פריץ הונקה
פרידריך פול "פריץ" הונקה אשר נודע מאוחר יותר בחייו בשם פיטר ינסן (בגרמנית: Friedrich Paul "Fritz" Honka או Peter Jensen, 31 ביולי 1935 – 19 באוקטובר 1998) היה רוצח סדרתי גרמני שרצח לפחות ארבע נשים בין השנים 1970–1975 באזור סנקט פאולי (אנ'), המבורג, גרמניה המערבית.
 | |
| לידה |
31 ביולי 1935 לייפציג, גרמניה הנאצית |
|---|---|
| פטירה |
19 באוקטובר 1998 (בגיל 63) לנגנהורן (אנ'), המבורג, גרמניה |
| מדינה |
גרמניה הנאצית גרמניה המערבית גרמניה |
| תקופת הפעילות | 1970–1975 (כ־5 שנים) |
| בת זוג | אינגה (1957–1967) |
ביוגרפיה
עריכהפרידריך פול הונקה נולד ב-31 ביולי 1935 ברובע זיבורג (גר'), לייפציג, גרמניה הנאצית, לפריץ ואלזה הונקה, השלישי מבין עשרת ילדיהם. שלושה מאחיו מתו במהלך לידתם. אביו התפרנס כנגר ואמו כמנקה. תיעודים מעטים שרדו מאותה העת, אך בחייו המאוחרים טען כי לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו למחנה ריכוז בשל דעותיו הפוליטיות ושבועתו למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. הונקה עצמו נשלח בהמשך למחנה ריכוז לילדים. עם כניעתה של גרמניה שוחררו שניהם בידי כוחות רוסים של בעלות הברית.
עם שחרורו מהמחנה נלקח לבית יתומים בלייפציג בו התגורר לאורך השנים הבאות. בה בעת מצא אביו עבודה כמסיק תנורים, אך מת ב-1946 בשל מצבו הבריאותי שהתדרדר במהלך שנות מאסרו, והמשיך להחמיר בעקבות התמכרותו למשקאות חריפים.
בראשית שנות ה-50 החל הונקה בהתמחות כשוליית מניח לבנים, אותה נאלץ לעצור תוך זמן קצר בשל אלרגיה שפיתח. כעבור שנה נמלט מגרמניה המזרחית לגרמניה המערבית ועבד במשך זמן-מה כפועל כפיים בחוות שונות באזור ורידל (אנ'). באותה העת נודע בשם פריץ בולמן הודות למזגו המנומס, ככל הנראה על שמו של פריץ בולמן (גר') האמיתי מברנדנבורג. באותה העת נולד בנו הראשון היינריך מקשר קצר ימים שניהל עם אישה בשם מרגוט, אך לאחר שאולץ לשלם לה דמי מזונות שנתיים בגובה של כ-3,000 מארקים גרמניים עזב את הכפר בו התגורר ויצא לדרכו.
בשנים הבאות הגיע להמבורג והחל לעבוד במספנת הוולדסורקה המבורג (גר') בשורותיה של חברת הוואלדטסוורקה-דויטשה ורפט. ב-1956 נפצע בתאונת דרכים קשה באזור ברסבוטל (אנ') שבעקבותיה סבל מעיוות בפניו אשר נגרם בשל אפו המרוסק ופזילה קבועה בשתי עיניו.
כעבור שנה נישא לאישה בשם אינגה ממנה נולד בנו השני, פריץ, אולם התגרשו ב-1960. שכניהם מאותה העת העידו על תגרות אלימות שהתקיימו בין השניים בדירתם שבנויגרבן-פישבק (אנ'). על אף כן, שבו להיפגש זה עם זו והתחתנו בשנית, אך התגרשו שוב ב-1967.
כעת רווק, עבר הונקה להתגורר בבית ברחוב זיישטראסה מספר 74 באוטנסן (אנ'). לאחר חמש שנים, ב-1972, הכיר בת זוג חדשה בשם אירמגרד אלברכט אשר עברה להתגורר עמו בדירתו. ב-15 באוגוסט אותה שנה ניסה לכפות על אישה בשם רות דאפנר לקיים יחסי מין עמו ועם אלברכט, וכן לאנוס אותה. דאפנר נמלטה מדירתו בעודה עירומה והגיעה לתחנת המשטרה, בה נחקרה והגישה תלונה נגדו, בטרם פונתה לבית החולים. הונקה נעצר ב-4 באפריל ונידון לשלם קנס בגובה של כ-4,500 מארקים, על אף שאישומי האונס נגדו הופלו.
אהבתו של הונקה למשקאות חריפים החמירה בשנים הבאות לאלכוהוליזם, דבר שהפריע לו לנהל מערכות יחסים יציבות עם נשים, והובילו לחפש אחר מין מזדמן עם זונות, אותן פגש לרוב בפאבים שונים בריפרבאן (אנ') שבסנקט פאולי (אנ').
הרציחות
עריכהכל קורבנותיו הידועים של הונקה היו נשים מבוגרות שהכיר ברובע החלונות האדומים של סנקט פאולי (אנ'). חלקן היו דרות רחוב אשר עסקו מעת לעת בזנות בתמורה לקורת גג, מזון, אלכוהול, וסכומי כסף קטנים. היעלמותן, אפוא, לא משכה תשומת לב רבה ולא הובחנה בידי גורמי החוק, דבר שעזר להונקה לשמור על חשאיות.
הוא נהג לפקוד לעיתים קרובות את הפאבים הרבים של אותו אזור, ביניהם הכפפה הזהובה (גר'), מרתף טירת אלבה (גר') והונג קונג, מקומות שהיו ידועים בשל קהל השתיינים והזונות שנהגו לבקר בהם. על אף שמאוחר יותר טען כי כל מבוקשו היה למצוא אנשים עמם יוכל לשוחח, הערכות פסיכולוגיות שנמסרו במהלך משפטו קבעו כי מטרתו האמיתית הייתה הלכה למעשה להשיג ”שותפות ליחסי-מין שהוכתבו בידי פנטזיות השליטה שיצר בראשו”[1].
קורבנו הידוע הראשון הייתה אליזבת גרטראוד בראואר בת ה-42[2], ספרית אשר עבדה לסירוגין בזנות לצורך השלמת הכנסה, ונרצחה ככל הנראה בדצמבר 1970. בראואר הובאה לדירתו של הונקה בידי אני וכטמייסטר, חברתו הקרובה, שם דרש הלה משתיהן לקיים עמו שלישייה, אך משסירבה בראואר רצח אותה. ראשה, שדייה, ידייה ואחת מרגליה נמצאו במגרש גרוטאות לא רחוק מביתו ב-2 בנובמבר 1971, ומתוך התקדמות ריקבונם הסתמן כי שכבו במקומם לפחות שנה. מציאת הראש אפשרה לחוקרי מקרי המוות לפתוח במלאכת שחזור פניה של בראואר על פי עצמות הגולגולת, בניסיון לבאר את זהותה. גופה השלם אותר רק כעבור מספר שנים ולאחר מעצרו של הונקה, אשר החביא אותו, יחד עם חלקי אדם נוספים, בתוך קירות דירתו[3].
ככל הידוע לא רצח הונקה שוב במשך ארבע השנים הבאות. קורבנו הבא, אנה בוישל בת ה-54, הייתה עקרת בית עמה נפגש בפאב הכפפה הזהובה ב-1974. לאחר שהשתכרו יחדיו לקח אותה לדירתו וחנק אותה למוות, מפני שלטענתו, ”היא פשוט שכבה שם כמו קרש עץ”, משמע לא הגיבה לניסיונותיו לקיים עמה יחסי מין. לאחר מכן ביתר את גופתה והחביא את השאריות בין כותלי ביתו[4].
לקראת סוף אותה שנה רצח הונקה את פרידה "ריטה" רובליק בת ה-57, זונה לה שילם כמאתיים מארקים בכדי שתבוא לביתו ותקיים עמו יחסי מין, אולם לאחר שגילה כי גנבה ממנו כמאתיים מארקים נוספים חנק אותה למוות[4].
כעבור שנה רצח הונקה את קורבנו האחרון, רות שולט בת ה-52, זונה נוספת שפגש בפאב הכפפה הזהובה והביא לביתו. תחילה הכה אותה נמרצות בראשה עם בקבוק ליקר מסוג קורן (אנ') ולאחר מכן חנק אותה למוות עם זוג גרביונים. ביתור גופתה תואר בדוח הנתיחה שלאחר המוות, ”הרגליים נוסרו מתחת לעצמות הירך, שתי השדיים נקטעו, שתי האפרכסות נחתכו בצורה חלקה, וקצה האף והלשון נקטעו”. מאוחר יותר כאשר נשאל לגבי העניין הסביר הונקה, ”היא פשוט הייתה כבדה מדי. כשניסיתי להרים אותה מעדתי ונפלתי במורד המדרגות”[4].
מעצר
עריכהרציחותיו של הונקה התגלו בטעות לאחר שפרצה שרפה בבניין בו התגורר ב-17 ביולי 1975. במהלך פעולות ההצלה וכיבוי האש גילו הכבאים את חלקי הגופות שהחביא בתוך קירות דירתו, וכוח משטרתי הוזעק לזירה במהרה. הונקה שהה במקום עבודתו באותה העת, וכאשר חזר לביתו נעצר ונלקח לחקירה[5].
גופותיהן המבותרות של שלושת הנשים האחרונות שרצח, בנוסף לחלק גופה העליון של בראואר, קורבנו הראשון, נמצאו בתוך שקיות אשפה כחולות לאחר שנדחסו לתוך חלל הקירות והרצפה של דירתו. הוא הודה ברציחתן של ארבעת הנשים ב-29 ביולי 1975[5], אולם חזר בו מהודאתו בנובמבר 1976 בטענה כי לא זכר דבר מהאירועים שהתרחשו באותה העת.
משפט
עריכהמשפטו של הונקה נפתח ב-1976 בבית המשפט המחוזי של המבורג (גר') תחת שיפוטו של ריימר הדנפלדט[6], כאשר עורך הדין מטעם ההגנה שייצג אותו היה רולף בוסי (אנ')[7]. התביעה דרשה להרשיע את הונקה בארבעה אישומי רצח, אחד עבור כל אחד מהקורבנות, אולם לאחר שבית המשפט קבע כי לא ניתן להטיל על הונקה את האחריות הפלילית של מעשיו מאחר שסבל מחולי נפשי בעת ביצוע העבירות, הופחתו שלושה מהאישומים נגדו לסעיפי הרג, כאשר סעיף הרצח של בראואר נותר על כנו.
עתירת התביעה להטיל על הונקה עונש מאסר עולם, אפוא, נדחתה, ובמקום זאת נידון הלה ל-15 שנות מאסר בבית חולים פסיכיאטרי[8], זאת לאחר שבית המשפט קבע באופן סופי כי בעת הפשעים היה נתון תחת ”מצב נפשי חמור המזוהה עם חולי פתולוגי”[9].
אחרית חייו
עריכההונקה שוחרר מהאגף הפסיכיאטרי של בית החולים ב-1993 ושינה את שמו לפיטר ינסן. הוא העביר את שנותיו האחרונות בבית אבות בשרבוץ (אנ'), בו לא הכירה אף נפש חיה את זהותו האמיתית, ומת כעבור מספר שנים בבית חולים אוכסנצול שבלנגנהורן (אנ'), ב-19 באוקטובר 1998, בעודו בן 63.
תרבות
עריכהספרות
עריכה- הסופר הגרמני היינז שטרונק (אנ') הוציא לאור את ספרו הכפפה הזהובה (גר') ב-2016, שעל כתיבתו זכה בפרס וילהלם ראבה לספרות (אנ'). הספר מתעד את חייו ופשעיו של הונקה וכותרתו נגזרת משמו של פאב הכפפה הזהובה בו נהג הלה לצוד אחר קורבנותיו[10].
- הפתולוג הפורנזי קלאוס פושל (גר') והעיתונאית בטינה מיטלכר כתבו בספרם "מוות ללא מנוח: מקרים מרתקים מתוך הרפואה המשפטית" פרק שלם אודות פשעיו של פריץ הונקה מנקודת מבט פורנזית[11].
תיאטרון
עריכה- מחזה תיאטרון בשם "הונקה" הופק בידי אווה אנגלבך ומרסל וייננד ב-2014 בתיאטרון ליכשטוף (גר')[12].
קולנוע
עריכה- סרט הקולנוע הגרמני הכפפה הזהובה בבימויו של פאטי אקין ובכיכובו של יונאס דאסלר (אנ') אשר יצא לאקרנים ב-2019 מבוסס על ספרו של היינז שטרונק ומתאר את חייו ופשעיו של הונקה. הסרט נפתח ברצח הידוע הראשון שביצע ומסתיים עם מעצרו הסופי[13].
מוזיקה
עריכה- המוזיקאי הגרמני קרל היינץ בלומנברג (גר') הוציא תחת השם הבדוי "הארי הורור" את השיר "הייתי רוצה לנסר אישה" המבוסס על רציחותיו של הונקה ב-1978, אשר הפך במהרה ללהיט מועדונים בהמבורג. חברת התקליטים RCA רקורדס סירבה תחילה להפיץ את השיר והביעה דאגה בשל תוכנו השנוי במחלוקת, אך לאור הצלחתו הרבה הסכימה לשווק אותו[14].
- המוזיקאי הגרמני אנדראס דוראו (גר') הוציא את השיר "ריח האשוח" באלבומו "מתוך הספרייה" ב-2014, אשר אמנם אינו מזכיר את הונקה באופן מפורש, אך מתאר פרטים מדויקים אודות חייו ופשעיו. שמו של השיר נגזר מעצי הריח שהחזיק הונקה בדירתו, שנועדו להסתיר באמצעות ניחוחם את צחנת הגופות הרקובות של קורבנותיו[15].
- להקת הקשיחות הגרמנית החדשה Ost+Front (גר') הוציאה ב-30 ביולי 2020 את השיר "הונקה הונקה" כחלק מאלבומם חבר במצוקה (גר'), המתאר את מפגשיו השונים של הונקה עם קורבנותיו בכפפה הזהובה, בטרם לקח אותם לדירתו וחנק אותם למוות[16].
לקריאה נוספת
עריכה| עברית | Deutsch |
|---|---|
| שטרונק, היינז (אנ'); הכפפה הזהובה (אנ'); רוולט ורלאג, 2016 (מסת"ב 978-3-498-06436-5) | Strunk, Heinz; Der Goldene Handschuh; Rowohlt Verlag, 2016 (ISBN: 978-3-498-06436-5) |
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ כחול הזקן ממוטנבורג, המבורגר אבנדבלט (אנ'), יאן אריק לינדנר, פורסם במקור ב-23 בפברואר 2006, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ שטרונק, קרוב מאוד, עמודים 7–8, "כאשר השוו את הדגימה לטביעות האצבעות בארכיון, נקבע כי היא הייתה זהה לטביעת הזרת של אליזבת גרטראוד בראואר, אשר נעצרה בעבר בגין גנבה. גברת בראואר הייתה בת 42 בזמן מותה".
- ^ רוצח הנשים מסנקט פאולי – פריץ הונקה, דאס ארסטה, פורסם במקור ב-10 במאי 2001, אורכב מהמקור ב-10 בפברואר 2013. (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 הונקה תר אחר קורבנותיו בשכונה, בילד, אולף רוזין, פורסם במקור ב-28 בדצמבר 2010, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ 1 2 שטרונק, אחרית דבר, עמוד 249, "בתום עבודות כיבוי האש ברחוב זיישטראסה מספר 74 נתקלו הכבאים בחלקי גופות שנמצאו בעליית הגג, ב-17 ביולי 1975. מתוך הממצאים הללו הסתמן כי בוצעו רציחות כלשהן, ושומר הלילה בן הארבעים הידוע בשם פריץ הונקה נעצר במהרה בחשד לרצח. כעבור מספר ימים בהם שמר על שתיקה הודה סוף כל סוף ברציחות בפני הבלשים פיטר סילר והנס-פיטר אונטרמן, ב-29 ביולי 1975".
- ^ שטרונק, אחרית דבר, עמודים 249–250, "התיק נשפט בתא הפלילי ה-21, בית המשפט המחוזי של המבורג, בידי השופט ריימר הדנפלדט".
- ^ שטרונק, אחרית דבר, עמוד 249, "עורך הדין המפורסם ממינכן רולף בוסי היה הסנגור הפלילי הידוע ביותר בגרמניה במהלך שנות השבעים, ובאותה העת כבר הספיק להגן על אינגריד ואן ברגן, על רומי שניידר ועל רוצח ארבעת הילדים יורגן ברטש. במשפט האחרון, שנערך כחמש שנים קודם לכן, חנך בוסי את מה שהפך בהמשך לשיח ארוך ושנוי במחלוקת אודות מצבו הפסיכולוגי של הנאשם: האם עבריין מין יכול להימצא אחראי בגין הפשעים שביצע, או שהחולי ממנו סבל השפיע עליו בצורה כה קשה שיש לשלוח אותו לטיפול רפואי במוסד פסיכיאטרי? האם עבריין מין הסובל מהפרעת פסיכולוגית הוא פושע או אדם חולה? בוסי לקח את תיק ההגנה של הונקה שלושה שבועות בלבד לפני תחילת המשפט".
- ^ ניצחונו של בוסי, די צייט, יוסט נויטה, פורסם במקור ב-24 בדצמבר 1976, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ שטרונק, אחרית דבר, עמודים 250–251, "הסיבות לגזר הדין הן כדלהלן: הנאשם חווה משבר נפשי קשה כתוצאה מהאלכוהוליזם החמור ממנו סבל לאורך שנים, אשר הוביל לקיומו של חולי אורגני בגופו ולהזנחת חייו. הונקה מכור ליצריו במובן של התמכרות של ממש. העובדה כי היה מסוגל לחיות בדירתו לצד הגופות, שצחנת ריקבונן שררה באופן תמידי באוויר, ואשר נאכלו בידי חיפושיות ותולעים שבנו בתוכן את הקנים שלהן, מעידה על נכונותה של הקביעה לעיל".
- ^ הכפפה הזהובה, גודרידס, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ מוות ללא מנוח: מקרים מרתקים מתוך הרפואה המשפטית, גודרידס, אורכב מהמקור ב-19 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ הונקה, תיאטרון ליכשטוף (גר'), אורכב מהמקור ב-19 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ הכפפה הזהובה, בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (באנגלית)
- ^ תקליטי ויניל: הלהיט של הונקה, דר שפיגל, פורסם במקור ב-19 באוקטובר 1975, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ ריח האשוח, מיוזיק גורו, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (בגרמנית)
- ^ הונקה הונקה, ליריקס טרנסלייט, אורכב מהמקור ב-18 בפברואר 2023. (באנגלית)