פלשתים

הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת" (בתנ"ך מוזכרת כ"ארץ פלשתים"). מוצאם שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית.

  שטחים שהיו בשליטת הפלשתים

  שטחים שהיו תחת השפעה פלשתית

אטימולוגיה

השם שזוהה כ"פלשת" בכתב חרטומים

השם "פלשתים" נזכר פעמים רבות במקרא. אולם הפלשתים נזכרים גם במקורות מצריים, שזמנם קודם לחיבור ספרי התנ"ך על פי המחקר. כך למשל, בפפירוס האריס א, שנכתב במצרים במאה ה-11 לפנה"ס, מופיעה רשימה של עמים פולשים (המכונים במחקר "גויי הים"), וביניהם גם עם בשם PRST ("פלשת", במצרית אין הבחנה בין ל' לבין ר'), שנהוג לזהותו עם הפלשתים.

לפי אחת ההשערות, שמם של הפלשתים נגזר מהשורש השמי פ-ל-ש, כלומר מדובר בכינוי גנאי המתאר אותם כפולשים. בתרגום השבעים הם נקראו אַלּוֹפִילָה (יוונית: ἀλλόφυλα) שמשמעותו 'זרים', דבר שמחזק השערה זו. שמם של הפלשתים בשפתם אינו ידוע, אבל ספר דברים, פרק ב', פסוק כ"ג מציג קבוצה שהשתלטה על שטחים בסביבות עזה, כ"כפתורים היוצאים מכפתור". שם נוסף שמופיע בספר שופטים ובספר שמואל לגביהם הוא כינוי הגנאי "ערלים". כינוי זה ניתן לפלשתים, משום שבניגוד לשבטי ישראל ולקבוצות מתוך עמים נוספים באזור (הכנענים, המצרים, האדומים), הפלשתים לא מלו את עורלתם. עם זאת, בספר ירמיהו, פרק ט', פסוק כ"ה, הכינוי מתייחס לכלל הנוכרים, או לגויים – במשמעות של גויי הים שבים התיכון. אפשרות אחרת היא שהשם "פלשתים" הוא שיבוש של "פלסגים", ביוונית Πελασγοί, שפירושו "אנשי האיים" (בהתאם להשערה כי מוצאם של הפלשתים מהעמים שגרו באיי הים האגאי – ר' מטה)

היסטוריה מקראית

תבליט ממדינת האבו במצרים המציג את גויי הים (הפלשתים) בספינותיהם במהלך הקרב נגד מצרים העתיקה.

תבליט של שבויים פלשתים ממדינת האבו במצרים, מתוך ספרו של גסטון מספרו

רעמסס השלישי. מוביל אסירים פלשתים אל האלים אמון ומות. תבליט מהפילון השני בחצר הראשונה של מקדש הקבורה של רעמסס שלישי. מדינת האבו

סיפורי האבות במקרא

במקרא מוזכרים הפלשתים מספר רב של פעמים, בין השאר בסיפורי האבות ספר בראשית. אזכוריהם של הפלשתים בספר בראשית מקדימים את תקופת התיישבותם בארץ לתקופת האבות, ממקמים אותם בנגב סביב עיר בשם "גרר" ולא בשפלת החוף, מציגים אותם כחקלאים או רועי צאן ולא כלוחמים, ומעמידים בראשם מלך בעל שם שמי ("אבימלך") ולא "סרנים". רוב החוקרים סבורים שאזכוריהם של פלשתים בסיפורי האבות הם אנכרוניסטיים (סיפורים המייחסים אירועים מאוחרים יותר לתקופה קדומה). דוגמה לאזכורים אלו: "ויגר אברהם בארץ פלשתים", או "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה". בספר בראשית העיר גרר והמלך אבימלך הם האזכורים העיקריים לפלשתים. הפלשתים כעם או קבוצה מובחנים אינם מוזכרים בהרחבה בבראשית מעבר לתיאורים אלה. ההתמקדות בספר בראשית היא יותר במפגשיהם של אברהם ויצחק עם התושבים והשליטים המקומיים, כולל אבימלך, המזוהה כמלך גרר.

זיהוי העיר 'גרר', מקומם של הפלשתים הראשונים, אינו מוחלט. מקובל לאתר את גרר מצפון לעזה, באזור שמכונה כיום נחל גרר. יהודה קיל, בפירושו דעת מקרא, כתב שאזור גרר, שבו התיישבו הפלשתים הראשונים, הוא בצפון סיני של היום, באזור השפך של נחל אל-עריש. זאת על סמך זיהוי של חמישה מקומות לאורך ואדי אל-עריש, ששמם בא מהשורש 'גרר'.

פרופסור יהושע גרינץ, במאמרו 'הפלשתים הראשונים', כתב כי היו מספר גלי הגירה של שבטים פלשתים לכנען. לטענתו, בראש הפלשתים הראשונים, בימי האבות עמד מלך, כמו 'אבימלך מלך פלשתים', אולם בימי שאול ודוד כבר עמדו 'סרנים' בראש הפלשתים. כראיה לדבריו, כבר בשירת הים נכתב "יושבי פלשת", ללא אזכור של מנהיגות כלל כדוגמת "אלופי אדום" או "אילי מואב". גרינץ (מוצאי דורות 99–129) רואה באזכורים אלה עדות להתנחלות קדומה של קבוצה אחרת שכונתה "פלשתים".

ספר שופטים

הפלשתים מתוארים כאויב חוזר של בני ישראל בתקופת השופטים. בין הסיפורים שמאזכרים את הפלשתים כעם או דמויות פלשתיות ניתן למצוא את הסיפורים אודות שמשון ושמגר.

סיפורו של שמשון (שופטים יג-טז), שופט ישראלי אגדי, כרוך במפגשיו עם הפלשתים, כולל נישואיו לאישה פלשתית, דלילה, והקרבות שלו נגדם.

שמגר, אחד משופטי ישראל, מתואר כמי שהרג שש מאות פלשתים בעזרת מלמד בקר, כלי חקלאי. "וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל." (שופטים ג, לא)

ספר שמואל

הפלשתים שבו את ארון הברית, שנחשב חפץ קדוש עבור בני ישראל. לכידת הארון הובילה לשורה של מכות וצרות עבור הפלשתים עד שהחליטו להחזירו לבני ישראל (שמואל א' פרק ד'-ז'). תחת הנהגת שמואל הנביא נאספו הפלשתים למלחמה על ישראל, והובסו בה.

המלך העיקרי הידוע בקרבותיו נגד הפלשתים הוא שאול המלך. הוא התמודד בקרבות רבים נגד הפלשתים לאורך שלטונו, כולל הקרב המפורסם במכמש והקרב האחרון בהר הגלבוע שבו נהרגו הוא ובניו (שמואל א' פרק לא', פסוקים א'-יג').

המפגש המפורסם ביותר הוא הקרב בין דוד לגוליית, בו דוד, רועה צאן צעיר, מביס את הלוחם הפלשתי הענק (שמואל א' י"ז, נ"א). כמלך, המשיך דוד לנהל מלחמות נגד הפלשתים והכניע בהצלחה את השפעתם על שטחי ישראל (שמואל ב' פרק ה', פסוקים יז'-כה').

ספר מלכים

בתקופת שלמה המלך, יש פחות דגש על סכסוכים ישירים עם הפלשתים, שכן מלכותו של שלמה התאפיינה בתקופה של שלום ושגשוג יחסי.

ספר דברי הימים

בדומה לספרי שמואל ומלכים, ספר דברי הימים מספר את הסכסוכים בין הפלשתים למלכי ישראל השונים, ביניהם שאול, דוד ויהורם מלך יהודה.

בדברי הימים פרק י' פסוקים א'-ו' מתואר הקרב הטרגי בין שאול לפלשתים, שהביא למותו של שאול ולמות בניו.

א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל; וַיָּנָס אִישׁ-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ--בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל, מִן-הַיּוֹרִים ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; {ס} וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-הַחֶרֶב, וַיָּמֹת. {ס} ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, וְכָל-בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ

בדברי הימים ב' כ"א טז'-יז', מוזכר שבתקופת שלטונו של יהורם ערכו הפלשתים והערבים פשיטות על יהודה ובזזו את בית המלך, ולקחו את נשיו ובניו פרט לבנו הקטן, יהואחז. אירוע זה נתפס כעונש מאלוהים על רשעותו של יהורם.

" טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים. יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו. "

מוצאם של הפלשתים

מוצאם של הפלשתים לא ידוע בוודאות. בלוח העמים שבספר בראשית פרק י', נכתב שהפלשתים יצאו מ"כַּסְלֻחִים" שהם מצאצאי מצרים וחם. הפלשתים מוזכרים גם בספר עמוס, פרק ט', פסוק ז' וספר ירמיהו, פרק מ"ז, פסוק ד' כמי שמוצאם מכפתור, המזוהה עם האי כרתים. עם זאת, גם האי כרתים מוזכר במפורש כמוצאם במקום אחר במקרא: ”הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם--גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים” (ספר צפניה פרק ב' פסוק ה').

ממצאים ארכאולוגיים שונים מצאו קשר בין התרבות החומרית הפלשתית לתרבות המיקנית של אזור הים האגאי (וייתכן שיש אף דמיון בין כתובת פלשתית שנמצאה לכתב הליניארי). אחת ההשערות היא שמדובר בפלסגים. כיום מקובלת התאוריה כי הפלשתים היו חלק מנדידת גויי הים שפלשו לאזור מזרח הים התיכון בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. משנהדפה פלישת גויי הים על ידי מצרים, התיישבו הפלשתים לאורך מזרח הים התיכון בערך באותה התקופה שבה יישבו הישראלים את הרי יהודה והשומרון. כך למשל פפירוס האריס א, המתאר את הישגיו הצבאיים של רעמסס השלישי, מוסר תיאור קצר של תוצאות המלחמה בגויי הים בשנה השמינית למלכותו. על פי המסופר הוביל רעמסס השלישי את גויי הים למצרים, ויישב אותם במבצרים הנקראים על שמו. בפפירוס טוען רעמסס השלישי "מיסיתי את כולם בבגדים ובתבואה מהמחסנים והמתבנים מדי שנה". יש הסבורים כי אותם מבצרים היו למעשה ערים בדרום כנען, הערים שהיו בהמשך חמש ערי פלשתים, שהן: אשקלון, אשדוד, עקרון, עזה וגת.

אם מקבלים את זיהוים של הפלשתים עם חלק מגויי הים, יש להניח כי התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען התרחשה במהלך ימי שלטונו של רעמסס השלישי בין השנים 1180 עד 1154 לפנה"ס, בעת משבר תקופת הברונזה המאוחרת. הפלשתים מזוהים עם העם הקרוי prst במונומנטים המצריים. הפלשתים מוזכרים גם באונומסטיקון של אמנופה ביחד עם הת'כר והשרדנה. באונומסטיקון מוזכרות גם הערים אשקלון, אשדוד ועזה.

בכתבים אשוריים מכונה ארץ פלשתים (פלשת) "פַלַשתֻ" ו"פִלִשתֻ".

ב-2019 טען מחקר פלאוגנטי שהפלשתים הגיעו לאזור כנען במאה ה-12 לפנה"ס ומוצאם היה מאירופה (כנראה מדרום אירופה), וזאת בהסתמך על בדיקות DNA לעצמות פלשתים, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באשקלון.

הפלשתים בכנען

כלי קרמיקה פלשתית מימין לשמאל: קערת שתייה מתל מקנה, בקבוק מאזור, פך ארכוב מאזור וקערית מתל מקנה

חמש ערי הפלשתים שהוזכרו בתנ"ך היו: אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה בשליטה מצרית עד תום שלטון השושלת ה-19 ב-1185 לפנה"ס. על פי התיאור המקראי (ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ג' ומקומות נוספים בספר שופטים ובספר שמואל), חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני הפלשתים. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על ערים נוספות. החפירה הארכאולוגית בתל קסילה שבתל אביב תרמה רבות להרחבת הידע על התרבות הפלשתית.

עם חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד שבטי ישראל שישבו בהר ולמעשה הייתה מלחמה מתמדת בין העמים. לעיתים שלטו הפלשתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעיתים הם הובסו על ידי ישראל. לשיא כוחם הגיעו הפלשתים, על פי המקרא, לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע.

לפי המסופר בתנ"ך, לאחר הבסתם בידי דוד המלך, איבדו את כוחם וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. בשנת 604 לפנה"ס כבש והרס נבוכדנצר את ערי פלשת והגלה את תושביהן למסופוטמיה. בתקופה הפרסית שכנו בפלשת תושבים בעלי מאפייני תרבות פיניקיים, וכן קבוצות אחרות מהסביבה.

בכתובות בבליות ופרסיות מהמאות ה-6–5 לפנה"ס מוזכרים אנשים שמוצאם מערי הפלשתים המכונים אשקלונים או אשדודיים היושבים בבבל – ככל הנראה מדובר בגולים פלשתים. לאחר מכן הם כבר מפסיקים להיות מוזכרים וככל הנראה נטמעים באוכלוסייה המקומית.

לפלשתים היה מונופול ארוך על חרשות הברזל, מיומנות שהם רכשו במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה.

כתב וכתובות

מתקופת הברזל א, נמצאה כתובת פלשתית שלא פוענחה, שרישומיה מזכירים דמיון לכתב הקיפרו-בינארי שהיה נפוץ בקפריסין בתקופת הברונזה. מממצאים מאוחרים (כמו כתובת עקרון) עולה שהפלשתים אימצו את הכתב הפיניקי כפי שאומץ בממלכות ישראל ויהודה השכנות, בשינויים קלים.

בתל גמה נמצאו שני אוסטרקונים פלשתיים הנושאים רשימת שמות, הכתובים באלפבית העברי העתיק (בווריאציה מקומית), והמתוארכים סביב המאה ה־7 לפנה"ס. בנוסף נמצא חותם פלשתי הנושא את הכתובת ”לעבד-אֱלִאָב בן שִׁבְעַת עבד מִתִּתִּ בן צִדְקָא” (מִתִּתִּ מזוהה כמִתִנְתִ השני שבכתבי מלכי אשור, הוא ואביו צדקא מוזכרים בכתובות האשוריות כמלכי אשקלון).

בשנת 2005 נמצא בתל צפית (גת המקראית) אוסטרקון הנושא כתובת פרוטו-כנענית, המתוארך למאות ה־10–9 לפנה"ס.^{[דרושה הבהרה]}

קבורה

בשנת 2016 נחשף אתר קבורה פלישתי בגן הלאומי באשקלון ובו יותר מ-160 שלדים, כלי נשק, תכשיטים ובקבוקי בושם. בית הקברות מתוארך למאות 11–8 לפנה"ס והתאפיין בקבורה בשוחות להבדיל מהקבורה הנפוצה, קבורה במערות חצובות בסלע.

ייצוג בתרבות המערב

ערך מורחב – פיליסטיניזם

פיליסטיניזם הוא מונח בתחומי הידע של הפילוסופיה והאסתטיקה המתאר עמדה חברתית המצדדת באנטי-אינטלקטואליזם, מעריכה בחסר ומתעבת אומנות, יופי, רוחניות ואינטלקט. הכינוי, שהושפע מכך שהפלשתים הצטיירו כבעלי תרבות חומרית בלבד, אומץ בפי דוברי התנועה הרומנטית בגרמניה ועבר לאנגלית בתיווך מסתו של מתיו ארנולד, 'תרבות ואנרכיה'.

השם "פלשתינה"

ערך מורחב – ציר הזמן של השם פלשתינה

השם "פלשתינה" נגזר מהשם "פלשת". המקור הקדום ביותר שיש בידינו שבו הוא מופיע, הוא ספרו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שם מופיע השם ביוונית: "פַלַיְסטינה". לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, שינו הרומאים את שם הפרובינקיה "יהודה" לשם "סוריה פלשתינה". השם מופיע בכתביהם של הסופרים היוונים והרומיים ובכתביהם של אבות הכנסייה במאות הראשונות לספירה.

השם "פלשתינה" היה מיוחס לארץ ישראל שמשתי גדות נהר הירדן ונותר בשימוש בלשונות האירופיות גם בעת החדשה. לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, בשל אי ההבחנה בערבית ובשפות הלועזיות בין השם "פלשתינה" לגרסתו הערבית, "פלסטין", נעשה המושג בשפות הללו לבעל משמעות כפולה: הוא משמש כשמה ההיסטורי של הארץ כולה, אך גם מזוהה כיום עם היישות הערבית הלאומית שהתהוותה בה במאה ה-20.

באומנות

שמשון ודלילה:

• שמשון ודלילה מאת פיטר פאול רובנס (1610): הציור מתאר חדר לאור נרות, שבו שמשון ישן בחיקה של דלילה, וקבוצת פלשתים בפתח מימין. רובנס מתאר את הרגע שבו, לאחר ששמשון נרדם על ברכיה של דלילה, בחור צעיר חותך את שערו של שמשון. שמשון ודלילה נמצאים בחדר חשוך, המואר ברובו בנר שמחזיקה זקנה משמאלה של דלילה. דלילה מתוארת עם כל בגדיה, אך שדיה חשופים. ידה השמאלית מונחת על כתפו הימנית של שמשון, כאשר זרועו השמאלית מונחת על רגליה. האיש שגוזר את שערו של שמשון מצליב את ידיו, כסימן לבגידה.
• עיוורון שמשון מאת רמברנדט (1636): הציור מתאר כיצד שמשון לאחר שהונה על ידי דלילה, נתפס על ידי הפלשתים, שהצמידו אותו לקרקע על מנת לעקור את עיניו. הציור הוא אחד ממעטים יחסית שהציגו את הסצנה הזו בפירוט והוא בולט במיוחד בגלל השליטה המופתית של רמברנדט באור ובצל.

הקרב בין דוד וגוליית:

• דוד עם ראשו של גוליית מאת קאראווג'ו (1610): הציור מתאר את דוד, שחזהו חשוף חלקית כאילו חולצת הרועה שלו נקרעה בלהט הקרב. ידו השמאלית של דוד אוחזת בשיער שממנו תלוי ראשו הערוף של גוליית. פיו של גוליית פתוח חלקית, כאילו רגע המוות היה באמצע צעקה. עיניו חסרות התנועה בוהות במעורפל מתחת לעפעפיים כבדות לעבר החלל, כאשר דם נוטף בצורה גרוטסקית מראשו המנותק.
• דוד הורג את גוליית מאת פיטר פאול רובנס (1616): הציור מתאר את הרגע שבו דוד, לאחר שהפיל את הענק והשתלט על חרבו, עומד לנתק את ראשו של יריבו. שתי הדמויות המונומנטליות תופסות כמעט את כל הציור, כשברקע רק קטע מהקרב.
• קרב דוד וגוליית מאת גוסטב דורה (1864) הציור מתאר את ניצחונו של דוד בקרב המפורסם בינו לבין גוליית, הציור מתרחש בעמק האלה, שם חונים בני ישראל והפלשתים משני צדי נהר. דוד של דורה מחזיק את ראשו של הענק ההרוג מעל ראשו, ובכך נבהל את הצבא הפלשתי תוך שהוא מדגיש עד כמה הוא קטן מיריבו המת.

ראו גם

• דגון
• תל קסילה
• קרמיקה פלשתית
• גויי הים
• תל טאיינאט
• המוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן

לקריאה נוספת

• עמיחי מזר, "תקופת הברזל א – ישראלים, פלשתים וכנענים", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, יחידה 8, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
• רז קלטר, עירית ציפר, וולפגנג צוויקל, בשדה פלשתים: כני פולחן מבור גניזה ביבנה, קדמוניות מ, 2007, עמ' 89–95
• פרחיה נחשוני, מקדש פלשתי בצפון-מערב הנגב, קדמוניות מב, 2009, עמ' 88–92
• איתמר זינגר, ‏ראשיתה של ההתיישבות הפלשתית בארץ-ישראל וגבולה הצפוני של פלשת, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 3–14, JSTOR 23400570
• איציק שי, האם התקיים מנהג המילה בפלשת בתקופת הברזל II?, ארץ ישראל ל, 2011, עמ' 413–418

• D. B. Redford, Egypt, Canaan and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992
• Trude Dothan, Moshe Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, 1992 An introduction by the archaeologists of Ashdod.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פלשתים בוויקישיתוף

• פלשתים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• גשר מפעלים חינוכיים, פלשתים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: אתר "מקרא גשר"
• אוניברסיטת חיפה, התגלו עדויות לקיומם של מלכים המוזכרים בתיאור המלחמות של דוד המלך בספר שמואל, באתר 'הידען'.
• שי שמש, פלשתים עליך, באתר מדע גדול, בקטנה, 14 ביולי 2019.
• הפלשתים ותרבותם החומרית מאת טרודה דותן, באתר מקראנט.
• גילויים חדשים על התרבות הפלשתית - פרופ' אהרן מאיר, סרטון בערוץ "Bar-Ilan University - אוניברסיטת בר-אילן", באתר יוטיוב (אורך: 27:29)
• ניר חסון, אופיום ותבלינים: מה הביאו עמם הפלשתים לאזור, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2015
• הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים, כ' חשוון תשע"ח
• פרק 19 – דברי הימים: יחסי ישראל – פלשת במקרא. חלק א' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• פרק 21 – דברי הימים: יחסי ישראל פלשת חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• אילון גלעד, הפלשתים לא השאירו כתבים או תעודות, אך כן תרמו שתי מלים לשפה העברית, באתר הארץ, 15 במאי 2024