הגדול יותר שהיה המלחמה הכרמונידית (אירעה בשנים 268–261 לפנה"ס). גם מסעות המלחמה של אלכסנדר לא הביאו אותו לתוצאה המיוחלת, ואנטיגונוס נחל את הניצחון הסופי במלחמותיו נגד אפירוס. בניגוד לשאר אויביו מיצה אנטיגונוס את הדין עם אפירוס ונטל ממנה מספר חבלי ארץ חשובים באזור האגן העליון של נהר אאוס[68]. פעילותו של פירוס באיטליה זירזה את ההתנגשות הצפויה בין השאיפות המדיניות של רומא לאלו של קרתגו, וחמישים שנה לאחר מותו של פירוס התפוררה ממלכת אפירוס תחת כובד המאבק במוקדון ובליגה האיטולית, ונשאר ממנה רק צל של הממלכה מימי מלוכתו של פירוס. לבסוף נכבשה אפירוס כולה בידי הרפובליקה הרומית, במהלך המאה ה-2 לפנה"ס.
חניבעל, מנהיג קרתגו ואויבה המר של רומא במלחמה הפונית השנייה, דירג את פירוס ואלכסנדר כמצביאים הגדולים אי פעם, כאשר הוא שלישי להם[69]. פירוס היה מצביא ומפקד מוצלח ביותר בשטח, אך הצלחותיו התרכזו בתחום הצבאי בלבד. יכולותיו כמנהיג אזרחי היו פחותות, ושאיפותיו מרחיקות הלכת הובילו אותו למסעות מלחמה ממושכים שעלו בחייהם של רבים מבני ארצו ובסופו של יום גם בחייו שלו. הוא שלט בצורה רודנית והערים שנכבשו בידו קמו נגדו בכל פעם שהייתה תקווה להתנגדות מוצלחת. ניצחונותיו בשדות הקרב היו אך ורק הצלחות צבאיות; הוא לא הותיר אחריו דבר קבוע ויציב ממסדית[70]. פירוס אף הסתכסך עם תומכיו ושותפיו בשדה הקרב, יותר מאחת. טרנטום היא דוגמה לכך, כאשר באמצע המלחמה ברומאים העדיף פירוס להתרכז בשאיפותיו האישיות ולא בברית שעל בסיסה היו הוא וצבאו נוכחים בשטח איטליה, ויצא למסע מלחמה בסיציליה.
הכוח של פירוס היה בסופו של דבר משני לחוסר היעילות שלו. בעוד שהאסטרטגיות שלו בשדה הקרב העניקו לו ניצחונות, ההשפעות המתמשכות שלהן ומורשתו נותרו כמעט ללא חותם[71]. כישלונותיו הרבים של פירוס נבעו ככל הנראה מפגם מובנה ורדיקלי באופיו, שלא היו לו תוכניות או מטרות מסודרות, אלא שהוא יצא למסעות מלחמה אחד אחרי השני ללא הפסק, ולעיתים, כפי שקרה באיטליה, יצא למלחמה בקרתגו בלי להכריע את מלחמתו ברומאים. בהתאם לתפיסה זו של דמותו של פירוס, הוא שינה ללא הרף את תחום פעולתו ממדינה אחת לאחרת, זכה בניצחונות גדולים בכל מקום, והראה בכל פעולותיו - בארגון והרכבת צבאותיו, בצעדותיו, במערומיו, בהתנהלות חייליו בשדה הקרב, ובעיקר בהתנהלותו בתקופת העימות הממשי - מיומנות צבאית ראשונה במעלה. אך עם השגת הניצחון בשדה הקרב, לא היה פירוס מסוגל לפעול כמדינאי, מעבר למצביא, ולנהל מדינה מבחינת תפקוד פנימי, מנהל והנהגה אזרחית.
אנטיגונוס גונאטס התייחס לשיטת פעילותו המדינית של פירוס באומרו עליו: ”שמטיל הוא (פירוס, את הקוביות) תדיר ובאורח נאה, אך לעשות שימוש איננו מבין במהלכיו.”[52]
לקריאה נוספת
עריכהמקורות בני העת העתיקה
עריכה- יוסטינוס, היסטוריקה פיליפיקה, המאה השנייה או השלישית לספירה
- דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקֶה - ספרייה היסטורית, המאה הראשונה לפני הספירה
- פלוטרכוס, חיי אישים - פירוס, המאה השנייה לספירה
- פלוטרכוס, חיי אישים - דמטריוס, המאה השנייה לספירה
- לוקיוס אנאוס פלורוס, התגלמות ההיסטוריה הרומית, המאה השנייה לספירה
- דיו קסיוס, היסטוריה רומית, כרך 1, ספרים 1 עד 10, המאה השלישית לספירה
מחקר מודרני
עריכה- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי (מתוך סדרת תולדות העולם הקלאסי), הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1983
- John Boardman, Jasper Griffin, Oswyn Murray, The Oxford History of Greece and the Hellenistic World, Oxford University Press, 2002
- Glenn R. Bugh, The Cambridge Companion to the Hellenistic World, Cambridge University Press, 2011
- Jeff Champion, Pyrrhus of Epirus, Pen & Sword Books Ltd, 2017
- Geoffrey Cross, Epirus, Cambridge University Press, 2015
- Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, University of California Press, Berkeley, 1990
- Nicholas Hammond, Geoffrey Lemprière, & Guy Thompson Griffith, A history of Macedonia, Oxford: Clarendon Press, 1979
- Patrick Alan Kent, A History of the Pyrrhic War, Routladge, 2020
- Philip Matyszak, The Rise of the Hellenistic Kingdoms 336-250 BC, Pen & Sword Books Ltd, 2019
- Nicholas Sekunda & Peter Dennis, The Army of Pyrrhus of Epirus: 3rd Century BC, Bloomsbury Publishing, 2019
- Peter Thonemann, The Hellenistic Age, Oxford University Press, 2016
- F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981
- F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984
קישורים חיצוניים
עריכה
- פירוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פירוס מאפירוס, באתר Livius
- פירוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
ביאורים
עריכה- ^ ביוונית עתיקה, "ברברי" (βάρβαρος) היה מונח שהמשמעות המקורית שלו הייתה זר ושומש לתיאורם של עמים זרים ליושבי יוון ובהמשך גם רומא. בהמשך התקבעה גם משמעות זלזלנית למונח.
- ^ באריסטוקרטיה ובמסורת המוקדונית פוליגמיה הייתה מקובלת וקודם לנישואיו לאולימפיאס, נישא פיליפוס השני לשלוש נשים אחרות.
- ^ במקור יועדה דאידמסיה להינשא לאלכסנדר הרביעי, מלך מוקדון, בנם של אלכסנדר הגדול ואשתו רוקסנה. בעקבות תהפוכות מלחמות הדיאדוכים וההתנקשות בחיי אלכסנדר ב-309 לפנה"ס, דאידמסיה נישאה לבסוף לדמטריוס.
- ^ סלאוקוס הראשון פעל לאחד את כל שטחי האימפריה של אלכסנדר הגדול תחת שלטונו שלו, ושאיפותיו המדיניות היו בעלות השפעה מרכזית על מהלך האירועים במלחמות הדיאדוכים.
- ^ תלמי השני פנה נגד אנטיגונוס גונאטס כתוצאה מעמדתו הנייטרלית של האחרון נוכח מלחמתה של מצרים התלמיית בממלכת סלאוקיה.
הערות שוליים
עריכה- ^ תוקידידס, 7, תולדות המלחמה הפלופונסית
- ^ אפירוס (Epirus), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ Geoffrey Neale Cross, Epirus: A Study in Greek Constitutional Development, Cambridge University Press, 2015, עמ' 1–5
- ^ פלוטרכוס, 3.1, פירוס
- ^ יוסטינוס, 17.3, תולדותיו של פומפיוס
- ^ פלוטרכוס, 3.3, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 24.2, חיי אישים - דמטריוס פוליוקרטס
- ^ פלוטרכוס, 4.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 31.2, חיי אישים - דמטריוס פוליוקרטס
- ^ 1 2 קרב איפסוס (Battle of Ipsos), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ פלוטרכוס, 4.3, חיי אישים - פירוס
- ^ פאוסניאס, 1.7.1, תיאורה של יוון
- ^ פלוטרכוס, 5.2, חיי אישים - פירוס
- ^ פאוסניאס, 1.11.5, תיאורה של יוון
- ^ יוסטינוס, 17.3.4, תולדותיו של פומפיוס
- ^ 1 2 פלוטרכוס, 6.1, חיי אישים - פירוס
- ^ דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1983, עמ' 113-112
- ^ פלוטרכוס, 7.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 36, חיי אישים - דמטריוס פוליוקרטס
- ^ פלוטרכוס, 40, חיי אישים - דמטריוס פוליוקרטס
- ^ פלוטרכוס, 7.5, חיי אישים - פירוס
- ^ Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, University of California Press, 1990, עמ' 126
- ^ 1 2 פלוטרכוס, 8.1, חיי אישים - פירוס
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 110
- ^ Günther Hölbl, A History of the Ptolemaic Empire, Routledge, 2001, עמ' 143–152, 181–194
- ^ פלוטרכוס, 11.5, חיי אישים - פירוס
- ^ יוון הגדולה (Magna Graecia): ערים יווניות, איטליה העתיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ רומא העתיקה: מלחמת פירוס 280 לפנה"ס–275 לפנה"ס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ פלוטרכוס, 13.2, חיי אישים - פירוס
- ^ קסיוס דיו, 9.40.5, היסטוריה רומית
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 126
- ^ פלוטרכוס, 14.4, חיי אישים - פירוס
- ^ Roman Warfare in the Age of Pyrrhus (לוחמה רומאית בימיו של פירוס), באתר World History Encyclopedia
- ^ יוסטינוס, 1, היסטוריקה פיליפיקה, כרך 18
- ^ The Initial Clash: Republican Rome vs. Pyrrhus of Epirus by Jeff Jonas (העימות הראשוני: רומא הרפובליקנית נגד פירוס מאפירוס מאת ג'ף ג'ונס), 28 בינואר 2011
- ^ פלורוס, 1.18.24, התגלמות ההיסטוריה הרומית
- ^ פלוטרכוס, 20.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 21.6, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 21.9, חיי אישים - פירוס
- ^ Pyrrhus of Epirus (פירוס מאפירוס), באתר Livius
- ^ פלוטרכוס, 22.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 23.1, חיי אישים - פירוס
- ^ Pyrrhus in Sicily (פירוס בסיציליה), באתר Weapons and Warfare (נשקים ולוחמה), 18 באפריל 2021
- ^ פלוטרכוס, 24.4, חיי אישים - פירוס
- ^ Pyrrhus; 318–272 BC, Heritage History
- ^ Sicilian campaign (278-275 BC); Pyrrhic war (280–275 BC)
- ^ 1 2 גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 138
- ^ פלוטרכוס, 25.2, חיי אישים - פירוס
- ^ Benevento, אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
- ^ John D. Grainger, The Expansion of the Aitolian League, 280–260 BC, Mnemosyne, Fourth Series, Vol. 48, Fasc. 3 (Jun. 1995), p. 317
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 134–135
- ^ 1 2 פלוטרכוס, 26.2, חיי אישים - פירוס
- ^ 1 2 גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 140
- ^ פלוטרכוס, 26.6, 26.7, חיי אישים - פירוס
- ^ The Reconquest of Macedon, Heritage History
- ^ פוליאנוס, "סטראטגמטה", ספר שני, 29.
- ^ פלוטרכוס, 26.9, חיי אישים - פירוס
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 316
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 141
- ^ פלוטרכוס, 27.1, חיי אישים - פירוס
- ^ פלוטרכוס, 29.4, חיי אישים - פירוס
- ^ Nicholas Hammond, A History of Macedonia: 336–167 BC, Oxford University Press, 1988, עמ' 265
- ^ Sparta, Heritage History
- ^ פלוטרכוס, 30.1, 30.2, חיי אישים - פירוס
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 143
- ^ פלוטרכוס, 34.2, חיי אישים - פירוס
- ^ The Last Campaign of Pyrrhus, Heritage History
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 1983, עמ' 150
- ^ Plutarch, Life of Titus Flamininus 21.3–4. Plutarch adds that "when asked what his choices would be if he had beaten Scipio, he replied that he would be the best of them all". However, Plutarch gives another version in his Life of Pyrrhus, 8.2: "Pyrrhus, Scipio, then myself".
- ^ W.H. Gill, PYRRHIC VICTORIES, The Military Engineer Vol. 34, No. 197, Society of American Military Engineers, 1942, עמ' 141
- ^ How “Pyrrhic Victory” Became a Go-To Metaphor, JSTOR, 7 בפברואר 2019
