ויקיפדיה

קמיל פאליה

סופרת אמריקאית

קאמיל אנה פאליה (באנגלית: Camille Anna Paglia; נולדה ב-2 באפריל 1947) היא סופרת פמיניסטית, מורה ומבקרת חברתית אמריקאית. היא פרופסורית באוניברסיטה לאמנויות בפילדלפיה, פנסילבניה משנת 1984. פאליה כתבה את הספר Sexual Personae: Art and Decadence from Nefertiti to Emily Dickinson ‏(1990), שהפך לרב מכר בתחום הביקורת הספרותית, לצד ספרים ומאמרים רבים אחרים. בין היתר, היא גם ניתחה את הסרט "הציפורים" של אלפרד היצ'קוק, ובספרה Break, Blow, Burn פאליה ניתחה את 43 הפואמות הטובות בעולם. מאמריה עוסקים באמנות, תרבות פופולרית, פמיניזם ופוליטיקה. פאליה נקטה עמדות ליברליות קיצוניות בסוגיות חברתיות שנויות במחלוקת כגון הפלות, הומוסקסואליות ושימוש בסמים. היא ידועה כמבקרת של הפמיניזם האמריקאי והיא גם מאוד ביקורתית לגבי השפעותיהם של סופרים צרפתים כגון ז'אק לאקאן, ז'אק דרידה ומישל פוקו.

קמיל פאליה
Camille Paglia
לידה 2 באפריל 1947 (בן 77)
אנדיקוט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Camille Anna Paglia עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת ייל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אתניאום לספרות (1990) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

פאליה נולדה בעיר אנדיקוט, במדינת ניו יורק, שבארצות הברית כבת בכורה למהגרים איטלקים.[1] אביה, פסקואלה פאליה ואמה, לידיה אן (קולפיאטרו) פאליה. בילדותה, פאליה ומשפחתה התגוררו בחווה באזור הכפרי של אוקספורד, ניו יורק, ושם היא למדה בבית הספר היסודי. אביה לימד בתיכון של אקדמיית אוקספורד עד לשנת 1957, ואז משפחתה נאלצה להעתיק את מגוריה לסירקיוז, ניו יורק, כדי שאביה יוכל להתחיל את לימודי התואר השני שלו; בסופו של דבר אביה הפך לפרופסור לשפות רומאניות ב-Le Moyne College. פאליה למדה בבית הספר היסודי אדוארד סמית, בחטיבת הביניים ט' אהרון לוי ובתיכון ויליאם נוטינגהאם.

במשך מעל לעשור, פאליה הייתה בת זוגה של האמנית אליסון מאדקס. פאליה אמצה את הבן שנולד למאדקס ב-2002, ואף על פי שהזוג נפרד ב-2007, הן נשארו בהורות משותפת הרמונית וחיות קרוב אחת לשנייה.[2]

פאליה מזדהה כטרנסקסואלית.

השכלה

עריכה

פאליה התקבלה למכללת הארפור באוניברסיטת בינגהמטון והחלה את לימודיה בשנת 1964.[3] באותה שנה, פורסם שירה "הניוון" בעיתון המקומי.[4] מאוחר יותר היא כתבה שההשפעה הגדולה ביותר על חשיבתה הייתה שיעוריו של המשורר מילטון קסלר. "הוא האמין ביכולת התגובה של הגוף, ובהפעלת החושים לספרות... הו, וכמה אני האמנתי בזה".[5] היא סיימה את מכללת הארפור כמצטיינת המחזור בשנת 1968.

פאליה סיפרה כי בזמן שהיא למדה במכללה היא הכתה באגרופה "שיכור בוזז".[6] עד עצם היום הזה היא מתגאה בכך שהושמה במאסר על תנאי בגין ביצוע 39 מעשי קונדס.[7]

פאליה למדה לתואר שני באוניברסיטת ייל בין השנים 1968-‏1972, והיא טוענת שהיא הייתה בתקופה זו הלסבית היחידה שחיה מחוץ לארון באוניברסיטה. Steiner, Wendy (1994-11-20). "Advertisements for Themselves". The New York Times[8] פאליה הסתכסכה בייל עם ריטה מיי בראון, אותה תיארה בהמשך כ"ניהיליסטית אפלה", והתעמתה עם להקת רוק הנשים של ניו הייבן, כאשר הן טענו שהרולינג סטונז סקסיסטים.[9] מבקר הספרות האמריקאי הרולד בלום[3] שימש כמורה הרוחני של פאליה. ספרה Sexual Personae הוכתר בזמנו כ"חלום אנדרוגינוס: דמותו של האנדרוגינוס כפי שהוא מופיע בספרות וכפי שהוא מגולם בנפשו של האמן, תוך התייחסות לאמנות החזותית והקולנוע".[10]

פאליה קראה את כתביה של סוזן סונטג, ושאפה לחקותה. פאליה פגשה את סונטג לראשונה ב-15 באוקטובר 1969 (יום הקפאת הלחימה בווייטנאם), במהלך ביקור אצל חברה באוניברסיטת פרינסטון. בעיני פאליה, סונטג הייתה רדיקלית שקראה תיגר על הדומיננטיות הגברית. עבודתה הראשונה של פאליה באקדמיה הייתה בשנת 1973 במכללת בנינגטון, ובאותה תקופה הייתה ידועה כפמיניסטית מיליטנטית ולסבית מוצהרת. באותה שנה, פאליה נסעה להרצאה של סונטג בדארטמות', במטרה להביאה לנאום במכללת בנינגטון, אך התקשתה להשיג כסף לשכרה של סונטג; פאליה נעזרה בחבר של סונטג, ריצ'רד טריסטמן, לשכנע אותה לבוא. מכללת בנינגטון הסכימה לשלם לזונטג 700$ (מחיר כפול משנהגו לשלם לנואמים שונים, אלא שסכום זה היווה רק מחצית משכרה הרגיל של סונטג) כדי שתנאם על נושאים עכשוויים. פאליה, בהתלהבות, ארגנה מסע פרסום שדחק בסטודנטים להגיע להרצאתה של סונטג. ביום האירוע, סונטג הגיעה למקום באיחור של מעל לשעה, ולאחר מכן הקריאה את מה שפאליה כינתה סיפור קצר "משעמם ועגום" על "שום דבר" בסגנון של רומן צרפתי חדש.[11]

כתוצאה מהופעתה המאכזבת של סונטג בבנינגטון, גדלה אכזבתה של פאליה ממנה. פאליה אמרה שסונטג נמנעת מעימות עם העולם האקדמי, וטענה שהיא אליטיסטית ומנותקת. פאליה תקפה את סונטג בשנת 1992, לדברי קארל רוליסון וליסה פאדוק, כיוון שזו הייתה דרכה לומר, "אני השלב הבא שלך". כאשר סונטג נשאלה על ידי המגזין הברזילאי IstoÉ לגבי פאליה, היא טענה שפאליה צריכה להקים להקת רוק.[11] בשלב מאוחר יותר סונטג אמרה על פאליה, "אנחנו רגילים לחשוב שנורמן מיילר היה רע, אך היא גורמת לנורמן מיילר להיראות כמו ג'יין אוסטן".[12]

קריירה

עריכה

פאליה החלה ללמד במכללת בנינגטון בשנת 1972 בין היתר בזכות המלצותיו של הרולד בלום.[13] במהלך עבודתה בבנינגטון פאליה התיידדה עם הפילוסוף ג'יימס פסנדן, שהחל ללמד שם לראשונה במקביל באותו סמסטר.

פאליה פיתחה תאוריה העוסקת בהיסטוריה המינית וסתרה מספר רעיונות שהיו אפנתיים באותה העת בתחום זה באמצעות מחקרה בספרות קלאסית ובעזרת עבודתם המחקרית של ג'יין אלן ריסון, ג'יימס ג'ורג' פרייזר, אריך נוימן ואחרים, ומכאן נבעה ביקורתה על מריה גימבוטאס, קרולין היילברון, קייט מילט ואחרים. בעבודת הדוקטורט שלה מאוניברסיטת ייל, עליה הגנה בשנת 1974, Sexual Personae: The Androgyne in Literature and Art, פאליה פרשה את עמדותיה לגבי מטריארכיה, אנדרוגניות, הומוסקסואליות, סאדו-מזוכיזם ונושאים אחרים.

פאליה כתבה שעימות עם מייסדות החוג ללימודי נשים באוניברסיטת ניו יורק סטייט באלבני "כמעט והגיע למהלומות", כאשר הן הכחישו שההורמונים משפיעים על החוויה או ההתנהגות האנושית.[14] מריבות דומות עם פמיניסטיות ואנשי אקדמיה הגיעו לשיאם בשנת 1978, והובילו להתפטרותה מבנינגטון, לאחר מבוי סתום ממושך עם הנהלת המכללה שהסתיימה בהסגר ביניהם.[15]

פאליה סיימה את כתיבת ספרה Sexual Personae בראשית שנות ה-80, אך לא הצליחה להוציאו לאור. היא התפרנסה ממשרות חלקיות בהוראה באוניברסיטת ייל, אוניברסיטת ווסליאן, ומכללות שונות בקונטיקט, ומהרצאות אורח. מאמרה, "The Apollonian Androgyne and the Faerie Queen", פורסם בחורף 1979 בכתב העת האקדמי English Literary Renaissance, ועבודת הדוקטורט שלה צוטטה על ידי ג'יי היליס מילר במאמרו "Wuthering Heights and the Ellipses of Interpretation" באפריל 1980 בכתב העת Journal of Religion in Literature. אך חוץ מזה, לא הייתה התקדמות בקריירה האקדמית שלה. פאליה העלתה על הכתב בשנת 1995 במכתבה ללויד הולמס זיכרון שלה: "הרווחתי מעט כסף נוסף מכתיבת כתבות מקומיות מיוחדות בניו הייבן עבור העיתון האלטרנטיבי The Advocate בראשית שנות ה-80". היא כתבה מאמרים על הפיצריות ההיסטוריות של ניו הייבן ועל בית ישן בתחנת הרכבת התחתית.[16]

בשנת 1984, פאליה הצטרפה לסגל ההוראה של מכללת פילדלפיה לאמנויות הבמה. מכללה זו התאחדה בשנת 1987 עם מכללת פילדלפיה לאמנות ושתיהן יחד הפכו לאוניברסיטה לאמנות.

פאליה חברה במערכת כתב העת לקלאסיקות ומדעי הרוח Arion‏[17] וכתבה טור חודשי עבור salon.com בין השנים 1995–2001, 2007-2009, ושוב החל מ-2016.[18]

פאליה שיתפה פעולה עם קרל רוליסון וליסה פאדוק בכתבתם Susan Sontag: The Making of an Icon, והעבירה לידיהם מכתבים מפורטים שצוטטו ברשותה. רוליסון ופאדוק גילו כי עורך דינה של סונטג שלח למו"ל שלהם אזהרה כשהבינה שהם חוקרים את חייה ואת הקריירה שלה.[11]

פאליה משתתפת בכל עשור בסקר של מקצועני סרטים הנערך על ידי Sight & Sound ובו המשתתפים מתבקשים להגיש רשימה מדורגת של עשרת הסרטים הגדולים מכל הזמנים לדעתם. בהתאם לדרוג הסרטים בעשור 2002–2012 פאליה מחשיבה את הסרטים: בן חור, האזרח קיין, לה דולצ'ה ויטה, הסנדק, הסנדק חלק שני, חלף עם הרוח, לורנס איש ערב, מזימות, Orphee, פרסונה, 2001: אודיסאה בחלל, עשרת הדיברות, וורטיגו לטובים ביותר.[19][20]

דעות

עריכה

פאליה ופמיניזם

עריכה

הדעות על פאליה חלוקות ולעיתים אף שנויות במחלוקת. ישנן מבקרות פמיניסטיות שתארו את פאליה כ"פמיניסטית אנטי פמיניסטית", ביקורתית כלפי מאפיינים מרכזיים של פמיניזם עכשווי, אך מחזיקה "במגוון מיוחד של הצהרות פמיניסטיות משלה".[21] איליין שוולטר הזכירה את הערצתה של פאליה לסימון דה-בובואר ולספרה המין השני וציטטה את פאליה שטענה כי הספר הוא "העבודה העילאית של הפמיניזם המודרני... הלמידה העמוקה שלו והטענות המאסיביות שאין כדוגמתן", כמו גם לג'רמיין גריר.[3] אך מרתה דאפי טוענת כי פאליה "לא היססה להטיח עלבונות חצופים" על מספר פמיניסטיות וביניהן גריר עצמה, שעל פי פאליה "הפכה תוך שלוש שנים למכונה" כתוצאה מהצלחתה המוקדמת; פאליה תיארה את פעילותה של האקטיביסטית דיאנה פוס כ"פשוט זבל – מזעזע!"[22] שוולטר מתארת את פאליה כ"ייחודית בהפרזתה ובעוינותה הקטלנית כלפי רובן המכריעה של הפעילויות הפמיניסטיות הבולטות, אנשי ציבור, סופרים וחוקרים בני דורה", שוולטר מונה את קרוליין היילברון, ג'ודית באטלר, קרול גיליגן, מרילין פרנץ', זואי ביירד, קימבה ווד, סוזן תומאס, והילרי קלינטון בין מטרות ביקורתה של פאליה.[3]

פאליה האשימה את קייט מילט שהתחילה את "הסגנון המדכא, הסטליניסטי, של ביקורת הפמיניסטית ..."[23] פאליה העבירה ביקורת שוב ושוב על פטרישיה איירלנד, נשיאתו לשעבר של ארגון נשים לאומי (NOW), וכינתה אותה "מתחסדת", מודל דוחה לחיקוי עבור נשים[24] בעלת גישה "זחוחה, יהירה", הניחנת ב"תהליכים מחשבתיים מוגבלים עד כאב".[25] פאליה טענה כי תחת הנהגתה של איירלנד, NOW "עשתה נזק, והזיזה לשוליים את תנועת הנשים".[26] פאליה קראה לפילוסופית הפמיניסטית מרתה נוסבאום "דיוות מחשב" כקביעה שאין לה קשר לעולם האמיתי, והאשימה אותה בשאילת רעיונותיה ללא אישור. בנוסף היא טענה, כי "ההכשרה או האינסטינקט של נוסבאום לבחינת המין (sex analysis) מפוקפקים במקרה הטוב".[27]

פמיניסטיות רבות בקרו את פאליה; כריסטינה הוף סומרס הגדירה את פאליה כ"מטרה הבולטת ביותר לגינוי פמיניסטי", וציינה כי כתב העת (Women's Review of (Books תיאר את ספרה של פאליה Sexual Personae כיצירה של "קיצוניות מטורפת", "תחליף גרוע לפשיזם שלאחר המלחמה הקרה החדשה", ו"מתקפת נגד של הפטריארכיה על פמיניזם". סומרס סיפרה שכאשר פאליה הופיעה בפורום באוניברסיטת בראון, פמיניסטיות חתמו על עצומה לגנותה ודרשו לחקור את הנהלים להזמנת נואמים לקמפוס.[28]

נעמי וולף החליפה לעיתים סדרת התקפות אישיות עם פאליה לאורך תחילת שנות ה-90 במגזין ניו ריפבליק, בהם וולף הכתירה את פאליה כ"פיליס שלפלי (פעילה שמרנית נוצרית) של קהל בעלות הפירסינג בפטמות, המתחזה לחתרנית מינית אך היא למעשה הבת הצייתנית של הפטריארכיה" ותארה אתפאליה כ"חסרת יושרה אינטלקטואלית".[29][30][31][32] בשנת 1991, פאליה קראה לוולף כ"כלומניקית".[33]

גלוריה סטיינם אמרה ש"להגדיר את פאליה כפמיניסטית זה שווה ערך לאמירה שנאצים אינם אנטישמים".[34] פאליה האשימה את סטיינם בכך שהשוותה אותה להיטלר ואת Sexual Personae טרם קריאתו למיין קמפף.[35] פאליה קראה לסטיינם ה"סטלין של הפמיניזם".[36]

קאתה פוליט תיארה את פאליה כאחת מ"שורה אינסופית של מבקרים חברתיים שהופכים לסלבים על ידי תיאור הפמיניזם כבעיה, במקום הסקסיזם". פוליט כתבה שפאליה מהללת "שליטה גברית", ושהיא מצליחה להתבטא באופנים "שאפילו ראש לימבו היה מחוויר לשמעם", משום שהיא אישה.[37]

פאליה ידועה כמי שמכנה קורבנות לאונס בין מכרים (date rape) "טפשות", ועמדתה שאונס הוא אקט מונע מינית (שלא כעמדת פמיניסטיות רבות שמדובר באקט של שליטה וכוח) נתמכת על ידי פסיכולוגים האבולוציוניים.[38]

פאליה וחשיבה צרפתית

עריכה

פאליה ביקורתית לגבי ההשפעה שיש לסופרים הצרפתים המודרניים על מדעי הרוח. היא טוענת שהאוניברסיטאות משועבדות לפוסט-סטרוקטורליסטים הצרפתים,[39] וכי היא עצמה מעולם לא מצאה אפילו משפט אחד שעניין אותה בכתביהם של ז'אן בודריאר, ז'אק לאקאן, ז'אק דרידה ומישל פוקו.[40] לדעתה, הפוסט סטרוקטורליזם שובר את הקשר בין המילה והדבר, ובכך מסכן את הקאנון המערבי.[41] עם זאת, עמדתה של פאליה לגבי הסופרים הצרפתים איננה שלילית לחלוטין. היא כינתה את "המין השני" של סימון דה בובואר "מבריק" וטענה שזה "הדבר היחיד שבוגר לתואר ראשון במיניות צריך". פאליה הגדירה את עבודתו של ז'אן-פול סארטר, כחלק מתקופה מרוממת בספרות. היא כתבה ביקורות חיוביות על "מיתולוגיות" של רולאנד בארת ועל Masochism: Coldness and Cruelty של ז'יל דלז, אולם מצאה שעבודותיהם המאוחרות של שני הגברים פגומות. על גסטון בשלר, שהשפיע עליה רבות, היא כתבה ש"השיטה הפנומנולוגית הציורית המכובדת אך עם זאת נזילה [שלו] נראית לי אידיאלית לאמנות", והוסיפה כי הוא "הסופר הצרפתי המודרני האחרון שלקחתי ברצינות".[42][43]

דעות פוליטיות

עריכה

חלק מדעותיה נתפסות כשמרניות, אך פאליה מגדירה את עצמה כדמוקרטית וליברלית.[44][39] היא מתנגדת לחוקים נגד זנות, פורנוגרפיה, סמים, והפלות.[45] פאליה העבירה ביקורת על ביל קלינטון על כך שלא התפטר לאחר שערוריית מוניקה לוינסקי, שלטענתה גרמה לכך שאמריקה "הופתעה על ידי ה ב-11/9".[46] במסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, היא הצביעה למועמד מטעם המפלגה הירוקה ראלף ניידר, "[כי] אני מתעבת את המבנה המתנשא והמושחת של המפלגה הדמוקרטית, אשר בו אשאר רשומה בעקשנות".[46] בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2004, פאליה תמכה בג'ון קרי, ובשנת 2008, היא תמכה בברק אובמה.[47] בשנת 2012, היא תמכה במועמדת המפלגה הירוקה ג'יל שטיין.[48] בבחירות 2016, פאליה הייתה ביקורתית מאוד כלפי הילרי קלינטון, וקראה לה "שקרנית" ו"רמאית". היא שקלה תמיכה עצמאית בברני סנדרס, אך לבסוף הצביעה שוב עבור שטיין.

ספרים

עריכה

Sexual Personae

עריכה

הספר Sexual Personae: Art and Decadence from Nefertiti to Emily Dickinson נדחה על ידי שבעה בתי הוצאה לאור לפני שהוצאת ייל פרסמה אותו ב-1990, והוא הפך לרב מכר מיידי. בספר, פאליה טוענת שלטבע האנושי יש היבט דיוניסי אינהרנטי, במיוחד בכל הקשור למיניות.[49] התרבות והציוויליזציה נוצרו על ידי גברים ומייצגים ניסיון להכיל כוח זה.[49] הנשים גם הן חזקות, אך ככוחות טבעיים, והנישואים והדת הם אמצעים המכילים כוחות פראיים.[50] טרי טיצ'אאוט כתב בביקורתו על הספר בניו יורק טיימס שהוא פגום, אך "...כל פיסה בו מגרה אינטלקטואלית כמו גם מרגיזה".[51]

מרתה דאפי כתבה שלספר יש "מסר תרבותי בדלני" אשר התקבל היטב על ידי מבקרים, אך נדחה על ידי פמיניסטיות רבות.[22] בביקורת על ספר זה, המחברת הפמיניסטית מולי אייבינס האשימה את פאליה בחוסר דיוק היסטורי, דמגוגיה של פמיניזם מהגל השני, אגוצנטריזם, וכתיבה בהכללות גורפות.[52] אנתוני ברג'ס תיאר בסקירתו את הספר כ"ספר משובח ומטריד", ה"מבקש לתקוף את רגשותיו של הקורא, כמו גם את הדעות הקדומות שלו".[53] ג'רמיין גריר כתבה שתובנותיה של פאליה לגבי כתביה של סאפפו הן "חיות ומאוד מוחשיות", אך גם ש"למרבה הצער לא עקביות ואינן תואמות במידה רבה אחת את השנייה".[54]

Sex, Art and American Culture

עריכה

Sex, Art and American Culture: Essays אשר יצא ב-1992 הוא אוסף של קטעים קצרים, רבים מהם פורסמו בעבר כמאמרי מערכת או כביקורות, וכמה תמלילים של ראיונות.[45] המאמרים כוללים ביקורות על מדונה, אליזבת טיילור, מוזיקת רוק, רוברט מייפלת'ורפ, מינויו של קלרנס תומאס לבית המשפט העליון, אונס, מרלון ברנדו, מילטון קסלר, והאקדמיה. הוא היה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס לספרים בכריכה רכה.[55]

Vamps and Tramps

עריכה

Vamps and Tramps: New Essays שיצא בשנת 1994 הוא אוסף של 42 מאמרים קצרים ומאמר אחד ארוך, "No Law in the Arena: a Pagan Theory of Sexuality". הוא מכיל גם אוסף של קריקטורות שנעשו על פאליה מעיתונים. ונדי שטיינר כתבה בניו יורק טיימס שהספר "משעשע, בוטה, הגב' פאליה זורקת נעל אבסורדית לגלגליה הכבדים של האקדמיה".[56] מיצ'יקו קאקוטאני, מבקרת תרבות של הניו יורק טיימס, כתבה: "כתביה על השכלה ... הם משכנעים ביותר, בדיוק כפי שכמה ממאמריה על הסכנות שבהסדרת הפורנוגרפיה וההתנהגות הפוריטנית המבישה של התנועה הנשית מקרינים היגיון... למרבה הצער, לגב' פאליה יש דרך לערער את טענותיה המעניינות יותר בזריקת הצהרות היפרבוליות".[57]

The Birds

עריכה

בשנת 1998, ובציון השנה ה-35 להוצאת הסרט הציפורים של אלפרד היצ'קוק, מכון הקולנוע הבריטי הזמין את פאליה לכתוב ספר על הסרט. הספר בעל 96 העמודים של פאליה מפרש את הסרט כממשיך "בקו הרומנטיקה הבריטית וצאצא של מצגי הטבע הפראיים ונשות הפאם פאטאל של קולרידג'".[58] פאליה משתמשת במסגרת הפסיכואנליטית לפירוש הסרט כמתאר "שחרור של כוחות פרימיטיביים של מין ותאווה אשר דוכאו אך מעולם לא אולפו במלואם". הספר תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 2003 בהוצאת רסלינג.[58]

Break, Blow, Burn

עריכה

Break, Blow, Burn: Camille Paglia Reads Forty-three of the World's Best Poems משנת 1995 הוא אוסף של 43 קטעי שירה קצרים המלווים במאמר שנכתב על ידי פאליה.[59] האוסף מכוון בעיקר לאלו שלא מכירים מקודם את העבודות.[59] קלייב ג'יימס ציין כי פאליה נוטה להתמקד ביצירות אמריקאיות כהיא עוקבת אחר יצירות משייקספיר וקדימה בזמן, וייטס, בעקבות קולרידג', הוא האירופאי האחרון שנידון.[59] הוא גם הדגיש את יכולתה של פאליה לגלות אהדה ליצירות ולאחד צורות אמנות שונות בניתוח שלה.[59] כריסטופר נילד ציין כי יש לפאליה "כישרון נדיר ללכוד את מצב הרוח והנוף של שיר בתמציתיות, בביטויים דוקרניים של תובנה תיאורית" ושהיא מציגה רגעים של זוהר, אך הוא גם מציין שכמה מהסופרים העכשוויים שהיא בחרה שטוחים לגמרי. הוא גם משבח את נקודת מבטה הפדגוגית כלפי פרשנות בסיסית, והציע שגישתה היא אולי מה שנדרש כדי לרענן את הלימודים במדעי הרוח.[60]

Glittering Images

עריכה

Glittering Images: A Journey Through Art from Egypt to Star Wars משנת 2012 היא סדרה של מאמרים על יצירות אמנות בולטות מהעת העתיקה ועד לזמנים מודרניים.[61] הסופר ג'ון אדמס מביקורת הספרים של הניו יורק טיימס היה סקפטי לגבי הספר, והאשים אותו בהיותו "מונע על ידי אג'נדה וגדוש בהערות פולמוס צדדיות הפוגעים אנושות בפוטנציאל שלו לשכנע".[62] גארי רוזן מהוול סטריט ג'ורנל, לעומת זאת, שיבח את "המגוון המרשים" של הספר ונגישותו לקוראים.[63]

Free Women, Free Men

עריכה

Paglia's Free Women, Free Men: Sex, Gender, and Feminism משנת 2017, הוא אוסף מסות משנת 1990 ואילך. דווייט גארנר בניו יורק טיימס כתב שהמסות תוקפות שני נושאים - פמיניזם מודרני, עליו פאליה כותבת "הפך למגירת ירקות כלבויניקית שם חבורות של אחיות לבכי תלותיות יכולות לאחסן את הנוירוזות המעופשות שלהן", וכן אוניברסיטאות אמריקאיות, לגביהן פאליה שואלת, "איך ייתכן שהשמאל האקדמי של היום תמך במקום להתנגד לקודי דיבור בקמפוסים, כמו גם למעקב הגרוטסקי ומישטור יתר על חיי הסטודנטים?"

מפרסומיה

עריכה
  • Paglia, Camille (1974), Sexual Personae: The Androgyne in Literature and Art (dissertation)
  • Paglia, Camille (1990), Sexual Personae: Art and Decadence from Nefertiti to Emily Dickinson, ISBN 0-679-73579-8
  • Paglia, Camille (1992), Sex, Art and American Culture: Essays, ISBN 0-679-74101-1
  • Paglia, Camille (1994a), Vamps and Tramps: New Essays, ISBN 0-679-75120-3
  • The Birds (BFI Film Classics) (1998) ISBN 0-851-70651-7
  • Break, Blow, Burn: Camille Paglia Reads Forty-three of the World's Best Poems (2005) ISBN 0-375-42084-3
  • Glittering Images: A Journey Through Art from Egypt to Star Wars (2012) ISBN 978-0-375-42460-1

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: קמיל פאליה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קמיל פאליה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Robert Birnbaum, Camille Paglia, The Morning News, ‏2005-08-03
  2. ^ Hamilton, William L (1999-03-11). "In a New Museum, a Blue Period". New York Times
  3. ^ 1 2 3 4 Showalter, Elaine (2002), Inventing Herself: Claiming a Feminist Intellectual Heritage, London: Picador
  4. ^ The Post-Standard (Syracuse, NY). 1964-04-12.
  5. ^ Daniel Nester (April 2005). "An Interview with Camille Paglia". Bookslut.
  6. ^ Steiner, Wendy (1994-11-20). "Advertisements for Themselves". The New York Times.
  7. ^ Paglia, Camille (January 26, 2000). "My Education". The Scotsman.
  8. ^ Savage, Dan (September 28 – October 4, 1992). The Stranger.
  9. ^ "Letter to the Editor", Camille Paglia, "Chronicle of Higher Education", June 17, 1998.
  10. ^ Paglia, Camille A (February 13, 1972), To Professor Carolyn Heilbrun (letter), Austin, TX: Knopf Archive, Humanities Research Center
  11. ^ 1 2 3 Rollyson, Carl; Paddock, Lisa (2000), Susan Sontag: The Making of an Icon, New York: WW Norton & Co
  12. ^   Susan Sontag (Obituary), The Telegraph, 29 December 2004
  13. ^ Findlay, Heather (September 2000), Girlfriends magazine (interview)
  14. ^ Paglia, Camille (June 17, 1998), "Letter to the Editor", Chronicle of Higher Education
  15. ^ Findlay, Heather (September 2000). Girlfriends
  16. ^ Paglia, Camille (February 1995), To Boyd Holmes (letter)
  17. ^ "About Arion". Boston University.
  18. ^ "About Arion". Boston University.
  19. ^ Paglia, Camille (2002), Sight & Sound, UK: BFI (ארכיון)
  20. ^ Paglia, Camille (2012), Sight & Sound, UK: BFI (ארכיון)
  21. ^ Loptson, Peter (1998). Readings on human nature. Broadview Press. p. 490. ISBN 1-55111-156-X.
  22. ^ 1 2 Duffy, Martha (1992-01-13). "The Bête Noire of Feminism: Camille Paglia". Time Magazine
  23. ^ Crawford, Leslie (1999-06-05). "Kate Millett, the ambivalent feminist". Salon.
  24. ^ Why I Go for Women with Big Beaks, 1997-04-29
  25. ^ Men and their Discontents, 1974-10-14 (ארכיון)
  26. ^ Paglia, Camille (December 6, 2000). "The Peevish Porcupine Beats the Shrill Rooster". Salon.
  27. ^ "Butler vs. Nussbaum", Salon, 1999-02-24
  28. ^ [Sommers, Christina Hoff (1995), Who Stole Feminism? How Women Have Betrayed Women, New York: Simon & Schuster Sommers, Christina Hoff (1995), Who Stole Feminism? How Women Have Betrayed Women, New York: Simon & Schuster]
  29. ^ Wolf, Naomi (March 16, 1992), "Feminist Fatale", The New Republic: 23–2
  30. ^ Paglia, Camille (April 13, 1992), "Wolf Pack", The New Republic: 4–5
  31. ^ Wolf, Naomi; Paglia, Camille (May 18, 1992), "The Last Words", The New Republic: 4–5
  32. ^ Viner, Katharine (August 31, 2001). "Stitched up". The Guardian (London).
  33. ^ Paglia (September 19, 1991), Gifts of Speech (lecture), Cambridge, MA: MIT
  34. ^ Fields, Suzanne (1992-05-14). "New enemies list for some of you feminists". Reading Eagle
  35. ^ "Camille Paglia: bigmouth strikes again". Diva. October 2006. (ארכיון)
  36. ^ Blinkhorn, Lois (1992-12-06). "Ideas flying, a maverick breaks the feminist mold". The Milwaukee Journal.
  37. ^ Pollitt, Katha (November 1997). "Feminism's Unfinished Business". The Atlantic.
  38. ^ Thornhill, Randy; Palmer, Craig T (2000), A Natural History of Rape: Biological Bases of Sexual Coercion, Cambridge, MA: MIT Press, p. 183
  39. ^ 1 2 Baird, Julia (2005-04-08). "Hark, a libertarian looks to her right". Sydney Morning Herald.
  40. ^ Paglia, Camille (2007-04-11). "Real inconvenient truths". Salon.
  41. ^ Nield, Christopher (2005-05-17). "Book Review: Break Blow Burn by Camille Paglia". The Epoch Times
  42. ^ Paglia, Camille (2007-04-11). "Real inconvenient truths". Salon
  43. ^ Cusset, François (2008), French Theory: How Foucault, Derrida, Deleuze & Co. Transformed the Intellectual Life of the United States, Minneapolis: University of Minnesota Press
  44. ^ Blinkhorn, Lois (1992-12-06). "Ideas flying, a maverick breaks the feminist mold". The Milwaukee Journal.
  45. ^ 1 2 Killough, George (1992-12-20). "Paglia attacks political correctness". Reading Eagle (Knight Ridder).
  46. ^ 1 2 "Who's Getting Your Vote?". Reason. November 2004. (ארכיון)
  47. ^   Camille Paglia, ‏Why women shouldn't vote for Hillary Clinton, The Telegraph, 20 April 2008
  48. ^ "Camille Paglia’s ‘Glittering images’", Salon, 2012-10-10
  49. ^ 1 2 Romano, Karen (1990-12-09). "Camille Paglia's 'Sexual Personae' provokes amusement, outrage". The News (Knight-Ridder).
  50. ^ Duffy, Martha (1992-01-13). "The Bête Noire of Feminism: Camille Paglia". Time Magazine.
  51. ^ Teachout, Terry (July 22, 1990). "Siding With the Men". The New York Times
  52. ^ vins, Molly (September–October 1991), Mother Jones, Caltech, pp. 8–1 (ארכיון)
  53. ^ Burgess, Anthony (April 27, 1990). "Creatures of decadent light and violent darkness; Sexual Personae: Art and Decadence from Nefertiti to Emily Dickinson". The Independent (London). p. 19
  54. ^ Greer, Germaine (1995), Slip-Shod Sibyls: Recognition, Rejection, and the Woman Poet, London: Viking Press, pp. 114–16
  55. ^ "Paperback Best Sellers". The New York Times. 1993-01-10.
  56. ^ Steiner, Wendy (November 20, 1994), "Advertisements for Themselves", The New York Times
  57. ^ Kakutani, Michiko (November 15, 1994), "The Rise of a Self-Proclaimed Phenomenon", The New York Times
  58. ^ 1 2 John P. McCombe, "The Birds and Hitchcock's Hyper-Romantic Vision" in Marshall Deutelbaum and Leland A. Poague, A Hitchcock Reader, p.266 John Wiley & Sons, Mar 10, 2009
  59. ^ 1 2 3 4 James, Clive (2005-03-27). "Well Versed". New York Times.
  60. ^ Nield, Christopher (2005-05-17). "Book Review: Break Blow Burn by Camille Paglia". The Epoch Times.
  61. ^ Book description on Random House website
  62. ^ Adams, John (November 30, 2012). "Paglia on Art". The New York Times.
  63. ^ Rosen, Gary. "The Pagan Aesthetic". The Wall Street Journal.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קמיל_פאליה&oldid=37797021"
  NODES
Idea 2
idea 2