ציווי

הציווי (imperative) הוא מודוס המביע הוראה, דרישה ולפעמים גם בקשה או הצעה, המכוונות באופן ישיר מן הדובר אל הנמען. רוב השפות, בכלל זה עברית, מציינות את הציווי באמצעות נטייה מיוחדת של הפועל.

המודוס ציווי שייך לקבוצת המודוסים המכונה irrealis, כלומר פעולות או מצבים "לא אמיתיים", כיוון שהוא אינו מבטא פעולה או מצב ממומשים או מציאותיים, אלא משאלה של הדובר כי פעולה מסוימת תתבצע או מצב מסוים יתקיים. מבחינה זו הציווי דומה למודוסים כגון איווי (subjunctive), יוסיב (jussive), זירוז (hortative) או קוהורטטיב (cohortative) (ראו רשימת מודוסים).

מספר צורות הציווי מצומצם יחסית, משום שבהקשרים רבים הוא חסר משמעות. הציווי רלוונטי בדרך-כלל רק לגוף שני (אתה, את, אתם, אתן), שכן הדובר מעביר בדרך-כלל הוראה ישירה לאדם אחר הנמצא מולו. בעברית, הציווי קיים רק בארבעה גופים: נוכח, נוכחת, נוכחים ונוכחות. לדוגמה: שֵב, שְבִי, שְבוּ, שֵבְנָה. יש שפות שבהן קיימת נטיית ציווי גם בגוף ראשון רבים (אנחנו). משמעות הנטיות האלה קרובה יותר ל"זירוז" (hortative) מאשר ל"ציווי" (למשל, בצרפתית allons = הבה נלך). בכמה שפות נתפס מודוס היוסיב כצורת ציווי בגוף שלישי. כמו כן, הציווי רלוונטי בעיקר לפעלים שמביעים פעולה אקטיבית או רפלקסיבית (רוץ, התלבש וכדומה), ופחות רלוונטי לפעלים המתארים מצב, או קבלה של פעולה באופן פסיבי. לדוגמה, צורה כגון "הישבר" נדירה הרבה יותר מצורה כגון "שבוׁר".

הציווי בשפות שמיות

בעברית מקראית, בערבית ספרותית וברוב השפות השמיות האחרות קיימת נטיית ציווי בגוף שני בלבד, עם נטיות מיוחדות ליחיד, ליחידה לרבים ולרבות. נטיית הציווי של הפועל "לכתוב" בעברית מקראית היא: כְּתֹב, כִּתְבִי, כִּתְבוּ, כְּתֹבְנָה. בבניינים שהוראתם סבילה במובהק (פֻּעל והפעל) אין צורת ציווי כלל. הנטייה המקבילה בערבית ספרותית היא: اكْتـُبْ (אֻכְּתֻבְּ), اكْتـُبي (אֻכְּתֻבִּי), اكْتـُبُوا (אֻכְּתֻבּוּ), اكْتـُبـْنَ (אֻכְּתֻבְּנָ). מקובל לתאר את נטיית הציווי כנגזרת מנטיית העתיד בהפחתת אותיות אית"ן, ובערבית ספרותית גם בהפחתת סיומות שמצטרפות לפועל.

בעברית מודרנית, השימוש בצורות הציווי שמקורן בעברית המקראית פוחת, והוא נפוץ יותר במשלבים הגבוהים של השפה. בשפה המדוברת נעשה שימוש נרחב בצורות העתיד כתחליף לצורות הציווי, וכן התפתחה עבור חלק מהפעלים נטיית ציווי חדשה הדומה לנטיית הציווי המקראית, אך אינה זהה לה. נטייה זו מכונה "הציווי החדש". בציווי המקראי, צורות העתיד מחליפות לעיתים את צורות הציווי – אך רק כשאינן באות בראש המשפט. ציווי שכיח בעיקר בלשון החוק המקראי ובפקודות הנאמרות מפי בני סמכא.

הציווי באנגלית

באנגלית יש עבור כל פועל רק נטיית ציווי אחת המשמשת ללא הבחנה לשני המינים, ליחיד ולריבוי כאחד, והיא זהה לצורה הבסיסית (base form) של הפועל. לדוגמה: צורת הציווי של הפועל to listen ("להקשיב") היא "listen". המשפט: "listen to me" יכול להתפרש כ"הקשב לי", "הקשיבי לי", "הקשיבו לי" או "הקשבנה לי" על-פי ההקשר.

הציווי בשפות רומאניות

בשפות רומאניות הציווי נגזר בדרך-כלל מצורת ה"הווה הפשוט" בגוף שני. לדוגמה:

• לטינית:

  portās - את/ה סוחב/ת; portātis - אתם/ן סוחבים/ות

  portā - סחוב, סחבי; portāte - סחבו, סחובנה

• צרפתית:

  tu viens - אתה בא, את באה; vous venez - אתם באים, אתן באות

  viens - בוא, בואי; venez - בואו, בואנה.

• איטלקית

  parti - את/ה עוזב/ת; partite - אתם/ן עוזבים/ות

  parti - עזוב, עזבי; partite - עזבו, עזובנה

השפות הרומאניות מתאפיינות בכך שהן כוללות גם צורת ציווי לגוף ראשון רבים (אנחנו). משמעות הציווי בגוף זה היא זירוז עצמי לעשיית פעולה. למשל בצרפתית: voyons = "הבה נראה", או: "בואו נראה". רעיון הזירוז העצמי קיים גם בשפות אחרות, אולם בדרך כלל לא נעשה שימוש בנטיית הציווי לשם הבעתו, אלא בצורות אחרות של הפועל. שיטה זו שבה צורת הזירוז כלולה בטבלת הנטייה של צורות הציווי אומצה בשפה המתוכננת אספרנטו, ואף הורחבה. באספרנטו נטיית הציווי משמשת גם להבעת זירוז ויוסיב. כך, iru פירושו: "לך", "לכי", "לכו" או "לכנה" (לפי ההקשר). ni iru (אנחנו+לך) פירושו: "הבה נלך" (צורת זירוז). li iru (הוא+לך) פירושו: "שילך" (צורת יוסיב).

שלילת הציווי

שלילת הציווי נחשבת בעיני בלשנים רבים למודוס בפני עצמו. בחלק גדול מהשפות נטיית הפועל בציווי שלילי (איסור) שונה במידה ניכרת מנטיית הפועל בציווי. בעברית מקראית ובערבית ספרותית, צורת הפועל בשלילת הציווי היא עתיד מקוצר. בעברית שלילת הציווי נעשית באמצעות מילת שלילה מיוחדת - "אל". בערבית ספרותית משמשת מילת השלילה הרגילה لَا ("לָא"). לדוגמה, בעברית מקראית: ציווי: עַשֶׂה, איסור: אַל תַּעַשׂ. בערבית ספרותית: ציווי: إِفْعَلْ (אִפְעַל), איסור: لَا تَفْعَلْ (לַא תַפְעַלְ). בעברית מודרנית שלילת הציווי נעשית תמיד באמצעות צורת העתיד הרגילה כשלפניה מילת השלילה "אל", לדוגמה: אל תעשה.

בצרפתית שלילת הציווי נעשית באמצעות נטיית פועל הזהה כמעט לגמרי לנטיית הציווי עצמה (בתוספת מילות שלילה), אך בשפה הקרובה לה, ספרדית, צורות האיסור שונות במידה ניכרת מצורות הציווי. הדבר ניכר במיוחד בספרדית אירופית, למשל: id ("לכו") לעומת: no véis ("אל תלכו").

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ציווי בוויקישיתוף