רוצח הזודיאק

רוצח הזודיאק (באנגלית: Zodiac killer) הוא כינויו של רוצח סדרתי (או של מספר רוצחים שפעלו במקביל והקשר ביניהם אינו ברור), אשר פעל בצפון מדינת קליפורניה שבארצות הברית בשלהי שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20.

ציור הקלסתרון של הזודיאק, כפי שנצפה על ידי נערים, בזמן הימלטותו מזירת הרצח של נהג המונית, פול סטיין. גרסה זו (שנייה במספר) שימשה את המשטרה והעיתונות לאורך כל החקירה והמצוד.

קיים חשד שפעל גם בדרום קליפורניה בראשית ובסוף שנות ה-60, במערב מדינת נבדה באזור הגובל בקליפורניה, ואף באולבני שבמדינת ניו יורק במהלך שנות ה-70 ובאטלנטה בתחילת שנות ה-80.

הרוצח רצח לפחות חמישה בני אדם, ופצע קשה שניים אחרים בין השנים 1968 ל-1969. קורבנותיו היו נשים וגברים בני 16 עד 29. הרוצח מעולם לא נתפס, למרות שאנשים רבים מאמינים שהם יודעים את זהותו.

הקורבנות

בין סוף 1968 לסוף 1969 הותקפו שבעה בני אדם, מהם חמישה נרצחו, ושניים שרדו. חמישה מהקורבנות הותקפו ביריות אקדח, שנים נדקרו. קורבנותיו הם:

דייוויד ארתור פאראדיי, ובטי לו ג'ונסון - נורו למוות ב-20 בדצמבר 1968.

• דייוויד ארתור פאראדיי (David Arthur Faraday) בן 17, ובטי לו ג'נסן (Betty Lou Jensen) בת 16: נורו למוות ב-20 בדצמבר 1968, בדרך אגם הרמן (Lake Herman Road), בעיר בניסיה שבקליפורניה.
• מייקל רנו מאג'ו (Michael Renault Mageau) בן 19, ודרלין אליזבת' פרין (Darlene Elizabeth Ferrin) בת 22: נורו ב-4 ביולי 1969, ביום העצמאות של ארצות הברית בחנייה ליד מגרש גולף ליד ואייחו. דרלין מתה בבית החולים ומייקל שרד.
• בריאן קלווין הארטנל (Bryan Calvin Hartnell) בן 20, וססיליה אן שפרד (Cecelia Ann Shepard) בת 22: נדקרו ב-27 בספטמבר 1969 באגם בריאסה במחוז נאפה. הרטנל שרד 6 דקירות בגב, ושפרד מתה מפצעיה כעבור יומיים.
• פול לי סטיין (Paul Lee Stine) בן 29: נורה ונרצח ב-11 באוקטובר 1969 בשכונה בסן פרנסיסקו.

מקרי רצח ותקיפה המיוחסים לזודיאק

אנשים שייתכן שנרצחו או הותקפו על ידי הזודיאק, אך זהות התוקף אינה ידועה:

• רוברט דומינגוס, 18 ולינדה אדוארדס, 17: נורו למוות ב-4 ביוני 1963, בחוף ים ליד לומפוק במחוז סנטה ברברה. קיים חשד שהזודיאק רצח אותם עקב הדמיון בין תקיפה זו ולבין התקיפה באגם בריאסה.
• צ'רי ג'ו בייטס, 18: נדקרה למוות ב-30 באוקטובר 1966, בקולג' ריברסייד. הקשר של בייטס התגלה רק ארבע שנים אחרי הרצח בסן פרנסיסקו, כשהעיתונאי פול אייברי קיבל מידע הקושר בין הזודיאק למותה של בייטס.
• דורין גאול, 19 וג'יימס שארפ 15 - שני מתבגרים אמריקאים שגופותיהם נדקרו עשרות פעמים ונזרקו יחדיו בצומת רחובות בלוס אנג'לס ב-21 בנובמבר 1969. בחדרה של גאול במעונות הקהילה הסיינטולוגית בלוס אנג'לס נמצא מכתב עם איום ברצח שבו מכריז המחבר כי הוא הזודיאק ושלכאורה הכיר את הנערה שנרצחה.
• קת'לין ג'ונס, 22: הותקפה ב-22 במרץ 1970 בכביש המהיר 132 ליד מודסטו. במהלך נסיעתה בכביש, אדם זר סימן לה לעצור בצד הדרך בתואנה שאחד הגלגלים ברכבה רופף. הוא סייע לה לחזק אותו לכאורה, אך כשהחלה שוב בנסיעה הגלגל נפל. האדם הציע להסיע אותה למוסך הקרוב. אחרי שהבינה שהוא מנסה לחטוף אותה, היא הצליחה לברוח עם בתה התינוקת. לאחר הגעתה לתחנת המשטרה בפטרסון, היא הבחינה בקלסתרון של הזודיאק וזיהתה אותו כחוטף שלה.
• דונה לאס, 25: נראתה בפעם האחרונה ב-6 בספטמבר 1970, בדרום אגם טאהו לאחר שהחלה לעבוד כאחות במלון-קזינו באזור. גלויה שנשלחה מיער פיינס (שקרוב לאגם) לעיתון ב-22 במרץ 1971 רמזה על קשר אפשרי, אך גופתה של לאס לא נמצאה מעולם, וגם לא ראיות הקושרות את היעלמותה לזודיאק.
• הזוג קוי ין סהאצ'או, 48 וצ'וי פאו סאלי, 40: אמריקאים ממוצא לאוסי, נרצחו ב-22 באפריל 1986 בעת מנוחה בשולי כביש מהיר ליד סקרמנטו. הזודיאק טען ב-6 במאי 1986 כי רצח שני קורבנות "בצד כביש מהיר ליד סקרמנטו" שבועיים קודם לכן.

ציר זמן

דרך אגם הרמן

הרצח הכפול על הכביש היוצא מואייחו בגבולות העיר בניסיה היה הראשון בסדרת רציחות המיוחסות לרוצח הזודיאק. בליל ה-20 בדצמבר 1968, בטי לו ג'נסן ודייוויד פאראדיי, תלמידי תיכון מהעיר ואייחו היו בדייט הראשון שלהם ותכננו להשתתף בקונצרט חג המולד בבית הספר התיכון הוגאן, כשלושה רחובות מביתה של ג'נסן. במקום זאת הם ביקרו חבר ועצרו במסעדה, ומשם נסעו לכביש אגם הרמן. בעשר ורבע בלילה פאראדיי החנה ברוורס את מכוניתו במגרש חצץ (הראות בלילה בחניון המדובר, הגובל באחו, היא קשה ביותר ברוב ימות השנה). יש עדות כי להוריה של הנרצחת הבטיח פאראדיי כי "יהיו בבית עד 11" אך מסיור של שוטר בכביש אגם הרמן עולה כי רכבם חנה והיה מואר כשעבר שם בסביבות 11:10. זמן קצר לאחר שעבר השוטר, מכונית נוספת הגיעה לשביל וחנתה מימינם. הרוצח יצא עם אקדח חצי אוטומטי בקליבר 0.22 וככל הנראה הורה להם לצאת מהרכב תוך שהוא יורה לפחות שתי יריות לעבר הרכב ומאלץ אותם לצאת החוצה (סימן ירי נמצא מעל הדלת שמאחורי מושב הנוסע והזכוכית של השמשה האחורית הייתה סדוקה מפגיעת הקליע שנמצא נעוץ בגלגל האחורי השמאלי). פאראדיי נורה בראשו מטווח אפס כשיצא מהמכונית, ג'נסן שיצאה ראשונה מדלת הנוסע הקדמי, ניסתה להמלט (נמצאה כ-8 מטר מהרכב), והרוצח ירה לכיוונה 6 יריות, חמש מתוכן פגעו בה בגב וקליע נוסף נמצא בסמוך לגופתה. הרוצח עזב את המקום במהרה ונמלט מהזירה. גופותיהם נמצאו לאחר דקות ספורות על ידי סטלה בורחז, שגרה בחווה שממוקמת כ-2 ק"מ מהחניון. כשהבחינה בגופות חשבה כי אלו ילדים שנפלו ונפצעו, אך כשנכנסה לחניון הבינה כי זה מקרה רצח, חזרה לרכבה ונסעה במהירות לעיר בניסיה הסמוכה והזעיקה את קפטן דניאל פיטה והשוטר ויליאם וורנר. בלש שחקר את האירוע, לא מצא קצה חוט, והחשד היה שמדובר בהסתבכות בפלילים של אחד מהנרצחים או רצח על רקע רומנטי בידי נער אחר. חשד נוסף קשר לאירוע נער שעסק בסחר בסמים והתעמת עם פאראדיי בין כותלי התיכון זמן קצר קודם, אולם לאחר חקירתו של הנער נפסל גם כיוון החקירה הזה. החוקרים העריכו שפאראדיי, שהיה חבר בנבחרת ההיאבקות של בית הספר, ניסה להיאבק ברוצחו מכיוון שעל פניו היה מה שנדמה כסימן חבטה וגם כי הטבעת של מחזור התיכון שלו הייתה לא במקום טבעי על אצבעו.

לאחר פתיחת החקירה המשטרתית הגיעו מספר אנשים לתת עדות: צמד ציידים (האחד בן 69 והשני 27) שצדו בקרבת מקום מהצד השני של האגם וכמה נהגים שנסעו בכביש בקרבת החניון בסביבות שעת הרצח. מעדות הציידים עולה כי באותו הערב (בדו"ח המשטרה הוצע כי הכל החל בשעה 9) היו כמה תופעות משונות בשטח המרעה שקרוב לחניון, מישהו פתח את השער של השטח הפרטי (בשטח יש עדר כבשים) והחנה שברולט אימפלה לבנה מדגם 1959 או 1960 ליד השער וטנדר אדום זר יצא לעבר הכביש, אולם הם לא הצליחו לראות את הנהג (החוואי, בינגו וסנר, טען בעדותו כי הטנדר היה של חברת פורד בצבע אדום עם לוחות עץ משולבים בצדדים). בסביבות השעה 11:00-11:15 הציידים עברו ליד החניון וראו רק את רכבו של פאראדי חונה מבלי שישב בו איש.

ויליאם קרו סיפר שבשעה 10:00 נהג עם חברתו על כביש אגם הרמן מבניסיה לכיוון ואייחו. כאשר חלפו על פני החניון בו שהו פאראדיי וג'נסן (הם ראו אותם יושבים ברכבם המואר), לפתע הגיע רכב מאחוריהם במהירות חריגה, שניסה להצמד אליהם ולשבש את נסיעתם התקינה (מהדו"ח עולה כי קרו חשד שזה רכב ואליאנט כחול). קרו הצליח לרדת מעבר לשוליים בסיבוב שאחרי החניון והרכב הרודף חלף על פניהם מבלי לשים לב למיקומם. לאחר שקרו יצא מהרכב ועלה אל הכביש תוך שהוא מקלל את הרכב הרודף (רצה להתעמת איתו פיזית), הרכב הסתובב במקומו ונסע אל עבר בניסיה. קרו זיהה שלנהג היה שיער קצר ומשקפיים, אך לא הצליח לראות בצורה טובה את פניו כי הרכב היה חשוך. לדעתו של קרו ייתכן שזה היה הרוצח שחיפש קורבנות והבין שיהיה אפשר לרצוח את הנערים שישבו ברכב בחניון הקרוב למקום בו חנה.

הזוג הומר ופגי יור חזרו לביתם בבניסיה מסקרמנטו, ברגע שחלפו על פני תחנת השאיבה של בניסיה שנמצאת בחניון (בו יש גדה של האגם), פגי הביטה אל עבר החניון וראתה את רכבם של הנרצחים שישבו בקדמתו המוארת ורכב סטיישן חלף על פניהם ונכנס לתוך החניון והחנה ברוורס לצד הנרצחים, הרכב היה מואר וישב בו גבר. היא טענה כי אף על פי שהיה ערב ממש קר, לא היה נראה כי היו פתיתי שלג על רכבו של החשוד שראתה נכנס לחניון בניגוד לרכבם שלהם.

ג'יימס אוואן, שעבד בבית הקברות בבניסיה והיה בדרך למשמרת לילה, עבר בסביבות 11:14 ליד החניון בו אירע הרצח וטען שראה שני כלי רכב חונים זה ליד זה, במרחק של כ-3 מ' אחד מהשני. הוא לא ראה איש ברכבים אבל טען שכחצי דקה לאחר שחלף על פני החניון שמע ירייה. הוא לא זכר את הצבע של המכונית השנייה שחנתה לצד הנרצחים והכי קרוב לכניסה לחניון אך היה סבור כי הייתה זו "מכונית סטיישן מדגם 1955 או 1956, מסוג בוקסי, עם צבע נייטרלי". אך העדות שלו השתנתה תוך 3 ימים והוא הוסיף בעדות השנייה כי לפני שהגיע לחניון, בקרבת חוות בורג'ס, רכב לא מזוהה חלף על פניו והתקדם לכיוון ואייחו.

ב-1969 הוצע כי אולי הרוצח השתמש באותו התכסיס שעשה באגם בריאסה: הוא טען כי בא לשדוד את הזוג ו"שאם ישתפו פעולה, לא יאונה להם שום רע" ואז כשיצאו מהרכב חיכה שלא יחלפו כלי רכב על הכביש והחל במתקפה שלו. היו שטענו כי הרוצח היה אדם נמוך לפי חישוב זווית הירי שלו כלפי ג'נסן מהנקודה בה עמד אל מול מושב הנהג של רכבו של פאראדיי ולפי ההשערה שפאראדיי לא חשש להיאבק בו.

בערך ב-11:20 התקבלה שיחה מאדם לא מזוהה במוקד של משטרת בניסיה על משהו לא ברור שאירע בחניון ושגבה נפגעים, המוקדן לא הבין האם מדובר בתאונת דרכים ושלח מיד לזירה שני סיירי משטרה ששבו זה עתה לתחנה מכביש נהר הרמן לאחר שגילו באכסניה שם מלאי של מריחואנה. העיתונות טענה מספר שנים לאחר מכן כי האדם שהתקשר היה הרוצח שצחק ברשעות בזמן הדיווח.

ב-11 ביולי 2017 פורסמה כתבה על לוריין אוסונה דהגרוט (שלמדה עם בטי לו ג'נסן והתגוררה במרחק שלושה רחובות ממנה) שחושדת כי נתקלה ברוצח ושרדה. דהגרוט נסעה ביחד עם בן זוגה, בן דודה ובת זוגו אל החניון בכביש אגם הרמן כשלושה או ארבעה חודשים לאחר הרצח של דייוויד פאראדיי ובטי לו ג'נסן. בהגיעם לשם בסביבות השעה 10:30 בלילה נתקלו במרכז הכביש באדם רחב עוטה משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה לעדשות עם שיער בלונדיני בשנות ה-30 או תחילת ה-40 שלו הלבוש במעיל או ז'אקט צבאי שמגיע לברכיים שלו ומכנסיים שחורים ומגפיים צבאיות שנופף בידיו בקריאה לעזרה. כאשר האטו האדם ניגש אליהם וטען כי הוא מחפש את חברתו שהלכה איתו לשחייה באגם ונעלמה שם, הם שמו לב שהאדם היה רגוע בדיבורו ולא נסער וגם יבש לחלוטין והבינו שמשהו מוזר מתרחש שם, הם נמלטו ממנו בנסיעה (בן דודה שנהג האט לכיוון האדם שהסביר את עצמו ואז לפני שנעצר הוא עקף את האדם והאיץ) אל עבר משטרת בניסיה, וכ-800 מ' מאותו האדם ראו מכונית קטנה (כנראה תוצרת חברת פולקסווגן) חונה בצד הכביש והסיקו שמדובר ברכבו. המשטרה פתחה בחקירה אך מסרה שלא מצאה את האדם או קיבלה שום דיווח על אישה שנעדרת כמו שטען.

מעיינות בלו רוק

חתימתו של הזודיאק

"אני רוצה לדווח על רצח, אם תסעו 1 מייל מזרחה על כביש פארק קולומבוס תמצאו ילדים ירויים במכונית חומה, הם נורו בעזרת לוגר 9 מ"מ, אני גם זה שרצח את הילדים ההם בשנה שעברה. להתראות..."

— מי שהזדהה כרוצח למוקדנית המשטרה נאנסי סלובר שענתה לשיחה שלו

בסביבות חצות הלילה של 4 ביולי ו-5 ביולי 1969, דרלין פרין ומייקל מאג'ו נסעו לפארק הגדול במעיינות בלו רוק בוואייחו, 4 מיילים מזירת הפשע של דרך אגם הרמן, וחנו שם. כשישבו במכונית של פרין, עוד מכונית הגיעה לחנייה לידם. המכונית יצאה מהחנייה ונסעה לכיוון העיר ואייחו במהירות חריגה וחזרה שוב אחרי 10 דקות וחנתה כ-3 מטרים מצד ימין מאחוריהם (הרכב היה מחוץ לתוואי החניות בעוד שהרכב של פרין חנה כראוי). הנהג לבוש חולצת T כחולה כהה או שחורה יצא כשהוא משאיר את מכוניתו עם אורות דולקים והתקרב למכונית, מחזיק פנס ואקדח מגנום 9 מ"מ. הוא נעמד מול דלתו של מאג'ו והדליק את האור בפנס כדי לסנוור אותם. מאג'ו סבר שמדובר בשוטר שבא לבדוק תעודות זהות, פתח את החלון, והחל לדבר אליו תוך כדי שהוא מחפש את תעודת הזהות שלו. אז ירה בו הרוצח דרך העורף בלסת (פגע בלשונו) והכדור יצא מהלחי קרוב לאוזנו (מאג'ו טען ששמע רעש מוזר ואז הרגיש כאב נוראי בחלקים אלו של גופו). הוא ירה בשניהם תוך כדי שמאג'ו זינק למושב האחורי כדי להימלט ממנו, ואז פנה לכיוון מכוניתו. כשמאג'ו גנח מכאבים, הנהג שב למכוניתם וירה עוד פעמיים בשניהם. מאג'ו הצליח לצאת מהרכב דרך החלון, מכיוון שהידית של הדלת במושב האחורי נהרסה במהלך היריות, ונפל לקרקע כשהוא רואה את החלק האחורי של הרכב של הרוצח נוסע במהירות מזירת הרצח. הוא תיאר את הרכב כ"דומה לדגם של הרכב של דרלין רק כנראה בצבע בהיר יותר" וזכר בוודאות כי לוחית הרישוי הייתה של מדינת קליפורניה, אך לא זכר את המספר הרכב. מאג'ו ניסה לדבר עם דרלין ולברר מה מצבה, אך היא לא הגיבה. לאחר כחמש דקות רכב בסגנון "היפי" עם שני נערים (אחד מהם היה החבר שאצלו התארחו פאראדיי וג'נסן כשעה טרם הרצחם) ונערה נכנס לחניון ומצא את מאג'ו שרוע על הקרקע וזועק לעזרה. הם הזעיקו את המשטרה המקומית שהגיעה עם אמבולנס לזירה לאחר כעשר דקות. השוטרים מצאו את דרלין פרין מתבוססת בדמה על ההגה כשהאורות של רכבה דלוקים והרדיו דלוק על עוצמה נמוכה, והם תהו אם היא או מייקל ניסו להשתמש באורות כדי לקרוא לעזרה לרכבים שחונים בגבעה מעבר לנוף. הבלש אד ראסט ניסה לדובב אותה על שאירע, אך היא מלמלה ולא הייתה מסוגלת לדבר כשבמקביל עיניה החלו להעצם ולהיפתח (ניסתה להישאר בהכרה), עד שאזלו כוחותיה והיא התעלפה. האמבולנס לקח אותה ביחד עם שוטר שישב מאחורה לבית החולים בעיר, אך למרות ניסיונות החייאה שביצע בה הפרמדיק היא נפטרה בדרך. לטענת השוטר ריצ'רד הופמן שליווה אותה לבית החולים, בכל פעם שביצעו בה הנשמה בצבץ חלק מתכתי מהחזה שלה ונראה היה כעומד לצאת החוצה כשהחזה התנפח מהחמצן המוזרם, כנראה קליע שירה הרוצח.

כשהפרמדיקים הרימו את מאג'ו מהקרקע לאלונקה, הבלש ראסל הבחין כי היכן ששכב הקורבן היה תרמיל קליע של אקדח בקוטר 9 מ״מ ואסף אותו כראייה. מאג'ו עצמו היה לבוש בחולצה ארוכה ובשני זוגות מכנסיים אחד על השני בליל קיץ חם מה שצוין בדו"ח המשטרה כ"מוזר". לאחר שהתאושש מהפגיעות הסביר כי בשל העובדה שהוא רזה מאוד הוא רגיש לקור ולכן התלבש כך באותו הערב לקראת הדייט שלו עם דרלין.

ב-00:40, התקשר אלמוני למשטרת ואייחו לדווח על אחריות לרצח "שני ילדים במכונית חומה, בפארק הציבורי מייל אחד מוואייחו". הוא גם לקח אחריות על רצח ג'נסן ופאראדיי חצי שנה מוקדם יותר. המשטרה איתרה את השיחה מטלפון בביתן ליד תחנת דלק שהייתה סגורה באותו הערב בכביש ספרינג, כמה רחובות מתחנת המשטרה. פרין מתה בבית החולים. מאג'ו שרד יריות בראש, בצוואר ובכתף. הבלשים ג'ון לינץ' ואד ראסט ממשטרת ואייחו החלו לחקור את הפשע והבלש ג'ון מולנקס לקח את התיק בשנות השבעים. לאחר שהתאושש בבית החולים בוואייחו, מאג'ו העיד כי הספיק לראות את התוקף שלו והרוצח של דרלין לכמה רגעים תוך כדי כשהוא יורה בו וראה אותו גם בפרופיל כשחזר לירות בהם שוב. לדבריו היה מדובר בגבר לבן כבן 26–30 עם מבנה כבד (לפי אחת הכתבות שפורסמו לאחר התאוששותו של מאג'ו נכתב כי הקורבן זכר את התוקף כאדם שאת משקלו העריך ב-80 ק"ג), בגובה 1.72-1.78 מ' עם שיער שחור או חום כהה קצר ומתולתל, פרצופו עוטה המשקפיים השחורים דמה לזה של החשוד ארתור לי אלן, אך היה גדול/שמן יותר מאשר זה של אלן. הרוצח לבש חולצה קצרה כהה והיה נראה כי ברכב שלו, שחנה בזווית ראייה למושב הנוסע בו ישב מאג'ו, לא היה אף אחד מלבדו. ב-2008 חשב שזכר את הרוצח כגבר גבוה בגובה 1.83 מ'.

לדברי המוקדנית מהמשטרה שענתה לשיחה הרוצח היה קר רוח ומונוטוני ונשמע כאילו אמר משפטים עליהם התאמן מראש או שהקריא מדף. כאשר שאלה המוקדנית את המתקשר שאלות הוא התעלם מדבריה, הגביר את קולו והמשיך את שטף דבריו. הוא סיים את השיחה עם מתיחת המילה "Goodbye" באופן שמזכיר נבל מסרטי אימה ונמלט מהזירה, המשטרה שהגיעה למקום זמן קצר לאחר שנעלם מצאה סימני טביעת אצבע טריים וזיעה על הטלפון (כפי הנראה שייכים לרוצח). להערכתה קולו של האדם מעיד על היותו כבן שלושים לפחות.

לאחר רציחתה של דרלין ביקשה קארן, הבייביסטר של בנה התינוק שהייתה נערה בת 17 בשנת 1969, לתת עדות במשטרת ואייחו על כך שנכחה במספר מקרים בבית כאשר הגיעו לבקר את דרלין גברים שונים, במקרה אחד שלושה גברים לבנים, ובמקרים אחרים גבר אחר: לבן בגיל העמידה (Middle Aged), בעל מבנה גוף כבד עם שיער שחור או כהה מתולתל ועם פרצוף שמן וגדול, שנהג לשבת לפעמים במשך שעות עם רכבו (שברולט "סדן" לבנה עם שמשה גדולה) מול הבית ולבהות בו ובחלון חדרה של דרלין. היא לא זכרה את שמו המפורש אך זכרה כי "שמו היה קצר ומאוד נפוץ" וכי שם משפחתו היה "מעט יותר ארוך משמו הפרטי". היא סיפרה כי דרלין אמרה לה פעם שכדאי להתרחק ממנו כשהוא היה מגיע לבית (היא הייתה לוקחת את התינוק והולכת הרחק מהחדר בו היו נוכחים), וכי דרלין הזכירה כי פעם כשיצאה איתו הוא יצא מהרכב ורצח אדם. באחת הפעמים שהוא חנה מחוץ לבית אמרה פרין לבייביסיטר כי "הוא בטח משגיח עליי שוב, שמעתי שהוא חזר מחוץ למדינה. הוא לא רוצה שאף אחד יידע על מה שראיתי אותו עושה". המשטרה ניסתה לעזור לה להיזכר באמצעות היפנוזה והיא חשבה כי ראתה אותו מעשן ומרכיב משקפיים בעודו ברכב ונתנה עוד כמה פרטים לגבי התנהלויות המפגשים בינו לבין הנרצחת, המשטרה ערכה סדרת מעצרים בעיר של חשודים שתאמו את הפרטים שמסרה הבייביסטר וביקשו מהם לעמוד למסדר זיהוי מולה (מבלי שראו אותה דרך הזגוגית), היא זיהתה את הגבר כוויליאם ג'וזף גרנט - יליד 1920 ממסצ'וסטס שלפי הפרטים האישיים שלו במשרד הפנים האמריקאי ב-1969 התגורר בעיירה סויסאן סיטי הקרובה לוואייחו, עבד בפיירפילד כמשווק נדל"ן וכפי הנראה הכיר את פרין מהמסעדה שבה עבדה כשביקר בוואייחו מדי פעם. מהרישומים של משרד הפנים האמריקאי לגביו הוא שירת בזמן מלחמת העולם השנייה (1942-1945) בחיל האוויר האמריקאי.

ב-1970 פנה מגיד עתידות בשם ג'וזף דה לואיס למשטרות ואייחו וסן פרנסיסקו, הוא טען שהוא התיידד עם משפחתה של דרלין ושלמד מהם כי דרלין הייתה מיודדת עם בעלה לשעבר, ג'יימס "ג'ים" פיליפס קראבטרי (דרלין השתמשה בשם "פיליפס" כשם משפחתה לאחר הנישואין בעת שחיו ברינו, נבאדה עד לגירושיה ב-2 ביוני 1967), אותו פגשה ב-1965 לאחר ששוחרר מהמסגרת הצבאית עקב שביתת רעב כדי לסיים את הפרק הצבאי הקצר בחייו. הוא חי בבית הוריה עד שנמאס להם מכך שהוא מובטל, ולאחר שדחקו בו למצוא תעסוקה או לעזוב את ביתם, הוא הצליח למצוא משרה כעיתונאי-פובליציסט ב"דיילי רפבליק" מהעיר פיירפילד השכנה. המקור מסר כי קראבטרי נהפך גם לצרכן וסוחר סמים מקומי בוואייחו וכי המידע הגיע אליו משיחותיו עם המשפחה האבלה. המשטרה איתרה אותו לאחר שהקים משפחה עם אישה גרמנייה שהכיר, קראבטרי תוחקר במשטרה ולפי הדו"חות שיתף פעולה עמם. דה-לואיס טען כי ייתכן שקראבטרי ודרלין הכירו את זודיאק או מעסקאות סמים או בשל קשרים חברתיים איתו.

ב-1989 נטען בתוכנית של הרלדו ריברה כי למשטרת ואייחו הגיעו עדויות לפיהן דרלין פרין הייתה לכאורה חברה בכת שטנית-מיסטית שפעלה בסן פרנסיסקו, שחלק מחבריה נהגו להתחפש כמו תליינים (כך יופיע הרוצח המחופש מאגם בריאסה שעטה מסיכה עם סמל הזודיאק) ושייתכן שנרצחה בידי מישהו מהכת הזאת שהוא רוצח הזודיאק.

ב-2008 כששחזר את הרצח לסרט דוקומנטרי בנושא הרוצח טען מאג'ו כי דרלין הזכירה בפניו כי הבחור האחרון שיצאה איתו - שלמיטב זכרונו נקרא "ריצ'רד" - הוא גבר אלים וקנאי שאמר לה במפורש בטרם נפרדו ש"אם ייתפוס אותה עם מישהו, יהרוג אותם", אבל סירבה לפרט מעבר לכך (מאג'ו טען כי בניגוד לשמועות שהיו כנגדה, פרין שבגדה בבעלה, לא הייתה "זנזונת" אך מאסה בריצ'רד). היא גם ציינה בפניו שחשדה כי "ייתכן ועוקבים אחריהם" כשהיו בדרך למקום הירצחה אך לא פירטה במי היא חושדת, וכאשר חנתה לידם המכונית הראשונה (שהוא חושד שהיא אותה המכונית של הרוצח), הוא שאל אותה האם היא מכירה את הנהג והיא אמרה לו משהו כמו "פשוט תתעלם ממנו". מאג'ו חשד שייתכן והיורה השתמש במשתיק קול מאולתר (הזכיר זאת גם בדו"ח המשטרה המקורי בריאיון עמו בבית החולים מ-1969), מכיוון שצלילי היריות היו מוזרים, וכן חשד שראה את הרכב שלו מוקדם יותר באותו הערב בדרייב אין בו היו לפני שיצאו לפארק. לפי עדותו המתועדת בדו"ח המשטרה מ-1969, דרלין אספה אותו בסביבות 23:00 מביתו ורצתה לדבר איתו בדחיפות על משהו. הם יצאו לבילוי קצרצר בדרייב אין העירוני והמשיכו לחניון, אז שמו לב לרכב שהזכיר את הרכב של הרוצח. ב-2008 הוסיף כי הם יצאו מהחניון ברכבה והמשיכו לאזור הכביש המוביל למעיינות, אז שמו לב לרכב שהחל לדלוק אחריהם בכביש המהיר מחוץ לעיר, והוא הציע לדרלין להימלט ממנו עם פנייה מהירה לחניון של מסלול הגולף של המעיינות שבו היו יושבים בדרך כלל צעירים בדייטים אך באותו הרגע היו בו רק כמה נערים בליינים. הוא טען כי הרכב לא שם לב אליהם פונים והמשיך הלאה. הם חנו במקום וניסו להרגע משארע והבליינים התקדמו לעברם וירו זיקוקים שהבהילו אותם במכוון ואז יצאו מהחניון ברכבם כשמאג'ו גוער בהם מהרכב של דרלין שנשאר חונה, דרלין הנמיכה את הרדיו לרמה נמוכה מאוד של סאונד והם החלו לדבר ואחזו ידיים ואז הכל קרה כמתואר בדו"ח מ-1969.

ב-2011 פורסמה בתוכנית "America's Most Wanted" תמונה של דרלין פרין שצולמה ככל הנראה בסן פרנסיסקו במחצית שנת 1966 או 1967 עם אדם שהזכיר את תיאורו של רוצח הזודיאק בקלסתרון המשטרתי, המשטרה קיוותה שמישהו יוכל לזהות את האדם שבתמונה.

המכתבים הראשונים של הזודיאק

ב-1 באוגוסט 1969, שלושה מכתבים שנשלחו בידי הרוצח התקבלו בעיתונים "ואייחו טיימס-הרלד", "סן פרנסיסקו קרוניקל" ו"סן פרנסיסקו אקסמינר". הרוצח כתב במכתבים שהוא לוקח את הקרדיט לרצח באגם הרמן רואוד ובמעיינות בלו רוק. כל מכתב כלל כתב צופן שבו הצפין הרוצח את זהותו. הרוצח דרש שהעיתונים יכתבו בעמוד הראשי שבסוף השבוע הוא יהרוג אנשים בודדים בלילה וימשיך בכך עד שיהרוג תריסר אנשים בסוף השבוע. בהוצאה מיוחדת של היום לאחר מכן, הכרוניקל פרסם בעמוד ארבע שליש מהצופן ולצידו ציטוט של מפקד משטרת ואייחו, ג'ק סטילטז, שאמר "אנחנו לא בטוחים שהמכתב נכתב בידי הרוצח" וביקש מהכותב לשלוח מכתב נוסף עם יותר עובדות שיוכיחו שאכן מדובר ברוצח. האיומים של סוף השבוע לא יצאו לפועל, וכל שלושת החלקים של הצופן התפרסמו לבסוף.

ב-7 באוגוסט, עוד מכתב התקבל בסן פרנסיסקו אקסמינר עם אחול, "עורך יקר, זה הזודיאק מדבר". זו הייתה הפעם הראשונה שהרוצח הציג את עצמו בכינוי זה. המכתב היה עם תגובה לצ'יף סטילטז שביקש קודם לכן פרטים נוספים, המוכיחים שהוא רצח את פרדי, ג'נסן ופרין. תגובתו של הזודיאק כללה פרטים על הרציחות שרק המשטרה ידעה ולא פורסמו לציבור.

ב-8 באוגוסט, דונלד ובטיה הרדן מסאלינס, קליפורניה, פיצחו את הצופן שלא כלל את השם של הזודיאק. בהודעה היה כתוב: ”אני אוהב להרוג אנשים כי זה כל כך כיף זה יותר כיף מלהרוג חיות כי האדם הוא החיה המסוכנת ביותר להרוג נותן לי את החוויה הכי עזה זה אפילו יותר כיף מלהתנענע עם בחורה החלק הטוב ביותר בזה שכשאמות אוולד מחדש בגן עדן וכל מי שרצחתי יהיה עבד שלי אני לא אתן לכם את שמי כי אתם תנסו להאט או לעצור את איסוף העבדים שלי לעולם הבא.”

המשמעות של 18 האותיות האחרונות במכתב לא ידועה והוצע כי אין לה פירוש ברור מלבד לרוצח, אולם מהצעה של חוקר מאוניברסיטת ניו המפשייר ייתכן כי הרוצח השתמש בצורת קידוד "הומופונית", שבה לכל סימן יש עוד אות אפשרית כפירוש. למשל הסימן של I בכתב שלו משמש גם כ-W אז לא מחייב שכל I ב-18 התווים האחרונים היא אכן "I".

ב-8 בספטמבר 2017 הותר לפרסום כי הרשויות החוקרות את התיק הצליחו לגלות כי צופן 408 שפורסם על גבי 3 מכתבים שונים נכתב באמצעות שני עטים שונים אחד על גבי השני כדי ליצור אותיות בולטות וכהות, בעוד שהטקסט שליווה את הצפנים במכתבים עצמם נכתב בעט כחול בלבד.

אגם בריאסה

ב-27 בספטמבר 1969, בריאן הארטנל וססיליה שפרד עשו פיקניק בשעות הערב באגם ברסייה על אי קטן שמחובר על ידי תלם של חול.

ססיליה שפרד הבחינה לפתע בדמות גבר לבן בגובה 1.80-1.83 מ' לכל היותר (הארטנל סבר כי גובהו היה בין 1.73-1.78 מ', אבל העיד שבתור אדם גבוה בעצמו, 2.03 מ', קשה לו לדייק בנתונים כאלה) עם מבנה גוף של אדם במשקל 102–113 ק"ג, שיער חום ומשקפי שמש קליפ און מעל העיניים, שהיה לבוש כולו בגדים שחורים עם קפוצ'ון, הופיע במרחק של כ-200 עד 300 יארד מהם שהלך לו לכיוונם מעליהם על הגבעה ואז נעצר וצפה בהם, הוא המשיך מטה עד כ-31 מטרים מהם, וצפה בהם. הוא ניגש למאחורי עץ והארטנל הסיק שהיות וזה פארק בלי שירותים ציבוריים, שהוא רק עושה את צרכיו מאחורי העץ ושיסתלק משם כשיסיים.

לאחר מספר רגעים האיש יצא ממחבואו מאחורי העץ והחל להתקרב אליהם כשהוא לבוש מסיכת תליין שחורה עם חלק עליון מרובע שנמשכה מטה עד למותניו שעליה היה הסמל של הזודיאק בצבע לבן ובגודל 3X3 אינץ' וחורי עיניים גדולים שמהם ראו את משקפי השמש שלו ואת שיער ראשו שהיה נראה "שמנוני". הוא התקדם אליהם בהליכה מואצת, נעצר ואיים עליהם כשבידו הימנית והעטופה בכפפה שחורה אקדח ועל צדו השמאלי נרתיק גדול מ-30 ס"מ (שבו סכין בגדול זה). ברגע שברייאן הארנטל קם משמיכת הפיקניק שעליה שכב ונעמד הוא נרתע ונעצר ואמר: "בסדר, תרגעו שניכם, אני לא רוצה לפגוע בכם, אני רוצה רק את הכסף שלכם ואת המכונית שלכם, תישארו רגועים שניכם ואף אחד לא ייפגע!", למרות הסמל על חזהו לא הזדהה התוקף כ"זודיאק" או התייחס לעצמו בשום כינוי. האדם בעל הברדס (דיבר לטענת הארטנל במבטא מוזר או דיבור איטי עם בעיה עם הגייה של תנועות לשוניות , וקולו העיד שהיה בן 20–30 ונשמע מוכר בדיעבד להארטנל כשנזכר בו בתחקורו בבית החולים, "כאילו כבר שמעתי אותו קודם") טען שהוא אסיר שברח מכלא במונטנה או מקולורדו (הארטנל שהתאושש בבית החולים אמר ששם הכלא היה מורכב משתי מילים וכשהבלש שאל: "דיר לודג', מונטנה?" הארטנל חשב שזכר את המילה "לודג'"), שהרג שומר (כפי הנראה הכוונה לסוהר) וגנב מכונית, והסביר שהוא צריך את המכונית שלהם ואת הכסף שלהם לנסוע למקסיקו. הארטנל הסביר לו שאין עליהם כסף מלבד 75 סנט שבכיסו, אך שיוכל לסייע לו כשיחזור למוסד בו הוא לומד, ללא תגובה נלהבת מאדם המחופש.

היה נראה שבתוך החולצה שלו היו אטבי כביסה. הוא הוציא חבל לבן מפלסטיק מהכיס האחורי שלו ואיים עם האקדח על שפרד לקשור את הארטנל ("ארגיש יותר בטוח אם הוא יהיה קשור") ואמר להם שכבר רצח בעבר ושלא תהיה לו בעיה לעשות זאת שוב אם לא יעשו כדבריו. לאחר שקשרה ססיליה את הארטנל הוא לחש לה שראה הזדמנות לגנוב לרוצח את הנשק אך ססיליה לא רצתה שינסה משהו מסוכן.

הזודיאק התקדם כ-60 עד 90 ס"מ מהם ודיבר לעצמו ש״לא יהיה זמן לזה (כנראה תהה בקול על תוכניתו המקורית)״ והארטנל הבין שאי אפשר יהיה לגנוב לו את הנשק, הרוצח הסתובב וקשר אותה. הזודיאק בדק את הקשר של הארטנל וגילה שהיא קשרה אותו חלש, הרוצח רעד בידיו תוך כדי קשירת הקשר על ידי הארטנל הדוק מאוד והיה נראה שהוא לחוץ (לפי הארטנל הוא אמר בלגלוג שהוא קצת לחוץ וצחק לעצמו צחוק מוזר תוך כדי שהוא ממשיך בקשירתו). הוא קשר גם את רגליהם והארטנל התלונן שהוא לא צריך לעשות את זה אם הוא גם ככה השיג את מה שרצה מהם (כסף ומפתחות רכב) והתחנן שישאיר אותם חופשיים ברגליהם מכיוון שהתחזית דיברה על לילה קר מאוד, הרוצח התעלם מדבריהם והגיב בביטול תוך כדי שהוא קושר אותם.

הארטנל בתחילה חשב שזה שוד מוזר, ושאל אותו בתור תלמיד בתחילת דרכו במשפטים ששמע על מקרי שוד שבהם התוקף אחז בנשק נטול כדורים האם האקדח שלו בכלל טעון, הרוצח התקרב אליו רכן לעברו ופתח את המחסנית שאכן הייתה טעונה, הרוצח התרחק מהם מספר צעדים אבל אז אמר: "אתם מבינים שאהיה חייב לדקור אתכם?" ושב אליהם כשהוציא סכין מהרתמה שהייתה על חגורתו, לפי חלק מהדיווחים הארטנל אמר לו: "אם אתה עומד לדקור אותנו אז תדקור אותי קודם כי אני לא יכול לשאת את המחשבה שאראה את ססיליה נפגעת" (אולם מאוחר יותר חזר בו הארטנל מציטוט זה בטענה שלא אמר דבר כה הרואי), הרוצח הגיב: "בסדר, אעשה את זה בדיוק" ודקר את שניהם מספר פעמים (קודם את הארטנל ששכב בלי לזוז 6 פעמים ואת שפרד שנאבקה בו והתגלגלה על הקרקע כדי לברוח מהרוצח 10 פעמים בחזה ובגב), הארטנל ושפרד ניסו שלא לזוז למרות הכאבים העזים והעמידו פני מתים, הרוצח בהה בהם לזמן מה, השתכנע שהם מתו והסתלק מהזירה.

עקבותיו מן הזירה ואליה אותרו בחקירת המשטרה, טביעות רגליו היו של מגפיים צבאיות מדגם "Wing Walkers" במידה 44 שנמכרו למשרתים בחיל האוויר האמריקאי ובחיל הנחתים וטיב הטביעות העידו על אדם כבד משקל. הוא אחר כך הלך 500 יארד לכביש נוקסוויל, וצייר את הסמל שלו על המכונית של הארטנל וכתב: "Vallejo/12-20-68/7-4-69/Sept 27-69-6:30/By Knife". הארטנל וססיליה וידאו איך כל אחד מהם מרגיש בעודם מתבוססים בדמם, ובריאן התקדם לעברה ושחרר את ידיה עם נגיסות בחבל שקשר הדוק את ידיה, בשל הלחץ ידיה היו חסרות תחושה, אבל היא אזרה כוח והצליחה לשחרר עם ידיה קשר אחד מתוך הסדרה שקשר הרוצח את בריאן והוא עצמו הצליח לנצל את המרווח שסידרה לו בקשרים ושחרר את עצמו מהחבל שנקרע, ואז שחרר את רגליה ורגליו ואז לאחר שחזרה התחושה לרגליו התקדם לאט, תוך כדי עצירות ונפילות תדירות לאור איבודי הכרה ואיבוד הדם שחווה, לעבר מכונית שהגיעה אל הכביש כדי לקרוא לעזרה. תחילה ראה דמות יוצאת מהרכב ומתקדמת לעברו וחשש שזה הרוצח שחזר, אך למזלו היה זה שומר הפארק.

בדרכם לאגם ראו השוטרים רכב שבו נוהג מי שתואם את תיאורו של הרוצח מגיע מהכביש המפותל, הם הבינו בדיעבד כי ייתכן שזהו הרוצח הנמלט מהזירה הנוסע לכיוון נאפה. ב-7:40 בערב, הזודיאק צלצל לשריף של מחוז נאפה מטלפון ציבורי ליד תחנת שטיפת כלי רכב בנאפה לדווח על הפשע שלו ואמר בקול שקט ומונוטוני אך מתנשף: "אני רוצה לדווח על רצח, לא.. על רצח כפול. תמצא אותם שני מייל מהמזכירות בפארק. הם היו בפולקסווגן כרמן גיה לבנה", דן סלייט, הקצין על הקו, שאל: "מי מדווח? ומה המיקום שלך?" והרוצח השיב תוך כדי שהוא מתרחק מהשפופרת: "אני זה שעשה את זה" וברח כשהשפופרת נשארת באוויר. השפופרת נמצאה תלויה, 5 בלוקים ממשרד השריף ו-27 מיילים מזירת הפשע. בלשים מצאו טביעות אצבע על הטלפון אך לא מצאו התאמה לאף אחד. סלייט העריך כי קולו של הרוצח העיד כי הוא בשנות העשרים המוקדמות שלו ובעל קול עבה.

איש ובנו דגו קרוב לזירת הפשע וגילו את הקורבנות אחרי ששמעו קריאות לעזרה של שומרי הפארק. סגני השריף דייב קולינס וריי לאנד היו השוטרים הראשונים להגיע לזירת התקיפה. ססיליה שפרד הייתה בהכרה כשקולינס הגיע ונתנה לו פרטים על התוקף. הארטנל ושפרד נלקחו לבית חולים בנאפה. שפרד נכנסה לקומה בזמן הנסיעה לבית החולים ולא הראתה סימני חיים. היא מתה יומיים לאחר מכן, אבל הארטנל שרד וסיפר את סיפורו לעיתונות. לפי הארטנל, אף על פי שהרוצח ביקש כסף, הוא לא לקח את הארנק של הארטנל ושל שפרד שנזרקו לעברו בטרם קשר את הקורבנות וגם לא לקח את הרכב שלכאורה בא לשדוד.

הרוצח כנראה השאיר אחריו סימני גלגלי רכב שחנה על החול לא רחוק מרכבו של הארטנל (שהיה פולקסווגן כרמן גיה לבנה), מכיוון שהמשטרה איתרה עקבות רכב שהכיל שני צמיגים קדמיים מדגמים שונים - מה שגרם לחוקרים להאמין שזה פרט חריג מספיק מכדי שיעשה אותו אדם רגיל והציעו שרכב זה היה קשור לרוצח, שכנראה נהג ברכב מדגם ישן ולא היו צמיגים מתאימים להחלפה בטיפול האחרון שעבר הרכב.

לאחר שהמקרה הכה גלים בתקשורת ניגשו שלוש סטודנטיות למשטרת נאפה ומסרו עדות, לדבריהן כשעתיים עד שלוש שעות לפני המתקפה על בריאן וססיליה הן עצמן שהו באגם בריאסה להנאתן, לאחר שהחנו את רכבן הגיע רכב כחול "שלא מתאים לאנשים צעירים" וחנה מאחוריהן, מהרכב יצא גבר לבן בגובה של כ-1.83 מ' בגפו שהלך לכיוון הגבעות שבהן הבחינה ססיליה ברוצח שלה מתקדם לעברם, לפי העדויות של שלושתן הגבר החשוד היה בין הגילאים של 28–40 והיה מוזר בהתנהלותו אך נראה מטופח (שיער שחור/כהה בתסרוקת עם ג'ל) ונאה ("אף קטן ושפתיים בשרניות") להגדרת חלקן, הוא עמד על הגבעות שמעליהן והציץ עליהן משתזפות ונחות ובכל פעם שהרגיש שהן שמו לב אליו מביט בהן סובב את ראשו. הוא לבסוף חזר על צעדיו לעבר החניון ונסע לדרכו. הן מסרו תיאור שלו לקלסתרון משטרתי בהנחה שהוא חשוד כרוצח ששב לשם. לאחר מכן הופיע דיווח של גבר שטען כי רכב כחול רדף אחריו במהירות חריגה כשנסע ביחד עם בנו ליד אגם בריאסה, הם לבסוף הצליחו להתחמק ממנו אך לא הבינו מה הייתה הסיבה שלו לנסות ולתפוס אותם. היה גם דיווח כי גבר נכנס באותו היום לתוך מרכול בסביבת האגם ושאל להנחיות כיצד להגיע לאגם, כפי הנראה היה זר לאזור.

ד"ר ריצ'רד קליפטון מהעיירה לוס גאטוס הגיע גם הוא לתת עדות במשטרת נאפה לגבי שאירע באותו הערב של 27 בספטמבר 1969, בסביבות השעה 18:30 למיטב זכרונו. לדבריו, הוא ובנו בנו בן ה-16, דייוויד, הגיעו לדוג באגם בריאסה ביחד. לפתע הבחינו בגבר לבן וכבד משקל עם מבנה גוצי לבוש חולצה שחורה ארוכה שממנה בצבצה חולצה אדומה ומכנסיים שחורים שנראה שהיה מנסה להימנע מקשר עין, הוא הביט באב במשך כשש שניות, ראה שהוא חמוש באקדח בקוטר 22 מ"מ, הסתובב לו והמשיך לדרכו. הוא נראה להם תמהוני שכן הוא לא היה עם ציוד קמפינג או דייג ולכן היה נראה מוזר שהוא הגיע לאגם. קליפטון העריך כי הגבר היה בערך 1.78 מ' אך לא צוינה בעדותו הערכת גיל לאותו הגבר שראו. החשוד נע בכבדות ונראה שתנועתו מסורבלת ולא חלקה כנראה כתוצאה ממשקלו הכבד, ד"ר קליפטון ובנו ציינו כי לא הבחינו ברכב בחניון בו חנו וכי החשוד היה רחוק מהם בכ-100 יארד (כ-91 מ'), כך שלא ראו בבירור את פניו. לדברי האב היו עוד גבר ושני ילדים שירו ברובי אוויר באזור וייתכן שגם הם הבחינו בחשוד, אולם הגבר לא הגיע לתת עדות מעולם. הערכת החוקרים היא שהוא יצא מרכבו והתקדם ברגל בחיפוש אחר קורבן ונתקל בקליפטון ובנו בחניון שממוקם בערך 1280 מ' (4/5 מייל) מהמקום בו חנה רכבם של בראיין וססיליה, לאחר שהתייאש מהסביבה שבדק חזר אל רכבו ונסע צפונה עד שהבחין ברכבו של הארטנל חונה בשולי הכביש, החנה מאחוריו וירד ברגל אל עבר זירת הרצח.

הצעה של חוקר פורנזי בתוכנית של ערוץ ההיסטוריה מ-2009 העלתה כי ייתכן והרוצח נהג על הכביש שליד האגם בחיפושו אחר קורבן חדש והבחין במכונית של הארטנל שחנתה בחניון שלפני השדה בו ערכו הזוג פיקניק והבין שמישהו אכן נמצא באגם באותו הזמן בערב, הוא פנה לשם והחנה את רכבו בחניון הזה ויצא לכיוונם. לאחר כמה עשורים התראיין הארטנל לאתר בלשים חובבים שחוקר את התעלומה ואמר: "הוא לבש ז'קט שדומה לאלה של סירס, ולפי הצורה של המעיל על גופו יכולת לראות שהוא בעל מבנה כבד, אבל לא שמן בצורה קיצונית" (בדו"ח המשטרה של מחוז נאפה מראיון הארטנל בבית החולים מצוין כי כאשר נשאל הקורבן המתאושש האם הרוצח היה נשמע לו אדם מלומד, ענה הארטנל: "Heck no!" - "בכלל לא!"). בראיון שנתן בעשור השני של המאה ה-21 זכר הארטנל כי הרוצח היה נראה לו תחילה "מרושל, איטי וטיפש - אבל ככל שהאירוע התגלגל הבנתי בדיעבד שהייתה לו תוכנית כלשהי בכל זאת". לאור השתתפותו של הארטנל בצוות הפקת הסרט "זודיאק" של דייוויד פינצ'ר (כיועץ לגבי התרחישים שבהם הוא מופיע: המתקפה באגם בריאסה והגעתו למאחורי הקלעים של התוכנית של ג'ים דאנבר להאזין ל"סאם" עם השוטרים) העלה הדבר את חמתם של משפחתה של ססיליה שפרד מכיוון שלא עדכן אותם בכך ולא הציג את ססיליה כאדם שהייתה באמת מלבד דמות "החברה של". משפחתה של ססיליה גם מתחה ביקורת (דרך אחותה שהתראיינה) על האתרים והפורומים של בלשים חובבים על הרוצח ברשת שנראה שמהללים את הרוצח ומתייחסים אליו בסימפתיה מאשר מנסים לחקור את המקרה ולתפוס את הרוצח כפי שהם מצהירים.

שכונת פרסידיו הייטס

ב-11 באוקטובר 1969, איש נכנס למונית של פול סטיין (דוקטורנט לאנגלית במכללת המדינה של סן פרנסיסקו, נשוי ואב לתינוקת כבת שנה שהתפרנס מעבודה כנהג מונית לממן את לימודיו) בפינת רחובות מייסון וגירי (שבה הייתה חנות שעונים שמכרה שעוני ״זודיאק״, או לפי דעות אחרות בשדרה התשיעית הסמוכה) בסן פרנסיסקו ולפי מחברת הלו"ז של סטיין ביקש להגיע לפינת הרחובות וושינגטון ומייפל בפרסידיו הייטס - שכונת יוקרה הצמודה לפרסידיו של סן פרנסיסקו. הנסיעה עצמה היא של כ-2.7 מייל ואורכת כרבע שעה ועולה 8.20 דולר אמריקאי. מסיבות לא ידועות, סטיין נסע צומת אחד הלאה לרחוב צ'רי פינת וושינגטון; האיש ירה בו פעם אחת בראש, מאחורי אוזן ימין, באקדח 9 מ"מ, ואז לקח את הארנק שלו ואת מפתחות מכוניתו וחתך בעזרת סכין חתיכה מגב חולצתו המגואלת בדם (ממנה יישלח חתיכות לצד מכתביו למשטרה כדי לאמת את זהותו).

הירייה לא נשמעה בזמן אמת אולם שלושה אחים מתבגרים ששיחקו בקרבת החלון של קומת ביתם השנייה הבחינו באיש שהתנהג מוזר מהבית שמולו חנתה המונית. האחות הבכורה הייתה זו שהבחינה במתרחש כשהיא הציצה לחלונה לראות מה היה מקור הרעש שהגיע מבחוץ, לדבריה היא ראתה את הרוצח מתקדם בתוך הרכב ממושב הנוסעים האחורי קדימה אל המושב שליד הנהג ומניח את ראשו של הנרצח (שכנראה עוד גסס באותם הרגעים) על רגלו תוך כדי שהוא מחפש משהו בכיסו, הוא כנראה גנב את ארנקו של סטיין וגם הוציא מסיבה כלשהי את מפתחות הרכב מהחריץ. האחים הבחינו באיש כשהוא שולף סכין וחותך את חולצתו של הנהג שנורה (הם הבינו שמשהו לא בסדר עם הנהג מכיוון שגוון עורו היה חיוור באופן מוזר), הם היו בטוחים שמדובר בריב ושוד בין נהג שיכור שהתעלף ולקוח מפוקפק, האחות הגדולה הורתה לאחיה להישאר בחלון כשהיא תרד למטה לראות את המתרחש טוב יותר מהחלון של קומת הקרקע, לדבריה היא ראתה שהרוצח ניגב עם מה שנראה כמו מטפחת לבנה את עצמו ואזורים בתוך המונית ואז יצא החוצה דרך מושב הנוסע ונעל את הדלת. הוא ניקה את הידית של דלת מושב הנוסע והתקדם לעבר דלת המושב האחורי וניקה גם אותה, הוא התקדם אל עבר מושב הנהג והיה נראה לאחים מהקומה העליונה שהוא מנסה ללא הצלחה יתרה להרים את גופת הנהג שרצח, המשטרה העריכה שהוא ניסה לסדר אותה כאילו שהנהג יושב באין מפריע במקומו כדי שלא יבחינו ברצח עד שיבואו לדבר עם הנהג למעשיו במקום אך גופתו של סטיין נפלה למושב הנוסע כמה פעמים לפי עדות הנערים, והוא נאלץ להתעכב בזירת הרצח ולדחוף את ידיו בחזרה למונית כשיד אחת אוחזת בדשבורד והשנייה בגופה ומושכת אותה למעלה כדי שתראה יושבת, ואז סגר את הדלת של הנהג והתרחק מהמונית. האחות הבכורה חשבה שמדובר רק בשודד ולא ברוצח, היא אמרה לאחיה להתקשר למשטרה ולהודיע על מה שקרה ויצאה בשקט לאחר שהאדם המוזר התרחק מספיק מהמונית ועקבה אחריו מהגינה הקדמית, היא ראתה שהוא מתקדם בהליכה רגועה צפונה לרחוב וושינגטון ועקבה אחריו מעט עד שהחליטה לחזור הביתה מחשש שיבחין בה.

בדו"ח המשטרה מצוין כי הרוצח נראה בחמישה לעשר בלילה במרחק של כ-18 מ' מהעדים (כנראה מהקומה השנייה או השלישית של ביתם) כשהוא מניח את גופת סטיין פרושה על המושבים הקדמיים - הילדים חשבו שזה ריב מוזר בין שיכורים, יוצא מהמונית ומנקה את החלק העליון של הדלת והמונית שנשארה מונעת ומד הנסיעה ממשיך לפעול לפני שהסתלק מהזירה (במכתב ששלח אחר כך טען שעשה זאת כדי למחוק טביעות אצבעות) לכיוון רחוב וושינגטון.

המשטרה הגיעה דקות אחדות מאוחר יותר, והנערים היו עדים ומשוכנעים לכך שהרוצח עדיין קרוב גאוגרפית לזירה. בתוך המונית נתגלתה טביעת אצבע מגואלת בדם של הרוצח שנראה ששכח לנגב לפני שנמלט - להערכת החוקרים הייתה זו טביעת האצבע המורה של ידו הימנית של הרוצח וממנה נראה כי הוא סבל מצלקת בכרית האצבע. על דלתות הרכב נתגלו טביעות אצבע אך לא ברור אם הם מנוסעים קודמים. בזירה נמצאו זוג כפופות עור שחורות במידה 7 (המידה הקטנה ביותר לכפפת יד - 18 ס"מ) שנראה ששימשו את הרוצח בטרם נמלט.

ברחוב מייפל, שני רחובות מזירת הפשע (כ-6 דקות הליכה), השוטר דון פאוק שנסע לזירת הפשע, הבחין באיש לבן, שהיה נראה שהלך בצילם של העצים ברחוב, שעבר במעבר חצייה ועולה במדרגות לחצר הקדמית של אחד הבתים ברחוב ג'קסון (בבית מתגורר אחד האנשים העשירים בסן פרנסיסקו שסיפק דנ"א לתוכנית של NBC בשיתוף המשטרה בנושא הרוצח כדי שישללו את האפשרות שהיה הרוצח). המפגש ביניהם נמשך רק 5 עד 10 שניות. שותפו, אריק זלמס, לא ראה את האיש. בדיווח על האירוע בקשר אמרו להם משום מה לחפש איש שחור ולא איש לבן, כך שלא הייתה להם סיבה לעצור ולדבר עם האיש. כשהם הגיעו לרחוב צ'רי, פאוק עודכן בזה שהם היו צריכים לחפש איש לבן ופאוק ניחש שהם חלפו על פני החשוד. פאוק הסיק שהזודיאק המשיך ללכת בדרך שלו, אז הוא וזלמס הלכו לרחוב והבינו שהרוצח נעלם. נעשה חיפוש, אבל שום דבר לא נמצא. שלושת הנערים העדים עבדו עם המשטרה לנסות להכין קלסתרון של הרוצח, וכמה ימים אחרי הם חזרו להפיק קלסתרון שני בהתחשב בתנאי הראות המעורפלים של אותו הערב וגם בשל העובדה שעד ראייה אחר הציע לשפץ את הקלסתרון שפורסם. תחילה הוערך על סמך עדות הנערים שהזודיאק היה בגיל 25–30 אך בקלסתרון השני נאמר שהיה בגיל 35–45, בגובה 1.77 מ' עם מבנה גוף "כבד" בעל שיער אדמדם-חום (לפי הקלסתרון המקורי) או אדמדם-בלונדיני (לפי עדות אחרת, עם תספורת crew-cut) ומרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה, לבש ז'אקט כהה (שחור או כחול) עם כובע קפוצ'ון, מכנסי קפלים בצבע חום כהה ונעליים כהות. הבלש ביל ארמסטרונג ודייב טאסקי מונו לתיק. משטרת סן פרנסיסקו חקרה 2,500 חשודים בשנים הבאות ללא שום תוצאה.

השוטר פאוק שהבחין באותו הגבר הלבן תיאר אותו כך: מרכיב משקפיים, גובה 1.77-1.79 מ', 90-100 ק"ג, מתנועע עם תנוחת ספק-צליעה, בעל תספורת crew-cut (יותר שיער בחלק העליון מאשר בצדדי הראש), לבוש בז'אקט דרבי או בז'אקט 3/4 כאשר החולצה התחתונה על זרועותיו הייתה ארוכה עם צווארון, מכנסיו היו rescular pleated trousers שהיו לא נפוצים באותה העת, ומגפי מהנדסים כהים המכסים 3/4 כף רגל עם סוליה נמוכה. לאחר דין ודברים עם בלש אחר שעבד בזירה וקיבל פרופיל מעודכן של זכר לבן הבין פאוק כי כפי הנראה זה היה האדם שחיפשו ולא "גבר שחור בגובה 1.78 מ'" כפי שנאמר להם במערכת הקשר בתחילה. לאחר כחודש כשפורסם הקלסתרון של הזודיאק הניח הבלש פאוק כי יש דמיון בין הציור לבין האדם שראה ברחוב ג'קסון (רק טען שהבחור היה כבד יותר מתיאור הגוף בציור ומבוגר יותר). לטענת הבלש, החשוד שראה היה בעל Widow's-peak (הפוני "נכנס" לתוך המצח בעוד שאר השיער מסודר ב"מפרצים") כשעמד בפרופיל. פאוק העריך גם שהאדם שראה היה ממוצא וולשי.

בלש שנכח בזירה והתראיין שנים לאחר מכן להפקת סרט דוקומנטרי טען כי בהתחשב בכמות הדם האדירה שהייתה במונית של סטיין ועל המושב שלו לא ייתכן מצב שבו הרוצח שיצא מהרכב לא היה ספוג כולו בדם, ואם פאוק לא הבחין בשום דם על בגדיו של החשוד שראה בקרבת הזירה אזי שזהו לא הרוצח. פאוק החל בהליכה (העדיף לשמור על פרופיל נמוך ולעבוד כך) לעבר המקום שבו ראה את האיש תוך כדי שהוא סורק את השטח, אך לא הצליח לאתר אותו. מאחורי אחד הבולים של המכתבים ששלח הרוצח נתגלתה שערה אדמונית-חומה מה שעשוי להעיד שהתיאור של שיער אדמדם הוא נכון.

מעדויות של תושבי השכונה הרוצח הלך צפונה לעבר רחוב ג'קסון ולפי עדויות נוספות תושבים אחרים ראו שאז החל לרוץ לעבר פארק יוליוס כהאן שבכניסה לפרסידיו ומשם נמלט לעבר האזור המיוער שמאחורי הפארק בטרם נעלם. העדויות תיארו אותו כ"גבר לבן ורחב/גוצי כבן 40, שוקל כ-85 ק"ג, בלונדיני עם תספורת crew-cut, מרכיב משקפיים עם ז'קט אפור כהה ומכנס אפור כהה, נעליו כהות גם כן". המשטרה קיבלה על כך מידע בזמן אמת ושלחה את יחידת הכלבנים שלה לאזור, הכלבים הובילו אל הפארק אך לא מצאו את הרוצח שטען בלגלוג שעד שהכלבים הגיעו לפארק ולאזור המיוער הוא כבר היה באזור העירוני של השכונה, רחוק מספיק מהם (שני בלוקים לדבריו) ו"נעלם מבלי שאיש יראה אותו שוב". הבלש טאסקי העריך שהרוצח נמלט דרך היער אל תוך שדרת ריצ'רדסון שבה החנה את רכבו במקור או ששדד רכב ונסע לכביש מהיר 101 שדרכו עבר בפורט פוינט לתוך גשר הזהב ונסע למחוז מרין. בפרסידיו שוכן גם בסיס של חיל הים האמריקאי כך שאם שירת שם, היה יכול פשוט להימלט לשם.

אחיו של הנרצח פנה לתקשורת וביקש למסור לרוצח את המסר הבא: "אני יוצא חיל האוויר האמריקאי, אהבתי מאוד את אחי והייתי קשור אליו מאוד, אתה חושב שאתה גבר? בוא ותתמודד מולי!" הוא מסר שהוא מוכן לנקום את אחיו בכל כתובת ושעה שיהיו, הרוצח מעולם לא הגיב והיו מי שפירשו זאת כפחדנות מצדו.

ב-14 באוקטובר 1969, הכרוניקל קיבל עוד מכתב מהזודיאק, מכתב שהכיל פיסת בד מחולצתו המוכתמת בדם של פול סטיין להוכיח שהוא הרוצח; הוא טען ש"התחבא בפארק" וכך ניצל ממעצר וגם החל להתגרות בשוטרים ולכנות אותם "חזירים כחולים ולא מועילים" וטען שאם היו יודעים לחפש בפארק כמו שצריך ולא "סתם עומדים ומרעישים עם האופנועים והמכוניות שלהם" אז נראה שהיו תופסים אותו כשיצא מהמחסה שלו - המשטרה הגיבה כי זה גיבוב שטויות שמנסה להוריד מערכם בעיני הציבור כי הכלבנים חקרו כל עץ ושיח בטווח ההגיוני שאדם יכול להגיע אליו מזירת הרצח עד שהגיעו המשטרה למקום ולא מצאו שום אדם שהתחבא שם. המכתב כלל גם איום מתגרה לירות בגלגל הקדמי של אוטובוס שמוביל תלמידי בית ספר ולאחר שהאוטובוס יעבור את תאונת הדרכים שאמורה להתרחש לירות בילדים שייצאו מבוהלים ממנו מבלי שהבינו מה באמת קרה. רק אז הבינו פאוק וזלמס שככל הנראה שהאיש שהם ראו ברחוב ג'קסון לפני כמה לילות היה הזודיאק.

הבקשה לדבר בתוכנית של ג'ים דנבר

בשעה 2 בליל 22 באוקטובר 1969, מישהו שטען שהוא הזודיאק התקשר למשטרת אוקלנד ודרש שאחד משני עורכי דין ידועים, פ. לי ביילי או מלווין בליי, יופיעו בתוכנית הטלוויזיה של ג'ים דאנבר בבוקר. ביילי לא יכל, אבל בליי הופיע בתוכנית. דאנבר פנה לצופים לומר שקווי הטלפון פתוחים להתקשר, ומישהו עם קול מעורער/מבוהל שטען שהוא הזודיאק התקשר מספר פעמים ואמר ששמו "סאם" ושהוא סובל מכאבי ראש טורדניים "מאז שרצח ילד" (בשלב מסוים בשיחה צרח צרחה מקפיאת דם וטען שזהו הרעש של כאבי הראש שלו) ושהוא שומע קולות בראש שגורמים לו לבצע את המעשים שביצע, ובשלב מסוים פלט שהוא "רוצה להרוג את כל הילדים האלה". בליי שאל את המתקשר האם סבל מכאבי הראש האלה שמשגעים אותו בשל פציעה בראש שחווה בילדות או בשירות הצבאי, "סאם" הגיב כי אינו זוכר מקרה כזה, ובליי שאל האם הוא מטופל אצל רופא או כומר והמתקשר אמר שלא. הוא הודה בשידור כי ביקש את עזרתו של מלווין בליי כי לדבריו "חשש מלהיפגע" אך לא פירט, בליי מצידו העריך תוך כדי שידור כי "סאם" חושש שאנשים יכו אותו פיזית על מעשיו או שחשש מעונש מוות כפיצוי על מעשי הרצח שחולל לכאורה. המתקשר דיבר וניתק את השיחה כ-54 פעמים במהלך השעה ששהה על הקו מחשש שהמשטרה (שנכחה מבלי שידע מאחורי הקלעים) תצליח לאכן את שיחתו. הוא הודה שהתקשר כשבועיים או שלושה קודם לכן לאותה תוכנית האירוח שאליה הגיע בליי וביקש לדבר עמו. בליי הסכים לפגוש אותו בבניין משרדים בדלי סיטי (פרבר של סן פרנסיסקו), אבל החשוד לא הופיע שם. שוטרים עשו בדיקות שמע לקול של "סאם" עם ננסי סלובר שענתה למי שהזדהה כרוצח הזודיאק בוואייחו, בריאן הרנטל ששרד את ניסיון הרצח של הזודיאק באגם בריאסה, ודן סלייט שענה למי שהזדהה כרוצח מהאגם והארטנל טען שהקולות שונים. מבירור שערכו פסיכולוגים משטרתיים התברר שהאדם שהזדהה כ"סאם" היה חולה נפש עם פיצול אישיות. המקורות חלוקים לגבי איכון השיחות של "סאם" בעוד שרוב התקשורת מציינת כי "המתקשר לא אותר מעולם", פול אייברי כתב ב-1971 כי המתקשר אותר דרך התקן של סוכני FBI למכשיר הטלפון הביתי של מלווין בליי שהוביל לאדם בשם אריק וייל (Eric Weil) שהיה מוכר לקהל כיוון שצולם ב-3 בדצמבר 1965 מנסה לראיין את הזמר בוב דילן שהגיע לתחנת טלוויזיה מקומית כשהוא מעורר גיחוך עם שאלותיו המוזרות לזמר, שהיה חולה נפש שאושפז במוסד בעיר והוא זה שככל הנראה התקשר גם בתור "סאם", אף על פי שלא ברור אם כך הדבר מדוע הרוצח של פול סטיין החליט לשתף פעולה ולשלוח לבליי מכתב עם חולצתו המגואלת בדם ועם תחינה לעזרה.

מרטינז

ב-23 באוקטובר 1969 קיבל דניאל ויליאמס מהעיירה מרטינז שבמפרץ סן פרנסיסקו (אז בן 24 שעבד כמורה בבית ספר תיכון) שיחת טלפון מטרידה לביתו שממוקם כ-9 מייל בלבד מכביש אגם הרמן, האדם מעבר לקו הזדהה כרוצח הזודיאק ואמר לו: "אתה הברווז המת!" (בעיתונות פורסם כי המתקשר צחק כמטורף כשאמר זאת), במשך עשרה ימים האדם התקשר ואיים על ויליאמס ובפעם אחת הוסיף "אני הולך להרוג גם את הגברת מהבית הכחול" - הבית הכחול שהוזכר הוא כנראה בית פרטי ששימש זמן קצר קודם לכן כבית לקהילת אמנים ממוצא צרפתי, לא רחוק מביתו של ויליאמס, ואז נמכר לאישה.

השיחה האחרונה מאותו המתקשר הגיעה ב-2 בנובמבר, דניאל ויליאמס חזר מהעבודה באותו היום והבחין כי הדלת האחורית של ביתו הייתה פתוחה, הוא הבין כי ביתו נפרץ ומבדיקה שערך עלה כי שום דבר לא נגנב, הוא ניסה להירגע ופתח את המקרר שלו כדי לשתות מיץ, אך לתדהמתו הוא פלט את הנוזל ששתה בשל "טעם מתכתי נוראי" שהיה לו ופנה מהר למשטרה. בבדיקה שערכו הרשויות התגלה כי בקבוק המיץ שקנה הכיל ארסן שמישהו מזג לתוכו בכמות שמסוגלת להרוג אדם. לא ברור למשטרה האם מי שעמד מאחורי זה הוא באמת רוצח הזודיאק או שמדובר במטורף אחר שרצה לרכב על גל הטרור והאימה ששטף בפחד את האזור באותן השנים.

מכתבים נוספים לגבי הרצח בפרסידיו הייטס: "צופן 340" והאיום לרצוח הסעת תלמידים עם פצצה

ב-8 בנובמבר 1969 שלח הרוצח מכתב קצר נוסף בגלויה שעליה הודפס מראש "מצטער שלא כתבתי, ייבשתי את העט שלי" (הרוצח צבע את טיפות המים בצבע אדום כביטוי לדם) שבו טען כי רצח עד אוקטובר 7 אנשים (ולא חמישה כמו שהמשטרה טענה, כולל רצח שלא עלו עליו מחודש אוגוסט 1969) ומנה את החודשים: דצמבר (1968, הרצח הכפול בחניון בכביש אגם הרמן), יולי, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר - מה שמעלה את החשד שרצח פעמיים או שני אנשים שונים במקרה אחד באוגוסט של אותה השנה מבלי שקישרו את המקרה או המקרים אליו, וכי יש לו "חדשות רעות לספר אך לא תקבלו אותן בינתיים", וצירף בו צופן נוסף עם 340 סימנים. קטעים מתוך המכתב התפרסמו בכרוניקל ב-12 בנובמבר.

במשך 51 שנים הסיקו ב-CIA וב-FBI כי רוב הסיכויים שהצופן לא מכיל מסר ונועד רק לעכב את החקירה. ב-3 בדצמבר 2020 הצליחו קריפטולוגים חובבים מארצות הברית ואקדמאי מבלגיה לפענח (עם וידוא מה-FBI) את הצופן שנכתב ב"דגם מספר 19" שבעזרתו יכלו לפענח את המסרים עם שגיאות הכתיב שלא הכילו שום מידע על זהות הרוצח אלא רק טענות ש"הוא איננו האדם שצלצל לטלוויזיה ושהוא לא מפחד מלמות כי אסף מספיק עבדים לגן העדן" כמו בצופן 408.

ב-9 בנובמבר 1969 שלח הרוצח מכתב נוסף לגבי הרצח של פול סטיין ובמכתב דרש לפרסם בעיתונות חלק בו טען שהוא נעצר לתשאול על ידי שני שוטרים במכונית כשלוש דקות לאחר שעזב את המונית של סטיין ושאחד מהם שאל אותו האם ראה מישהו מוזר ושהטעה אותו עם שקר על בחור מוזר שראה רץ ומנופף באקדח לכיוון השני וגרם לשוטרים לנסוע במהירות לכיוון אליו כיוון אותם. נערך תחקור במשטרה ועלה כי אף שוטר לא נתקל באדם שאמר דברים שכאלה והוסק שהרוצח מנסה לנגח את מעמדם של השוטרים בציבור עוד יותר עם שקרים שהוא מתכוון שיודפסו באיום שאם לא ישתפו עמו פעולה ירצח עוד אנשים וציין כי במרתף ביתו יש לו "מכונת מוות" - פצצה שהכין בכוחות עצמו בחומרים שנמכרים בשווקים ובחנויות רגילות שהוא מתכוון להטמין באוטובוס הסעות ילדים ולפוצץ אותם. במכתב זה הוא גם הודיע כי "ישנה את שיטת איסוף העבדים שלו: מעתה לא אודיע יותר (על מעשי הרצח שלי ו)מתי הם נעשו. הרציחות ייראו כמו מקרי שוד שגרתיים, מעשי רצח כתוצאה של זעם, תאונות מזויפות, וכו'" - כביכול מאס בשיטת הפעולה הנוכחית שלו.

ב-11 בדצמבר 2020 נמסר שצופן 340 פוענח על ידי צוות בינלאומי של שלושה מפענחי צפנים פרטיים. לאחר בדיקה, הבולשת הפדרלית של ארצות הברית אישרה את נוסח המסר המוצפן: ”אני מקווה שאתם מפיקים הרבה הנאה מהניסיון לתפוס אותי. אני לא פוחד מתא הגז, כי הוא ישלח אותי לגן עדן מהר יותר, כי עכשיו יש לי מספיק עבדים שיעבדו בשבילי”. בצוות השתתפו מפענח הצפנים האמריקני דייוויד אורנצ'ק, המתכנת הבלגי יארל ואן אייקה, והמתמטיקאי האוסטרלי סאם בלייק. אורנצ'ק פרסם את דבר הפיענוח בסרטון שהעלה לערוץ היוטיוב שלו.

מכתב התחינה למלווין בליי וחידוש הרציחות

מלווין בליי קיבל לקראת חג המולד של 1969 שיחות לביתו ממי שהתוודה שהוא הרוצח (אך לא הזכיר את השם "סאם") בעת ששהה באותה העת בחופשה לרגל החג באירופה ואפריקה, הרוצח דיבר עם עובדות הבית של בליי וביקש שימסרו לבליי מסרים ובין היתר ציין כי ערב החג (18 בדצמבר) הוא יום הולדתו וכי ייתכן שייצא לרצוח אדם כדי "לחגוג", לאחר מכן שלח לו מכתב זודיאק רשמי ובו פיסה מחולצתו המגואלת בדם של פול סטיין כדי לאמת את זהותו, הוא ביקש את עזרתו מפורשות וטען שהוא נלחם ב"יצר" או "דחף" פנימי שלו שנותן לו הוראות לרצוח את האנשים וטען שעד כה הצליח להשתלט עליו אבל הוא מפחד שלבסוף ימעד וימצא את עצמו רוצח קורבן "תשיעי או אפילו עשירי" במספר, הוא טען שאין צורך לדאוג לילדים בזמן הקרוב שכן הפצצה שהטמין לכאורה בתוך אוטובוס בית הספר לא תושפע מאור השמש שאמור להפעילה ושהיא "קבורה עמוק מספיק", הוא ביקש מבליי שיעזור לו, אך לא יצר עמו קשר לאחר מכן וחידש את רציחותיו ואת ההתגרות במשטרה עם מכתב נוסף ל"כרוניקל" ב-20 באפריל 1970 הנפתח במשפט: "האם פצחתם את הצופן האחרון ששלחתי? שמי הוא **13 סימנים**" וממשיך בטענה כי הוא מעוניין לדעת כמה כסף מוצע על ראשו עכשיו ושהוא "מקווה שהם לא חושדים שהוא ביצע את הרצח של השוטר בתחנת המשטרה עם פצצה, אף על פי שדיברתי על לרצוח ילדים עם אחת", הוא טוען לרצח עשרה "עד כה" וכי "לרצוח שוטר זה יותר כיף מאשר לרצוח ילד, כי שוטר יכול לירות בחזרה".

לוס אנג'לס

דורין גאול, בת 19 מאולבני (גרה בקרבת המרכז הרפואי בעיר שיוזכר כמטרה לרצח במכתב שלכאורה נשלח מהרוצח ב-1973) שלקחה שנת הפסקה בין סיום לימודיה בתיכון ותחילת למידתה לתואר, עברה לקליפורניה והמירה את דתה מנצרות קתולית לסיינטולוגיה שהחלה לצמוח אז, גאול נרצחה במקביל לג'יימס שארפ בן ה-15, גופותיהם הושחתו לחלוטין והרוצח או הרוצחים אף דקרו את עיניהם. הגופות הושלכו בהצטלבות רחוב אראפו ושדרת מגנוליה בלוס אנג'לס ב-21 בנובמבר 1969. בחדרה של גאול בקומונה של המרכז הסיינטולוגי שבו העבירה את השנה (Scientology Thetan Manor) נמצא מכתב מטריד שנכתב עם מכונת כתיבה: "אז חשבת שתוכלי לשטות ברוצח הזקן חה חה, אני מכיר את כל התנועות שלך ומתי הן נעשות, הזמן קצר, תהני כל עוד את יכולה, את יפה לחיות ואני מוכרח להרוג אותך. רוצח הזודיאק" (שרבוטים מוזרים כמו לולאות או חבלי תלייה מתחת לשם הרוצח). המכתב נלקח על ידי ה-FBI והוכנס לחומר החקירה בנושא, אך לא הוכחה אמינותו, אולם אם הוא אותנטי הרי שהנרצחת הכירה את ה"זודיאק" שיהיה הרוצח שלה באופן אישי והיו ביחסי קרבה שבהם היה יכול לבקר במעונות של המרכז (בהנחה שלא היה דייר שם בעצמו) ושיכל להשאיר לה מכתב בחדרה (אולי אף מבלי לעורר חשד למרות פער הגילאים ביניהם).

מודסטו

"אני עומד להרוג אותך ואחרי זה אשליך את התינוקת שלך מהחלון בזמן הנסיעה"

— קטלין ג'ונס מתארת את דברי האדם שניסה לחטוף אותה ואת בתה התינוקת וחשדה שהוא רוצח הזודיאק

בליל 20 במרץ 1970, קטלין ג'ונס נהגה מסן ברנרדינו (קליפורניה) לפטלומה כדי להיפגש עם אמה. היא הייתה בהריון בחודש השביעי עם ילדה בת 10 חודשים לצידה. בזמן נסיעתה דרומה על הכביש הראשי 132 סמוך למודסטו, נהג רכב שנסע מאחוריה החל לצפור ולהבהב עם אורותיו. היא נעצרה בצידי הכביש. האיש שהיה ברכב חנה מאחוריה וטען כי גלגלה הימני האחורי ברכב התנודד, והציע לה להדק אותו. לאחר שסיים זאת, נהג לדרכו. כשגברת ג'ונס החלה לנסוע קדימה לדרכה הגלגל כמעט התנתק לגמרי מהמכונית. האיש חזר והציע לה נסיעה לתחנת הדלק הסמוכה על מנת לקבל עזרה. היא ובתה נכנסו לרכבו.

הם נסעו ועברו מספר תחנות דלק שבהן היה אפשר למצוא גרריסט שיגרור את רכבה כמו שסיכמה עמו לפני שעלתה עם בתה לרכבו, אך האיש לא עצר. במשך 90 דקות הוא נהג קדימה והלאה בכבישים סמוך לטרייסי. כשג'ונס שאלה את האיש מדוע הוא לא עצר, האיש החל לשנות את נושא השיחה. כשהאיש סוף סוף עצר בצומת, הוא אמר לג'ונס שהוא עמד להרוג אותה ואז לזרוק את בתה בת ה-10 חודשים אחריה. ג'ונס קפצה החוצה עם בתה והתחבאה בתוך שדה. האיש סגר את דלת מכוניתו ונסע לדרכו.

ג'ונס לקחה טרמפ לתחנת המשטרה בפטרסון. כשג'ונס סיפרה לסמל שבתפקיד את טענותיה על מה שקרה, היא זיהתה תמונת קלסתרון של רוצח הזודיאק שהייתה על הקיר מאחוריו בתור האיש שניסה לחטוף אותה ואת בתה. ג'ונס הייתה חרדה שרוצח הזודיאק עלול לחזור ולהרוג אותה ואת בתה, הסמל שכנע את ג'ונס לחכות במסעדה סמוכה לתחנה. כשהאוטו שלה נמצא, הוא היה הרוס ומוצת - כפי הנראה החוטף שב על עקבותיו לאחר שאיבד את ג'ונס ובתה והחריב אותו. יש מספר דיווחים הסותרים את השתלשלות ניסיון חטיפת ג'ונס ובתה. רוב הדיווחים טוענים שהוא איים להרוג אותה ואת בתה בעת שנסע, אך לפחות דוח משטרתי אחד סותר זאת ומציע שברחה ממנו כשעצר ברמזור אדום בצומת. הטענה של ג'ונס לפול אייברי מציינת שהחוטף שלה ושל בתה עזב את האוטו וחיפש אותה בחשכה בשדה עם פנס עד שהגיעה משאית עם אורות גבוהים שצפרה לו על שהשאיר את רכבו חוסם את הנתיב והוא נאלץ לחזור אל רכבו ולהמשיך בנסיעה. בכל אופן, באחד מהדוחות שג'ונס סיפקה למשטרה מצוין שהוא בכלל לא עזב את רכבו.

ב-24 ביולי 1970, שלושה חודשים לאחר המקרה שלח הזודיאק מכתב ל"סן פרנסיסקו כרוניקל" בו התלונן על כך שאנשים אינם נענים לדרישתו לענוד סיכות עם סמל הזודיאק וטען שהוא מכין רשימת חיסול ובראשה "האישה והתינוקת שלה שהוא זוכר כי לפני כמה חודשים נתן להם טרמפ מעניין במשך כמה שעות עד לפני ששרף את הרכב שבו מצא אותן", אך ייתכן שזהו שקר נוסף של הרוצח מכיוון שהמקרה פורסם בתקשורת וגם אם החוטף של ג'ונסון לא היה הוא, הוא החליט לרכב על הגל ולטעון קרדיט למעשה הזה.

אגם טאהו

דונה לאס, אחות בת 25 מסן פרנסיסקו שהתגוררה כמה בלוקים מזירת הרצח של פול סטיין, החלה לעבוד בקזינו במלון "סהרה טאהו" שבדרום אגם טאהו שבקליפורניה בגבול עם נבדה. היא נראתה בפעם האחרונה יוצאת מהעבודה בסביבות השעה 2 (בתיק המקרה מוזכר כי טיפלה במטופל האחרון שלה במרפאה בסביבות 1:40 לפנות בוקר, וכי בדרכה החוצה מהמלון נראתה מדברת עם גבר בלונדיני) של יום שבת ה-6 בספטמבר 1970. היא כפי הנראה הגיעה לדירתה השכורה שבה נמצא רכבה החדש בחניה (ומחשבון הבנק שלה לא נתגלו תנודות) ונחטפה שם. בדירתה לא נתגלו עדויות למאבק או פריצה אך בגדיה מיום היעלמותה וארנקה היו חסרים. כיממה לאחר שנעלמה התקשר גבר אלמוני למעסיקה במלון ולבעל הדירה אותה שכרה והודיע ש"לאס עזבה את העיר בגלל מקרה חירום משפחתי" (משפחתה שללה כי היה אירוע כזה, עדויות אחרות טוענות כי המתקשר טען כי "לאס לא תחזור"), זוהי העדות האחרונה שמישהו ידע על שאירע לדונה. ב-22 במרץ 1971 התקבלה גלויה כשבפינתה סמל זודיאק בלי הצלב הפנימי ועם הכיתוב "זודיאק" בפינה השמאלית במשרדי ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" שנשלחה עבור "פול אברלי" (כנראה הכוונה הייתה לפול אייברי), הגלויה הכילה תמונה של נוף טבע בשחור לבן עם אכסניות בית משותף של "מועדון סיירה" (ששמם מופיע בתמונה) ומתחת לתמונה טקסט שהוכן מגזירת אותיות ממקורות שונים ויצר את הטקסט: "אי שם מתחת לשלג" שהודבק הפוך על התמונה שפינתה הימנית העליונה חוררה עם מחורר (בתקשורת של אותה העת הוצע כי מדובר ברמז למקום שבו הוטמנה גופתה), "השגתי קורבן 12. תציצו דרך האורנים, מעבר לאזור אגם טאהו" וחתימה של סמל הזודיאק המפורסם עם עט או טוש עבה. בשל העובדה שלחטוף אנשים מביתם לא הייתה שיטת הפעולה של הזודיאק כפי שהיה ידוע עד כה המשטרה לקחה את הודאת המחבר של הגלויה בפקפוק (גם אם אכן יצר אותה הרוצח הסדרתי), אבל לא היה להם ספק מתחילת החקירה כי הנעלמת אינה בין החיים וכי גופתה הוטמנה במקום כלשהו. ב-1999 טען בלש שעבד על התיק כי הגלויה נוצרה בידי בלש חובב של פרשיית הזודיאק שהתוודה בפניו (מוקדם יותר ב-1971 הזודיאק טען בכתב ידו כי כבר רצח 17 אנשים, ואילו כאן הוא לכאורה מתרברב עם גזרי נייר כי רצח "רק" 12). משפחתה הציעה 10,000 דולרים בתקשורת למי שיוכל לספק מידע על שאירע לדונה אך לא קיבלה שום מידע שכזה.

באותה הקומה במלון עבד גם לורנס קיי (ידוע גם כ"לארי קיין", יליד 1924 מניו יורק שאיבד את 2 אחיו הגדולים בעשור הראשון לחייו ושלחם במדי ארצות הברית מלחמת העולם השנייה), שעבר תאונת דרכים ב-1962 וסבל מנזק מוחי ובטיפול פסיכולוגי בשנים שקדמו להיעלמותה של דונה לאס החל לטעון כי הוא מאבד אחיזה במציאות וכי הוא סובל מבעיה נפשית שגורמת לו לשמוע קולות שלהערכת רופאיו מאפשרים לו להיות מסוגל לאלימות קשה ולרצוח מבלי להתחרט, אך הוא שוחרר לחופשי לאחר טיפול פסיכיאטרי. השוטר דון פאוק זיהה את קיין לאחר 20 שנה ממקרה הרצח של פול סטיין ב-"70-80% כגבר שראה חוצה את הכביש לעבר רחוב ג'קסון באותו הערב", בנוסף המוקדנית ששמעה את הקלטת קולו של קיין חשבה שיש דמיון בין הקול של הרוצח שדיבר איתה אז מוואייחו אך ציינה כי "עברו כמה שנים מאז" לגבי זכרונה המדויק, אחותה של דרלין פרין זיהתה את "קיין" כגבר שעקב אחרי דרלין ושהטריד אותה זמן קצר לפני הרצחה (בדו"ח החקירה שלו מוזכר ש"קיין" מכר את רכבו חמישה ימים לאחר הרצח), וגם קטלין ג'ונס זיהתה את "קיין" כחוטף שלה כשעמדו בפניה מספר חשודים במסדר זיהוי, מה שהפך אותו לחשוד בתור "רוצח הזודיאק" בעיני בלשים חובבים. בסדרה "המרדף אחר רוצח הזודיאק" מ-2017 של ערוץ ההיסטוריה התוודה ידיד של לס למצלמות וטען כי היא התגוררה בביתו לצד אשתו בטרם עברה לדירה ממנה נעלמה וכי הוא נהג להזהיר אותה כי אופייה הנרתם לעזור לזרים ולדבר איתם בפתיחות עשוי להיות מסוכן עבורה, הוא טען כי הכיר את לורנס קיין שהיה בעל עסק שנודע כאספן של מוצרים מוזרים (ביניהם לוחות שנה פסאודו-עתיקים שתלה על הקיר) וכמטריד נשים עם השאלה "מה סימן הזודיאק שלך?". הסדרה הנ"ל גם טענה כי לא ברור מי פרסם את המודעה שלפיה ישולמו 10,000 דולרים על מידע על רוצחה של לס בצירוף צופן שנראה כמו כתב היד של רוצח הזודיאק ותמונת החשוד שלו מרצח פול סטיין וכי ייתכן כי זוהי פעולה של הרוצח המתגרה שנהנה מהפרסום שרכש.

עוד קומוניקציות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביום שני, ה-12 באוקטובר 1970 נשלח מכתב לביתו של ד"ר אדווארד אדמס מהעיר אורינדה שבקליפורניה, שהיה רופא ופעיל חברתי מוכר בתקשורת בזכות פועלם שלו ושל אשתו לקידום פמיניזם. המכתב שתוכנו נוצר מהדבקת אותיות מכתבי עת שונים ליצירת מסר הצהיר כי הוא מהזודיאק שמתכנן לנקום במשפחתו של אדמס, וציין כי הוא מתכנן לשנות את דרך הפעולה שלו ולא להצהיר מתי הוא יתקוף. הוא טען כי אדמס לימד אותו "להתכוון לזה" וחתם עם סלוגן של שעוני זודיאק והטקסט שמלווה את סמלם. ה-FBI אסף את המכתב לתיק החקירה אבל גם לאחר בחינתו לא ידע להצביע האם הוא אותנטי מהרוצח.

טאמאלפייס ואלי

בערב יום שישי ה-7 באפריל 1972 איזובל ווטסון, עובדת בבית המשפט בסן פרנסיסקו בת 33, ירדה מהאוטובוס בשעה 9 בערב בתחנת האוטובוס שבקרבת ביתה ברחוב "כביש פיין היל" בעיירה טאמאלפייס ואלי שבמחוז מרין (צפונית לסן פרנסיסקו, בסמוך לעיירה מיל ואלי). לפתע, מכונית לבנה סטתה לכיוונה ופגעה בה, כתוצאה מהמכה ווטסון נהדפה אל הקרקע, הנהג יצא מהרכב והציע את עזרתו לווטסון הפצועה, היא סירבה, הוא הציע במקום להסיע אותה לביתה כפיצוי אך היא סירבה בתוקף. הנהג שעד כה התנהג כמי שמנסה לכפר על שעולל נהיה עצבני ואלים, שלף סכין ודקר את ווטסון בצוואר ובכתף, זעקותיה העירו את תשומת לב השכנים, מה שאילץ את הנהג לברוח לרכבו ולהמלט מהזירה.

ווטסון פונתה לבית חולים הכללי של מחוז מרין ושרדה את התקיפה. היא הסבירה לשוטרים כי האדם שתקף אותה היה אדם לבן בשנות הארבעים המוקדמות שלו, בעל מבנה רחב, בגובה 1.75 מ' עם משקפים בעלי מסגרת עבה ושיער חום קצר. המשטרה חשדה כי התוקף ניסה להוביל את ווטסון הפצועה לרכבו בטענה כי יסיע אותה הביתה ואז לרצוח אותה, הם גם שיערו כי בהתחשב בכך שתיק הזודיאק עוד היה פתוח שייתכן קשר לרוצח שלא זוהה, ואם זה אכן היה הוא - אז שהחליף את הטכניקה שבה ניסה לרצוח את קטלין ג'ונס ובתה התינוקת.

הבלש קן נרלו ממשטרת נאפה, שהיה אמון על תיק הזודיאק שם, האמין כי יש סיכוי גדול יותר מ-50% כי זוהי עבודה של הרוצח מכיוון שהוא נהג לתקוף ולרצוח בימי סוף השבוע.

אולבני

ב-1 באוגוסט 1973 נשלח מכתב בכתב יד להיכל הספורט "טיימס יוניון סנטר" בעיר אולבני שהכיל את הטקסט הבא: "טעיתם, אני חי לא מת או בבית חולים, אני חי ועומד להתחיל להרוג שוב, מתחת זה (צופן) השם והמקום של הקורבן הבא שלי, אבל כדאי שתמהרו כי אני עומד להרוג אותה ב-10/8 בשעה 5:00 בבוקר כשהמשמרת מתחלפת. אולבני עיר נחמדה" וחתם עם סמל הזודיאק לפני צופן של אותיות שה-FBI פענח כ"המרכז הרפואי אולבני. זאת רק ההתחלה". צצו מספר רציחות באזור בית החולים המוזכר במכתב מהעיר אולבני וסביבתה הקרובה שנחשדים כבעלי קשר לרוצח, אולם זה לא הוכח או אושש מעולם.

מסמך "נקודת השוויון"

ב-1975 הגיע לידי ה-FBI מכתב חשוד שנתגלה בעיר פרזנו שדמה למכתב "הפנטום האדום" בסגנונו אך צורת הכתב הייתה דומה מאוד לזו של הזודיאק. המקור למכתב היה אדם מפרזנו שלטענתו קיבל אותו מגיסו מאוקלנד, קליפורניה. לדבריו גיסו קיבל מחבר לעבודה רכב ספורט "Datsun 1600" מדגם 1968 ובתא הכפפות נמצא המסמך החשוד. הרכב עצמו התקבל בשנת 1975 אך לא היה לו טסט לשנה זו. האדם שהעביר את המכתב לרשויות טען כי היה מודע מאוד ועוקב אחרי תיק הזודיאק בשל הסיקור התקשורתי וכי הרגיש שיש משהו לא בשורה במכתב הזה כשהביט בו וזיהה את הכתב מהמכתבים שפורסמו. הוא הוסיף כי פנה למשטרת פרזנו ואלו דחו את בקשתו לחקור את גיסו כי לא ידעו מה אפשר לעשות את המידע, ולכן פנה ל-FBI במטרה שיפעלו הם. הוא מסר כי גיסו היה חי בצורה היפית וטען בפניו כי היה ביום הרצח של פול סטיין בזירת הרצח והוסיף הערות מעוררות חשד לגבי אופי החקירה של המשטרה את המקרה. המכתב עצמו הכיל את התאריך 22 בספטמבר 1972 את המלל "לא אוכל לפגושך בשבת בערב, הכישוף נשבר ואני מקווה שאפגושך יותר מנצח?" וחישובים רבים לאורכו ולרוחבו של מתי תחול "נקודת השוויון" (3:33 בצהריים לפי החישוב במכתב בעוד שבמציאות היה זה ב-3:32 בצהריים). המכתב נחתם במשפט "ירח מלא של אריאס" באותיות גדולות.

המכתבים האחרונים (1974–1978)

ב-29 בינואר 1974, שלוש שנים לאחר הגעת מכתב הזודיאק האחרון למערכת ה"סן פרנסיסקו כרוניקל", התקבל מכתב נוסף שחשוד כתוצר של הרוצח. המכתב, בניגוד לקודמיו, לא נפתח בשורה "עורך יקר, זה הזודיאק מדבר", אלא עם ביקורת לעגנית לסרט "מגרש השדים" ("ראיתי+אני חושב שהסרט "מגרש השדים" הוא הקומדיה הסטירית הטובה ביותר שראיתי"), בפסקה הבאה הכותב מציג את עצמו כמי שכבר מוכר לקורא ומצטט את השורות לגבי התאבדות ציפור השיר עם הלב השבור מהשיר Tit-Willow מהמחזה "המיקאדו", ולאחר מכן מסיים באיום שלפיו אם לא יפורסם מכתבו בעיתון הוא עשוי לעשות משהו "נבזי" שהם יודעים שהוא מסוגל לעשות וצייר מה שנראה כמו המילים To Kill" בציור מפורק על גבי הדף, וסגר את התקשורת במניין הרציחות שביצע עד כה אך עם שינוי קל כאשר במקום לצייר את סמל הכוונת שלו כתב "אני - 37, משטרת סן פרנסיסקו - 0". יש הרואים בהשמטת כל אזכור לשם של הזודיאק במכתב עדות לכך שהרוצח לא רואה בו שימוש עוד, כנראה מאס בו או שהרגיש ש"דמות" זו כבר מתה ולכן ציטט את השורות על ההתאבדות של הציפור. היו כאלה שחשבו שזוהי התכתובת האחרונה מצדו לאחר שמאס בחיים במנוסה מהמשטרה ושלאחריה יתאבד בשל השיר האובדני.

ב-14 בפברואר 1974 נתקבל במערכת הכרוניקל מכתב מוזר שנכתב במה שנדמה כמכחול ופנה לעורך העיתון: "עורך יקר, ידעת שראשי התיבות של צבא השחרור הסימביונזי (SLA) היא מילה בנורדית עתיקה שפירושה "להרוג". (על החתום) חבר". כתב היד היה שונה מזה שהופיע במכתבי הזודיאק האחרים אולם בשל הטון הלעגני נחשד המכתב כהתקשרות מצדו.

ב-8 במאי 1974 התקבל מכתב חשוד נוסף כתכתובת של הרוצח, הפעם הוא בחר לעקוץ את העורך על זה שהעיתון פרסם את הסרט "Badlands" (שלדעתו הוא "סרט רע") שבו נראות סצינות רצח שלכאורה מאדירות רוצחים, ותהה מה יקרה אם זה פוגע בציבור לאור "האירועים האחרונים", ביקש להפסיק את המודעות של הסרט בעיתון וחתם את המכתב בתור "אזרח". כתב היד וסגנון היו דומים לאלה של הרוצח ברוב המכתבים למעט הקודם, כולל ההימנעות מכתיבת "and" והחלפתה ב-"+", אך הפעם לא היו שגיאות כתיב במכתב.

ב-8 ביולי 1974 נתקבל מכתב חשוד נוסף במערכת ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" שנראה כמו מכתב ה-SLA, הפעם ביקש המחבר להפסיק את פרסום טור דעה של "הרוזן מרקו" בעיתון ("תחזירו אותו לחור הגיהנום שממנו יצא"), והאשימו בבעיות פסיכולוגיות של צורך להרגיש "עליון", וחתם בשם העט "הפנטום האדום (מזעם)" בלעג מפורש לאותו כותב טור שכותב גם הוא תחת שם עט.

ב-2016 פורסם כי משטרת סן פרנסיסקו חלק ממכתבי 1974 היו בעלי DNA שונה משל מחבר המכתבים הראשונים למרות הדמיון המפתיע בתוכן ובצורת הכתב, אך לא פירטו מי מהמכתבים היה מזויף.

מכתבים חשודים אחרים (1978–1990)

ב-2 במאי 1978 נשלח מכתב לתחנת הטלוויזיה KHJ-TV בלוס אנג'לס שבו הופיע המסר: "ערוץ 9 היקר, זה הזודיאק מדבר. מחכה לכם, תושבי לוס אנג'לס, תענוג. בשלושה השבועות הקרובים יהיה לכם משהו טוב לדווח עליו. החלטתי לחזור לרצוח שוב. בבקשה המתינו עם מחיאות הכפיים, שום דבר לא ייקרה עד שאני אתחיל." ואז מנה חמישה קורבנות שאותם הוא מתכוון לרצוח: 1) מפכ"ל המשטרה בקליפורניה דארל גואטס. 2) קודמו בתפקיד, אד דייוויס. 3) השחקן פט בון. 4) הסופר האפרו-אמריקאי ופעיל זכויות השחורים, אלדריג' קלבר, אותו ואת שיוכו האתני כינה "כושים" ו-5) סוזן אטקינס, חברה לשעבר בכת של צ'ארלס מנסון שה"זודיאק" (או לפחות מחבר המכתב הזה) כינה "יהודה איש קריות של משפחת מנסון". המכתב מסתיים בפנייה לשחקנים וטענה כי זוהי "ההזדמנות לה חיכו" ו"מי שישחק אותי בסרט יקבל תפקיד שהעבודה שהוא מצריך כבר נעשתה עבורו". אף אחד מה"יעדים" לחיסול לא נרצחו. כתב היד מעט שונה במכתב זה מבמכתבים המקוריים של הרוצח, אך הרשויות מתייחסות אליו כאל "המכתב הרשמי האחרון" מהרוצח.

במרץ 1981 (על המעטפה הייתה חותמת ביקורת דואר מ-8 במרץ) התקבל מכתב בבניין תחנת טלוויזיה באטלנטה, ג'ורג'יה שנפתח במשפט "שלום, זה אני" ונמשך בקבלת אחריות לרציחת ילדים שאירעה באותה התקופה בעיר ובסביבתה ("נהגתי לעקוב ולרצוח נשים בסן פרנסיסקו, אבל אני רוצח ילדים היום. אני אוהב לרצוח ילדים כי הם טרף קל"), המחבר הוסיף כי "אם יש לכם עדיין את המכתבים מהרציחות הקודמות תוכלו לראות שאני לא רושם ביד הרגילה שלי את המכתב הזה" וחתם "זודיאק". ה-FBI בחן את המכתב אך לא הגיע למסקנה האם מדובר בתוצר אותנטי של הרוצח מקליפורניה או שמא מדובר בזיוף.

ב-5 במאי 1986 נתקבל מכתב נוסף מהרוצח (חותמת הדואר לא ברורה) בו התרבב כי עדיין לא נתפס וכי הוא ממשיך ב"איסוף העבדים" שלו, הוא התרבב כי את שני קורבנותיו האחרונים רצח שבועיים קודם לכתיבת המכתב ליד כביש מהיר סמוך לסקרמנטו וכי "החזירים הכחולים כמעט תפסו אותי" (כפי הנראה המשטרה סיירה באותו הזמן באזור) וכי מספר קורבנותיו הוא "מעל ל-100 במדינות קליפורניה ונאבאדה". המכתב נחתם בתוצאה: "זודיאק - 100+, משטרת סן פרנסיסקו - 0" וסמל הכוונת המפורסם לשמצה. מבדיקה שנערכה עולה כי הזודיאק כפי הנראה התכוון לזוג קוי ין סהאצ'או (בן 48) וצ'וי פאו סאלי (בת 40), אמריקאים ממוצא לאוסי, שעצרו למנוחה בשולי הכביש בדרכם לביתם שביורבה סיטי ונרצחו על ידי אדם שנמלט מהזירה.

ב-25 בדצמבר 1990 הגיעה גלויה למערכת עיתון ה"וואייחו טיימס הראלד" שנכתבה בכתב יד זהה לזה של הרוצח שמחברה כתב בתחתית צדה השמאלי "צופן הסלבריטאי" באנגלית ברורה לצד כתובת העיתון, והכילה צופן בסימנים שבהם השתמש הרוצח בהתכתבויות הקדומות שלו מהעשורים שעברו. החוקרים ממשטרת ואייחו ראו ששתי השורות הראשונות בצופן (צד שמאל למעלה) זהות גם לשתי שורותיו האחרונות בצד ימין למטה. הם חשדו שמדובר בזיוף של מישהו שהכיר את פרשת הזודיאק ומנסה למתוח אותם ואת התקשורת, הם הורו לעיתון לא לפרסם את הצופן ואספו את הגלויה לתיק החקירה. לאחר זמן מה נשלח מכתב למשטרה שהכיל גם הוא כתב יד דומה לזה של הרוצח עם הטענה כי מדובר במקרא לאותיות בצופן שנוצר ב"אדיבות" אזרח העיר שרוצה להישאר אנונימי (כך חתם את שמו). בלשים חובבים הציעו את פתרונם לצופן, המפורסם ביותר היה לינדון לאפארטי שטען שהצליח לפענח זאת כמילים שכל אחת מהן עוותה (סדר האותיות ההגיוני בכל מילה שונה רנדומלית) וטענו כי המסר הוא: "מרדף ארוך, בלש מאחר מזמין אותך לזונה צעירה מלון מסתור TM".

ב-2007 נערכה ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" בדיקה של מכתבי דואר ישנים שנצטברו במאגר של העשור הקודם ונתגלתה גלויה שנשלחה לרגל חג המולד מהעיר יוריקה שבקליפורניה בדצמבר 1990 שעליה נכתב: "חג מולד שמח מהחבר הסודי שלכם, עדיין לא גיליתם מי אני? אתן לכם את שמי אם תפתחו את הגלויה..." ובתוך הגלויה נכתב: "מצטער אבל לא אתן לכם את שמי" וצילום זירוקס בצבע שחור-לבן של צמד מפתחות הקשורים עם שרשרת חרוזי מתכת קטנים לעפרון, היו שהציעו שזוהי תקשרות נוספת מרוצח הזודיאק אף על פי שלא ניתן לכך אישור מה-FBI והרשויות החוקרות שרואים בזה צירוף מקרים או מתיחה של אדם שהתחזה לרוצח שממנו לא התקבלו הודעות שאמיתותם הוכחה מאז 1978.

ניתוח קרימינולוגי

במשך התעלומה ארבעה מכתבים כללו הודעות מוצפנת שהתיימרו להכיל מידע על זהות הרוצח. נכון להיום רק אחת מההודעות המוצפנות פוענחה, "צופן 408", הוא נקרא כך כיוון שהיו בו 408 תווים והוא נפתר, או לפחות פוענח חלקית, על ידי זוג (מורה להיסטוריה בתיכון ואשתו) מצפון המדינה בתוך שלושה ימים מפרסומו. יש הטוענים כי מקור ההשראה או הידע של הרוצח לגבי צפנים מגיע מהספר "Secret Codes & Ciphers" של הסופרת ברניס קוהן (Bernice Kohn) מ-1968 שבו ניתנו טיפים על עיצוב הצפנים בצורה סמטרית ואסתטית ולגבי אופן ההצפנה של כל אות ב-ABC בעזרת כמה סימנים לאות נתונה. אף על פי שבמהלך השנים נחקרו למעלה מ-2,500 בני אדם בחשד למעורבות ברציחות זהותו של הרוצח לא נתגלתה עד היום. במהלך החקירה נבדקו אנשים מרחבי קליפורניה שגילמו את "קו-קו המוציא להורג" מהמחזה "המיקאדו" שהרוצח ציטט פעמיים, כן נחקרו חשודים שנשיהם, אמהותיהם, קרובי משפחתם ושכניהם חשדו שהם הרוצח, והחשודים הנותרים היו אנשים שעסקו במקצועות נותני שירות כמו נהגי משלוחים ודוורים שנחשדו כמוזרים בהתנהגותם על ידי לקוחותיהם. אחת ההשערות היא שלאור העובדה כי הרציחות הוודאיות שלו בוצעו בסופי שבוע הרי שיש בכך חשד סביר שהרוצח היה בעל עבודה קבועה בימי חול.

לפי רוברט גרייסמית' בספרו השני בנושא הרוצח, הגרפולוג של משטרת סן פרנסיסקו, שרווד מוריל, העיד כי ייתכן והסיבה כי זודיאק כותב באופן לא-מחובר בכל ההתכתבויות שלו עם המשטרה והעיתונות היא כי הוא תוצר של צורת לימוד שהייתה נהוגה בבתי ספר יסודיים מסוימים בארצות הברית (מנה כדוגמה את "Pleasant Valley Grammar School" בקמרילו, קליפורניה) ובה לא לומדה צורת הכתיבה המחוברת, כך שאם זודיאק הוא אכן בוגר אופן לימוד זה - הרי שהיה בן 35 ב-1969.

מקור הכינוי

השם "זודיאק" נטבע על ידי הרוצח עצמו במכתב השלישי ששלח בסדרת מכתבים לגלגניים ששלח לכלי התקשורת, בשני המכתבים הראשונים התייחס לעצמו כ"הרוצח של המתבגרים ליד נהר הרמן בחג המולד והרוצח של הנערה מוואייחו ב-4 ביולי" וחתם עם סימן הכוונת שלימים יכונה "סמל הזודיאק". התקשורת התייחסה אליו עד לספטמבר 1969 כאל "רוצח הקודים" בשל שלושת הצפנים ששלח בשורת המכתבים הראשונה שלו.

פרסומת ממגזין עבור מודל "זאב הים" של הפירמה "שעוני זודיאק" של חברת "סוויס"

בשנות ה-60 של המאה העשרים המונח "זודיאק" שימש מספר אמצעים מפורסמים: "שעוני זודיאק", שהחלה ב-1882, הייתה פירמה של שעוני יוקרה של "סוויס" השווייצרית ויועדה באותה העת עבור חובבי ספורט ימי וליורדי ים ששווקה באופן סדיר ורב במגזינים באותה התקופה, אותה פירמת שעונים השתמשה גם היא בסמל שנראה כמו צלב קלטי או גם "כוונת" כפי שחתם הרוצח במכתביו ובאחת מזירות הרצח שלו. לצד זה, חברת הרכבים פורד האמריקאית השיקה ליין של דגמי כלי רכב שנקרא "זודיאק" עוד ב-1950 שנמשך אל תוך שנות השישים (עד סיומו ב-1972) וגם כלי רכב אלו עוטרו בדופן התא המטען האחורי במעין צלב קלטי נטוי ומעט מרוח (צלע הרוחב של הצלב התארכה יותר שמאלה). בעגה של יורדי ים וחניכים במסלולים ימיים (צבאיים ואזרחיים) בארצות הברית המונח "זודיאק" מכוון לסירת גומי, שוב הקשר לחיי ים. ייתכן שאחד מבין אמצעים אלו (השעון חשוד בעיקר בשל דמיון בין הלוגו שלו לבין סמל הרוצח) נתן השראה לרוצח שלפני שבחר להתייחס לעצמו בשם זה במכתב השלישי מצדו לתקשורת, נהג לחתום את מכתביו בסמל הכוונת בשני המכתבים הראשונים.

בשל הידע שיש לנו על חיבתו לקומיקס ייתכן שישנו קשר בין השם שבחר לעצמו לבין כך ש-DC קומיקס פרסמו ב-26 ביולי 1966 קומיקס בשם "World's Finest #160" שבו סופרמן ובאטמן חוברים יחדיו כדי להילחם בנבל מתוחכם בשם "ד"ר זודיאק" (נוכל ואמן אשליות שעבד בעברו בקרנבל בשם תיאודור "קאש" קאריגן) שמשתמש בגלגל המזלות (גלגל המזלות ההלניסטי נקרא "זודיאק") כדי לגלות את גורלות האנשים שעומדים בדרכו ולגלות את צעדיהם הבאים של הגיבורים בטרם יצא עם כנופייתו לבצע מעשי שוד בחיפוש אחר מטבעות עתיקים יקרים. החוברת שווקה שוב בספטמבר 1966.

בעיר ריברסייד, שאליה ניסה לקשור את עצמו בהקשר לרצח לא מפוענח של סטודנטית בקמפוס מ-1966, יש רחוב בשם "זודיאק דרייב" כך שייתכן שגם זה שיחק חלק בבחירת כינויו לעצמו.

רוצח החובב קומיקס, מחזות וסרטי קולנוע

יש טענות כי אם הזוג הארדן אכן פענחו את צופן 408 הרי שהרוצח מכיר ואף מושפע מהספר והסרט "המשחק המסוכן מכולם" משנות ה-30 המספר על הרוזן זורוף שמאס בציד בעלי חיים משום שאין בכך גירוי שכלי מספק עבורו ושעקב כך החל לצוד אנשים שטעו בדרכם והגיעו לאי שבו הוא מתגורר. היו כאלה שראו את מקור ההשראה לשמו בסרט המסתורין "צ'ארלי צ'אן באי המטמון" מ-1939 בו מופיעה דמות הנבל הראשי, "ד"ר זודיאק", רוצח מסתורי מניפולטיבי משכונת אי המטמון בסן פרנסיסקו שפועל בעזרת הודעות רדיו מאיימות לקורבנותיו עם חיבה לעולם המיסטיקה, ולכוחות כישוף ויכולות על-טבעיות שלבסוף מתגלה כקוסם המפורסם, פרד ראהדיני, שהיה דמות משנית בולטת לאורך הסרט.

ניתוח של הגלויה ששלח לפול אייברי מעידה על היותו קורא של הקומיקס של טים הולט , גיבור דמוי-קאובוי משנות החמישים של המאה העשרים. הטענות שלו שרצח "עבדים" ל"גן עדן" "עם אקדח, חבל, אש וסכין" הם העתק של הטקסט שמופיע בחוברת מספר 30 של הסדרה של הולט (הודפס ב-1952), זה כלל העתקת לוח עץ עם חור כמו בשער של חוברת זו והעובדה שאת פני השלד שהדביק על הגלויה צבע במרובע אדום על העיניים כמו המסכה האדומה של טים הולט בחלק מחוברות הקומיקס האחרות בהן הוא משתמש בזהות הבדויה: "Red Mask" - מה שמתחבר עם המכתב שיוחס לזודיאק משנות השבעים ונחתם עם הכינוי "הפנטום האדום (מזעם)".

תאוריה זו לפיה מדובר באדם חובב קומיקס וגיבורי על מתחברת גם לעובדה שב-11 בינואר 1967 שודר פרק בסדרת הטלוויזיה באטמן של שנות ה-60 בשם: "פשעי הזודיאק"('אנ) וייתכן שמכאן קיבל את ההשראה לשמו. אם ראשי התיבות "rh" שחתמו את השיר המטריד שנחרט מצדו האחורי של שולחן הסטודנט בספריית מכללת ריברסייד הם אכן שלו ולא מייצגים את שמו האמיתי ייתכן שזוהי התייחסות לדמות הקומיקס הברדס האדום (Red Hood) שבאותם הימים הייתה זהותו הסודית הנוספת של הפושע, הג'וקר.

גם הסמל הנוסף שצייר ("ZVF") על הגלויה ששלח לפול אייברי מתקשר לסמל שמופיע בחוברות הקומיקס של הרוכב האדום , קומיקס בוקרים בסגנון מערבון שנמשך בין 1938 עד 1964, רק עם תוספת 4 נקודות מסביב לסמל זה, מה שמעיד על היותו חובב קומיקסים.

בלשים חובבים הציעו כי יש דמיון בין התנהלות הרוצח לבין סיפור בדיוני בשם "Z" שפורסם ביוני של 1921 בכרך 42 של המגזין "Detective Story Magazine" על רוצח סדרתי שנוהג להתקשר למשטרה בעיר בה הוא פועל ולהודיע על הרצח שביצע עם משפט הפתיחה: "זה זי מדבר/מתקשר", ולפעמים להשאיר כרטיס עם הסימן "Z" כתוב בכתב יד על הגופות או לשלוח למשטרה מכתבים מתגרים על היעד הבא שלו לרצח. אותו הכרך של המגזין גם הכיל סיפור על איך להשתמש במניפולציה בכתב יד שונה בזמן ביצוע פשעים, כך שייתכן שהרוצח הכיר את החוברת וקרא אותה כנער או בשלב מסוים בחייו לפני שהחל ברציחות.

הרוצח מצטט פעמיים את הדמות של קו-קו המוציא להורג מהמחזה "המיקאדו" בצורה מבולבלת קלות (שורות מבתים הוחלפו בסדרן) שלדעת המשטרה העידה כי בעבר גילם את הדמות במסגרת כלשהי (הכיוון היה להצגה בימיו כתלמיד תיכון). לאחר שתיקה של כשלוש שנים הוא שולח מכתב בו הוא טוען כי צפה ב-1974 בסרט "מגרש השדים" שאותו הגדיר כ"קומדיה הסאטירית הטובה ביותר שצפה בה מימיו", ובמכתב אחר מהמשך אותה השנה גם מביע תרעומת צינית על הסרט "BADLANDS", דורש שיבטלו את הקרנותיו באקרנים ולועג לכך שהאלימות בסרט יכולה לגרום לאנשים לצאת למסע הרג בעצמם.

גישה לנשק וידע בהכנת פצצות

ערך מורחב – התיקון השני לחוקת ארצות הברית

במכתב ששלח ב-9 בנובמבר 1969 טען כי 3 מכלי הרצח שלו נקנו באמצעות הדואר בקליפורניה וכי לאחר האיסור על מכירת נשק באופן זה רכש עוד כלי נשק שאיתו ביצע רצח מחוץ למדינה זו. הוא גם טען שאת חלקי "מכונת המוות" (הפצצה שטען שבנה כדי להטמינה באוטובוס בית ספר וששוכבת אצלו במרתף) אפשר לקנות בגלוי בשוק "מבלי שיעוררו שאלות" והמשיך לפרט באילו חלקים מדובר.

במכתב נוסף מ-9 בנובמבר 1969 טען כי הפצצה שהכין ושתל לכאורה בגבעה בצד כביש כלשהו בצפון קליפורניה בצורה כזאת שהשתקפות השמש על גג האוטובוס תשחרר אנרגיה לקולטן פוטואלקטרי שיפעיל כשישה מטענים שהונחו בקרבת הכביש עברה את מבדקיו ושהיא מתוכננת עם שעון עצר להתפוצץ בתוך שנה מיום הטמנתה, אך בשנת 1970 טען במכתב אחר כי היא הייתה "כישלון" וכי הגשם שהיה זמן קצר קודם לכן שיבש לו את כל המנגנון וגרם לכך שהפצצה יצאה משימוש. טענה זו גרמה למשטרה ללעוג לו ולכישורי החבלה שלו לכאורה, אם בתחילה חשבו שמדובר באדם שמיומן בתחום או שלמד במסגרת אקדמית כלשהי כיצד להכין מטענים מורכבים שכאלה, והגדירו אותו "טרוריסט גרוע".

תהיות לגבי רקע צבאי

בשל העובדה שהרוצח מיתג את עצמו כצפן והביע ידע במונחי גאוגרפיה כמו הצפון המגנטי, רדיאנים ובקריאת מפות היו כאלה שחשבו שייתכן ושירת תקופה מסוימת באחת מיחידות צבא ארצות הברית. מבחינת רמת ההצפנה של מסריו נמתחה ביקורות מצד מומחי הצפנה שהתוכן של 408 הכיל שגיאות כתיב רבות קיצוניות מדי מכדי להיות של אדם בעל רמת הצפנה גבוהה כנדרש בצבא ונדמה היה כי זהו אדם שבסך הכל למד בצורה חובבנית ואולי גם מרושלת להצפין מספר שקנה בחנות. העובדה שבאגם בריאסה הרוצח נעל מגפי Wing Walkers הציעה גם היא רקע צבאי יותר ספציפי לחיל הנחתים או חיל האוויר (היה נפוץ יותר בשימוש צוות מתקני כנפי מטוסים), אולם לא נפסלה האפשרות כי הם נקנו במכירת יד שנייה או בחנות לממכר ציוד צבאי ללקוחות קמעוניים ברחבי ארצות הברית כך שלא מחייב שהיה חייל כדי להשיגם. במהלך הסדרה "המרדף אחר רוצח הזודיאק" של ערוץ ההיסטוריה משלהי 2017 עלתה האפשרות כי ייתכן והרוצח היה עובד בחברת "בוז, אלן, המילטון" שמתעסקת בהצפנת מידע וקידוד בעבור צבא ארצות הברית בשל הסימנים העגולים הצבועים בחלקם שבהם השתמש והיו בשימוש שפת הקוד של החברה המסווגת לפחות מאז שנות ה-60 של המאה העשרים.

הידע שלו בניווט נראה החל מהמכתב הראשון בו תיאר את תנוחת רגליה של גופת בטי-לו ג'נסן כ"פונות למערב", ובשיחות הטלפון המתגרות למשטרה לאחר הרציחות במעיינות בלו רוק ובאגם בריאסה ("אם תמשיכו 1 מייל מזרחה על כביש פארק קולומבוס..." ו"הם היו 2 מייל מצפון למזכירות הפארק"). נראה שעסק במקצוע שמצריך ניווט מתמיד והתעסקות ניכרת בהימצאות במרחב שכן רוצח בלי ידע שכזה לא היה מתאר את התנוחה או מכווין את המשטרה כך. גם הידע בקריאת מפות לא נראה שגרתי מדי, אדם מן השורה לא מתעסק ברדיאנים כדי להגיע ליעדו אלא אם זה לצורכי ניווט בכלי שיט. אם היה בן 26–30 כמו שהציעו מייקל מאג'ו וברייאן הארטנל לא ייתכן כי שירת במלחמת העולם השנייה או במלחמת וייטנאם שיאפשרו לו ידע שכזה, אולם אם היה בן 35–45 כמו שהציעו אחרים האפשרות ששירת במלחמות אלה משני העשורים הקודמים נראית סבירה למדי בהתחשב בכמות החיילים שגויסו מארצות הברית להילחם שם.

אישיות אנטי-משטרתית ומנת משכל

אופי המכתבים מתגרה ושחצני, לאחר שפוענח כתב הצפנים שלו בידי מורה תיכון להיסטוריה ואשתו, החל להעלות את רמת הקידוד של התכנים המוצפנים. כתב היד של הרוצח מלמד על נטייה קיצונית של כתיבה נטויה ימינה בחלק מהמכתבים בעוד שחלקם נכתבו בצורה מאוזנת עם נטייה קלה של האותיות ימינה ועל דיסלקטיות או כתיבת מילים בשגיאות כתיב במכוון מסיבות לא מובנות בכל מכתב. הוא גם נמנע מלרשום מילים מסוימות כמו "and" והעדיף לרשומן כ-"+" צמוד למילה הבאה אחריהם. במכתב שהתגלה ב-16 בדצמבר 1969 בעיר פיירפילד ושיוחס לזודיאק על סמך אזכור שמו וסגנון כתב היד טען הרוצח כי "אני רוצה לבשר לכם שהמדינה הזאת בצרות, אני אלך על הממשלה" וירצח 38 קורבנות בקליפורניה ולא הוסיף מעבר לזה - הוא מונה רשימה של ערים ועיירות במדינה וטוען כי בכל אחת ירצח מספר נקוב של פעמים, בין היתר 3 שוטרים מהעיר פיירפילד הקרובה לוואייחו וחתם ב"צחוק": "חה! חה! חה!" - אם המכתב אותנטי מהרוצח ואין טענות לעוד רציחות כפי הנראה תכנן הרוצח לבצע 38 מעשי רצח ואז לחדול בו וייתכן שלהתאבד כיוון שהזכיר בצופן ששלח קודם את המושג "החיים שלאחר המוות".

חלק מהחוקרים חשדו תחילה כי מדובר באדם עם אינטליגנציה חריגה וגבוהה מהממוצע אולם עם התפתחות החקירות עלו יותר ויותר קולות של חוקרים שחשדו כי מדובר בסתם "פרחח בר מזל (שלא נתפס או נעצר לפני או לאחר ביצוע הרציחות)" ולא חכם במיוחד שעשה הרבה טעויות לאורך הדרך שאדם אינטליגנט ומתוחכם כפי שהעריכו שיהיה לא היה מבצע. לאור שגיאות הכתיב והיכולות ביטוי הרדודות שלו במכתבים העריכו כי הוא אדם "לא חכם מעל הממוצע" ובטח שלא "גאון (מרושע)" כמו שרצה להצטייר אך העידו כי הוא אכן אכזרי ולא נורמטיבי ושייתכן שהסיכוי לכך שלא נתפס עד כה היא כי לא היו לו הרשעות או הסתבכויות עם החוק לפני הרציחות ולכן הוא לא מוכר למערכת ויכול לפעול בחופשיות "מתחת לראדאר", ואולי אף נהג בקרבת משפחתו (גם אם לא היו לו זוגיות ומשפחה משלו), שכניו ועמיתיו לעבודה (הוצע כי עבד בעבודות שחורות ובשל שחש חכם ממה שנדרש לעבודות כפיים היה ממורמר כי לא עסק במשהו משרדי ומכובד) כאדם נורמטיבי ואחר לחלוטין ממי שיצפו להתאים למודל של "רוצח סדרתי".

באחד ממכתביו טען שאת טביעות האצבע שלו בעת הכתיבה כיסה בצמנט מ"מטוסים" (כנראה הדבק שמשמש להרכבת דאונים) שיסייע בערפול הטביעה בתקווה שלא יישארו על הדפים, אולם המשטרה הצליחה לדלות מספר טביעות שלו. ב"מכתב ההודאה" מריברסייד שיוחס אליו כתב: "אני לא חולה, אני לא שפוי" ("I'm not sick, I am insane") - כך שהכיר בכך שהוא בעל הפרעה נפשית. במכתב ששלח ב-29 בינואר 1974 הציג הרוצח עדות לכך שראה את המיקאדו וציטט את השיר "Titwillo" הוא גם לא חסך לכתוב בתחילת המכתב "ביקורת" לסרט הקולנוע "מגרש השדים" אותו הגדיר "הקומדיה הסאטירית הטובה ביותר שראיתי". במכתב אחר מ-14 בפברואר 1974 אותו כתב אנונימי שכינה עצמו "חבר" ויוחס לרוצח בשל דמיון בכתב הייתה התייחסות לצבא השחרור הסימביונזי וטענה שבראשי תיבות שמם מאוית כמו המילה "להרוג" בנורדית עתיקה - לכאורה ידע הרוצח מילים בשפה זו.

הרוצח מראה שנאה בצורת התבטאות ילדותית כלפי שוטרים במכתביו, הוא מכנה אותם "חזירים כחולים" ו"רשעונים כחולים" (שאוב מהסרט "צוללת צהובה" שיצא שנה קודם לכתיבת המכתב) ובמכתב אחד טען כי: "זה יותר כיף להרוג שוטר מאשר ילד (שגיאת כתיב במקור: "cid") מפני ששוטר יכול לירות בחזרה בניגוד לילד". במקרה אחר שבו הוטמנה פצצה בתחנת משטרה ופיצוצה גבה את חייו של שוטר שנכח במקום טען הרוצח במכתב כי הוא אינו זה שאחראי לאירוע והוא מקווה שהמשטרה לא מייחסת לו את המעשה הזה, הערכת המשטרה היא שהפיגוע הזה בוצע בידי פעילי קבוצת הטרור "צבא השחרור השחור" של אפרו-אמריקאים שניסו לפגוע בקורבנות לבנים.

נטייה דתית

מכתביו מעידים על אדם בעל תפיסת עולם נוצרית-דתית שכן הוא טען שביצע את הרציחות כדי "לאסוף לעצמו עבדים לחיים שלאחר המוות בגן עדן" - למרות האיות השגוי של המילה "גן עדן" (כתב זאת כ-"paradice") והבנה מעוותת של ההגעה לשם לפי הדתות האברהמיות (מוסר עליון והתנהגות שלא פוגעת בבני אדם אחרים), עלתה גם הצעה כי היה חבר בכת וכי היה אובדני במצב שלקראת התאבדות ולכן דאג להזכיר את המונח "החיים שלאחר המוות" ושהרציחות שביצע היו כביכול חלק מריטואל של אמונת הכת אליה השתייך לקראת קטיעת חייו. ייתכן שהיה סכיזופרן לדעת כמה חוקרים. צמא פרסום ודורש שאנשים "יענדו סיכות עם סמל הזודיאק" בעבורו.

בסדרה "המרדף אחר רוצח הזודיאק" נטען כי כל חמש הרציחות הוודאיות של הזודיאק בוצעו בתאריכים שבהם חל יום Dali בלוח השנה המבוססת על ספירת ירח (מערכת ספירה שבניגוד לזאת שמתבססת על השמש ובעלת 12 חודשים היא בעלת 13 חודשים), גם מקרה ההיעלמות והרצח של דונה לאס מ-6 בספטמבר 1970 שהרוצח קשר את עצמו אליו התרחש ביום Dali. סימנו של יום ה-Dali הוא עיגול עם צלב בתוכו כמו סמל הרוצח.

אם הוא אכן הרוצח של דורין גאול שהייתה חברה בכנסייה הסיינטולוגית שהשאיר את המכתב המאיים עליה ברצח בחדרה במעונות הקהילה הצומחת בלוס אנג'לס ייתכן שהיה במעגל החברים או הקרובים שלה ושהכירה אותו באופן אישי, או שייתכן שהיה חבר בקהילה הסיינטולוגית למשך זמן מסוים בעצמו. בלשים חובבים של התעלומה הציעו ברשת כי יש דמיון רב בין כתב היד של הרוצח לבין כתב היד של אחד מחברי הכת של צ'ארלס מנסון שכתב בשמם מכתבים אף על פי שלא הוכח מעולם מי חיבר את המכתבים שבהם כתב יד דומה לזה של הרוצח מבין חברי הכת הרצחנית, אם כך היה ייתכן שהרוצח שהה במחיצתם במשך תקופה לפני שעזב את הכת ויצא לדרכו. בתחילת שנות השבעים קיבל העיתונאי פול אייברי מ"הסן פרנסיסקו כרוניקל" שיחה מאנטון לה-ויי, מייסד כנסיית השטן, שחשב שרוצח הזודיאק הוא אחד מהמטיפים או חברי הכנסייה שלו שגורש מפני שהיה "קיצוני מדי". לא ידוע האם הרשויות ניסו לאתר את אותו החשוד בהתחשב בעדותו של פול אייברי בתוכנית "Crimes of the Century" בהנחיית מייק קונורס מ-1989.

נטייה מינית

ייתכן שהיה מיזוגן מכיוון שרוב קורבנותיו הידועים היו נשים, מתוך שני זוגות שתקף בוודאות הרוצח נרצחו שתי הנשים ושני הגברים שרדו את התקיפה. את "מכתב ההודאה" מריברסייד חתם במשפט: "תיזהרו, אני עוקב אחרי הבנות שלכם" - מה שהעיד שהוא שם את עיקר עניינו ברציחת נשים. לא ברור האם היה הומוסקסואל בארון כיוון שכאשר כונה כך על ידי העיתונאי פול אייברי שחשד שזוהי זהותו המינית הגיב לכך מפורשות במכתב הבא ששלח למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל בזעם ובביטול, בצופן הראשון שלו גם התרברב כי לרצוח גורם לו "יותר עונג מיחסי מין עם אישה" - ייתכן שהמחלוקת שלו לגבי זהותו המינית הצריך אותו להשתמש בביטוי שכזה. בהנחה והיה הרוצח של צ'רי בייטס שרשם מכתב שמזהיר גברים "לשמור את אחיותיהם, נשיהם ובנותיהם בבית" אם הם לא היו רוצים שייפלו קורבן למעשי הרצח שתכנן הרי שכפי הנראה היה מיזוגן שכיוון את זעמו כלפי נשים. במכתב "שלום, זה אני" שנתגלה באטלנטה ושלפיו תוכנו ומראהו נכתב לכאורה ביד החלשה של הזודיאק (ה-FBI אסף את המכתב לחומר החקירה שלו אך מעולם לא אישר כי זהו תוצר אותנטי של הרוצח) הרוצח מודה כי בעבר שכן בסן פרנסיסקו ונהג לעקוב אחרי נשים ולתקוף אותן - מה שמאשר את הנ"ל - אך לפי המכתב "מעכשיו הוא אוהב לרצוח ילדים כי קל לרצוח אותם" וטען כי "בגופתו של כל קורבן השארתי רמזים מסוימים".

גזענות

הוא גם מתייחס בתיאור גזעני לשחורים כשתיאר אדם שהבחין בו מדבר עם המשטרה דרך הטלפון הציבורי לאחר רציחת דרלין פרין כ"negro" (כושון), במכתב האחרון שנשלח לכאורה מאותו הזודיאק ב-24 באפריל 1978 ומנתה רשימת קורבנות מוכרים לציבור שסימן (בין היתר טען שירצח את סוזן אטקינס מ"משפחתו" של צ'ארלס מנסון אותה כינה "יהודה איש קריות") כינה את הסופר השחור ופעיל זכויות האדם אלדריג' קליבר בצורה גזענית ישירה וטען: "the niggers gotta get their 20% quota- After all.".

השראות קודמות

הפשעים, המכתבים שנראו שנעשו כהשפעה מג'ק המרטש והודעות הצופן של הזודיאק למשטרה ולעיתונים העניקו השראה לסרטים וספרים רבים. רוברט גרייסמית' הציע כי הרוצח אוסף פרטים מקורבנותיו כ"שלל" (מפתחות המונית של פול סטיין ופיסת החולצה שלו למשל) ומחזיק בהם במקום מסתור כ"פרסים" ממעשי הרצח שלו, כך שאם יימצאו הפריטים בבית של אדם פרטי הרי שהוא הרוצח. זהו דפוס נוסף אותו אימץ הרוצח מ"ג'ק המרטש" שנהג לשדוד איברים פנימיים של קורבנותיו ולהותיר את גופותיהם המרוטשות מאחור, את האיברים שלקח אכסן במקום המחבוא שלו והשתמש בדמם לכתיבת מכתביו למשטרה ולתקשורת.

עדויות למראה הרוצח

מעדותם של ססיליה שפרד טרם מותה ושל מייקל מיז'ו עולה כי הרוצח היה אדם לבן, נמוך (בגובה 1.72-1.77 מ', 1.80 מ' לכל היותר) ובעל מבנה גוף רחב (שוקל הרבה יותר מ-85 ק"ג לדברי ססיליה שפרד שתיארה את מבנהו כגדול בהרבה מהשוטר שראיין אותה ושקל 85 ק"ג, או 100 ק"ג לפי קצין משטרה שתחקר את ברייאן הארטנל הפצוע והתראיין לחדשות ואמר שייתכן כי הרוצח היה "אדם גדול ממדים, ויכול להיות שאף היה מעל 1.83 מ' ׁ(הגובה המרבי שהוצע לו בחקירה)" - הגובה שצוין על ידו סותר את התיאור של גבר נמוך מהעדויות שגבו החוקרים), שהרכיב משקפיים כהים גם בשעת הלילה והיה בעל שיער חום (מאג'ו טען כי היה בחור לבן בערך בן 26–30 "בעל פרצוף ממוצע שלא מותיר שום רושם, לא מכוער מדי ולא יפה תואר" בעל שיער כהה או שחור ומתולתל וייתכן שגוצי במבנהו), כשהחל בתקיפה של שפרד והארטנל הוא עטה על עצמו מסיכה שחורה עם חורים לעיניים וציור של סמל צלב עם עיגול מתחתיו בצבע לבן שלדעת בריאן הארטנל נקנה מחנות תחפושות או הוכן בידי מפעל ולא היה "עבודת בית" של הרוצח. מטביעות הנעליים שהשאיר לאחר תקיפת הארטנל ורציחת שפרד עולה כי נעל מגפיים מדגם PX (משמשות להליכה על כנפי מטוסים ונמכרו בבסיסים צבאיים ומכונות: "Wing Walkers") במידה 44 שהיו מוכרות באותה העת בשימוש חיל האוויר וחיל הנחתים האמריקאיים. הרוצח מאגם בריאסה דיבר לטענת הארטנל עם מבטא מוזר או דיבור איטי עם בעיה עם הגייה של תנועות לשוניות , וקולו העיד שהיה בן 20–30. העובדה שהוא מתייחס במכתביו ובשיחות שניהל עם המשטרה בוואייחו ובנאפה לקורבנותיו כ"ילדים" (באנגלית: kids, girl, boy) הרי שהוא כפי הנראה מבוגר מהם במספיק שנים כדי להרגיש שהם "ילדים" (בני עשרה עד שנות העשרים המוקדמות).

לאחר פרסום הקלסתרון שלו מזירת הרצח של פול סטיין (שנמחק מוויקימדיה נכון לרגע זה) כגבר לבן כבן 35–45 בגובה 1.77 מ' בעל שיער בלונדיני-אדמדם עם תספורת Widow's peak ועוטה משקפיים בתקשורת, שלח מכתב לעיתונות וטען כי הציור דומה לו אך בניגוד לתיאורי המשטרה הוא עצמו "אינו נראה כך בחיי היום-יום שלו" וטען כי זאת תחפושת ("ולא אספר לכם ממה מורכבת התחפושת שלי"). מאחורי אחד הבולים של המכתבים ששלח הרוצח נתגלתה שערה אדמונית-חומה מה שעשוי להעיד שהתיאור של שיער אדמדם הוא נכון. במונית של פול סטיין נתגלתה טביעת אצבע של רוצח הזודיאק מגואלת בדם (שטען שהילדים שראו אותו מהחלון הבחינו בו כשמחק את טביעת אצבעותיו מהמונית לפני שנמלט מהמקום "מבלי שהשארתי טביעת אצבע מאחורי מעולם" וטען בזעם כי המשטרה משקרת) - להערכת החוקרים הייתה זו טביעת האצבע המורה של ידו הימנית של הרוצח וממנה נראה כי הוא סבל מצלקת בכרית האצבע שכנראה נשארה מאחור מכיוון שהרוצח התרשל ולא עבר על כל המונית במעט הזמן שהיה לו לפני שברח.

שם העד	תיאור העדות	תאריך ההתקלות ברוצח	תיאור הרוצח	תיאור גובה הרוצח	תיאור גיל הרוצח	הערות	סבירות העדות
פגי יור	חנתה בחניון כביש הרמן מול הנרצחים באותו הערב בעת שבעלה בדק את תחנת השאיבה.	20 בדצמבר 1968, בסביבות השעה 23:00 בלילה.	גבר לבן שהגיע למקום והחנה את רכבו ברוורס מצד ימין לרכבם של המתבגרים שנרצחו וישב עם עצמו ברכב מואר.	אין, נראה ישוב ברכבו.	מבוגר מהנרצחים הצעירים, הוגדר כ"גבר" על ידי העדה.	היה בעל רכב סטיישן, שעליו לא היו סימני כפור או פתיתי שלג אף על פי שהערב היה קר מאוד.	מהימנה.
מייק מאג'ו	קורבן תקיפה ועד לרצח	אוגוסט 1969 (אחרי התאוששות בבית החולים)	גבר לבן עם מבנה גוף כבד (הוערך בכ-100 ק"ג אם לא יותר) בעל ראש גדול ושיער חום בהיר קצר ומתולתל	כ-1.72 מ' (מקור אחר טוען: 1.72-1.75 מ')	26-30	הרוצח היה עם פנס והאיר על הקורבן בו ירה מטווח אפס, מאג'ו ראה את הרוצח יחסית בבירור בפרופיל כאשר זינק אל המושב האחורי. בשנת 1990 חשב כי זיהה את הרוצח מתוך מסדר תמונות חשודים כארתור לי אלן אבל ציין שהם רק חולקים דמיון בתווי הפנים וכי לרוצח היה ראש שמן/גדול יותר. ב-2007 חשב שזכר כי הרוצח היה בחור לבן גבוה בגובה 1.83 מ' עם "פרצוף שלא מותיר רושם רב" על הצופה.	המקורית נחשבת מהימנה.
ננסי סלובר	מוקדנית במשטרת ואייחו שענתה למי שהזדהה כרוצח	5 ביולי 1969	לא ראתה אותו.	שיחת טלפון	בשנות השלושים לחייו.	היה נשמע כאדם אכזרי ומעורער בנפשו שהקריא מדף או שהתאמן על משפטיו מראש. קולו היה עבה במשך השיחה ואז עלה לקול גבוהים כשהתגרה בסיום השיחה.	מהימנה.
ססיליה שפרד	קורבן רצח	27 בספטמבר 1969	גבר לבן בעל שיער חום עם מבנה גוף כבד ורחב בערך במשקל 113 ק"ג	1.80-1.83 מ'	לא צוין	ראתה את הרוצח ללא המסיכה אבל לא פורסם שתיארה את פניו. ציינה כי לבש כולו בגדים כהים ותצפת עליהם במשך זמן מה תוך כדי שהוא מתקרב לפני שהחל בתקיפה. ציינה כי לבש מגפיים (שבחקירת המשטרה נתגלה כי היו מדגם צבאי).	מהימנה.
בראיין הארטנל	קורבן תקיפה ועד לרצח	27 בספטמבר 1969	לא ראה את פניו, אך דרך חורי העיניים במסיכה של הרוצח ומידו השמאלית החשופה ראה כי מדובר באדם לבן עם שיער שמנוני, תיאר אותו ככבד משקל (כ-102 ק"ג לפחות).	1.75-1.78 מ'	קולו נשמע להארטנל כשל אדם בן 20 עד 30	הוא ציין כי הרוצח היה לבוש בז'קט כהה שדומה לאלה שמוכרים ב"סירס", גמלוני בתנועותיו וכי מקולו היה נשמע כי הוא עילג או בעל בעיות דיבור (התקשה לדבר עם אותיות אהו"י) ועשה רושם של אדם טיפש, לחוץ ומסורבל.	מהימנה.
דן סלייט	קצין מוקד המשטרה בנאפה שענה למי שהזדהה כרוצח	27 בספטמבר 1969	לא ראה אותו.	שיחת טלפון	היה נשמע בשנות העשרים המוקדמות לחייו.	היה נשמע כאדם בעל קול רך ומתנשף שהקריא מדף או שהתאמן על משפטיו מראש.	מהימנה.
שלוש מתרחצות	סטודנטיות ששהו באגם בריאסה	27 בספטמבר 1969	גבר לבן עם שיער כהה שסודר עם ג'ל הצידה, בעל ראש גדול, אף קטן ושפתיים בשרניות, אוזניים קטנות וגבות ישרות.	בסביבות ה-1.83 מ'.	תואר כבן 28–40 בשכלול עדויותיהן. נראה מטופח ורכבו היה נראה לא תואם את גילו.	שהו באגם כשעתיים או שלוש לפני הרצח, חושדות כי גבר לבן מוזר שצפה בהן מהגבעה ממנה הגיע הרוצח והסית את הראש בכל פעם שהסתכלו לעברו הוא הרוצח.	לא ברור האם יש קשר למקרה אך הופק קלסתרון על סמך עדותן.
ד"ר ריצ'רד קליפטון ובנו דייוויד	הגיע לדוג באגם בריאסה ביחד עם בנו בן ה-16, דייוויד.	27 בספטמבר 1969, בסביבות השעה 18:30 למיטב זכרונו	גבר לבן וכבד משקל עם מבנה גוצי לבוש חולצה שחורה ארוכה שממנה בצבצה חולצה אדומה ומכנסיים שחורים שנראה שהיה מנסה להימנע מקשר עין, הוא הביט באב במשך כשש שניות וראה שהאב חמוש באקדח בקוטר 22 מ"מ והסתובב לו והמשיך לדרכו, והיה נראה תמהוני שכן הוא לא היה עם ציוד קמפינג או דייג ולכן היה נראה מוזר שהוא הגיע לאגם.	בערך 1.78 מ'	לא צוינה הערכת גיל.	החשוד נע בכבדות ונראה שתנועתו מסורבלת ולא חלקה כנראה כתוצאה ממשקלו הכבד, ד"ר קליפטון ובנו ציינו כי לא הבחינו ברכב בחניון בו חנו וכי החשוד היה רחוק מהם בכ-100 יארד (כ-91 מ'), כך שלא ראו בבירור את פניו. הערכת החוקרים היא שהוא יצא מרכבו שחנה בערך 1280 מ' (4/5 מייל) מהמקום בה חנה רכבם של בראיין וססיליה והתקדם ברגל אל עבר זירת הרצח ובדרכו לשם נתקל בקליפטון ובנו.	מהימנה.
מתבגרים מרחוב צ'רי, סן פרנסיסקו	עדים לרצח	13 באוקטובר 1969	גבר לבן צעיר, נמוך וגוצי עם שיער חום-אדמדם ותספורת crew cut, הוא תואר כמרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה ועבה.	1.72-1.75 מ'.	25-30	ניקה את דלתות המונית עם מטפחת לבנה והתנהג חשוד עם הנהג בתוך המונית ואז הלך בצורה רגועה צפונה משם.	מהימנה מאוד - הופק הקלסתרון המפורסם בתיק על בסיס עדותם.
השוטר דונלד פאוק	בלש בדרכו לזירת הרצח שרכבו עצר למספר רגעים במעבר חצייה	13 באוקטובר 1969	גבר לבן מבוגר רחב וכבד (משקלו הוערך בין 90 ק"ג לפחות עד 105 ק"ג), מרכיב משקפיים, המתנועע עם צליעה ובעל תספורת crew cut שחצה את הכביש ברחוב ג'קסון (מצפון-מזרח לזירת הרצח של פול סטיין) והוריד את ראשו אל מול הניידת (שהייתה רחוקה כשש דקות הליכה מזירת הרצח).	1.78 מ'	כבן 35–45	מדובר באדם שלבושו העיד שאינו תושב השכונה (ז'קט כחול כהה ומכנסי קפלים כהים ונעלי מהנדסים) ונדמה היה כי הלך בצלי העצים בטרם נתקל בניידת, כאילו ניסה להסתתר או לא למשוך אל עצמו תשומת לב. פאוק טען כי נראה ששערו מאחורה מלבין אך הוסיף כי ייתכן והיה זה תוצאה של השתקפות אור הפנס על אחורי ראשו. פאוק העריך כי מוצאו של החשוד היה וולשי.	מהימנה מאוד - הופק תיקון לקלסתרון הקודם על בסיס הערותיו של פאוק.
שכן בשכונת הפרסידיו הייטס	עד ראייה	13 באוקטובר 1969	טען כי ראה לאחר הגעת המשטרה לזירת הרצח גבר לבן מבוגר כבד משקל, בעל מבנה גוף גוצי וממושקף שרץ באמוק לעבר פארק הפרסידיו עצמו מצפון לשכונה.	כ-1.72 מ'	תחילת שנות הארבעים לחייו.	בניגוד לעדותו של פאוק שמסתיימת בכך שהוא ואריק זלמס שנסעו בניידת ראו את החשוד עולה בגרם מדרגות לעבר חצר קדמית של בית בשכונה, נראה כי אם כך קרה הייתה זאת רק פעולת הסחה כדי שלא יעורר את חשדות השוטרים ולאחר מכן נס מהמקום.	מהימנה - המשטרה שלחה לכיוון פארק ג'וליוס קהאן שבכניסה לפרסידיו יחידת כלבנים שגיששו באזור שבו חשדו שהחשוד/הרוצח מתחבא.
קטלין ג'ונס	טוענת שהיא ובתה נחטפו על ידי הזודיאק בכביש המהיר ליד מודסטו	22 במרץ 1970	גבר לבן, בערך 80 ק"ג, בעל שיער כהה לבוש בגדים כהים ועוטה משקפיים עם מכסה פלסטיק עבה ושחור.	כ-1.75 מ'	כבן 30 לפחות	הציע לקורבן "עזרה" כי לדבריו אחד מגלגלי רכבה היה רופף, בפועל חיבל ברכבה והותיר אותה חסרת אונים בכביש מהיר ובכך ניסה לחטוף את ג'ונס וביתה התינוקת ולרצוח אותם. לאחר נסיעה של כשעתיים ברכבו כשבמהלכן הוא מאיים עליהן שירצח את שתיהן, ג'ונס אזרה אומץ וקפצה ביחד עם ביתה בידיה מרכבו כשביצע פנייה בכביש והצליחה להימלט ממנו באופן רגלי כשהוא רדף אחריהן מחוץ לרכבו, הוא נאלץ לשוב לרכבו כשמשאית צפצפה שהוא חוסם את הכביש.	ג'ונס אמנם זיהתה את החוטף שלה כאדם המופיע בקלסתרון הזודיאק, וגם הרוצח שלח מכתב שהוא אכן ניסה להרוג אותה ואת ביתה התינוקת אך לחלק מהרשויות נראה כי כדי לשטות בהם הוא פשוט לקח קרדיט על הסיפור כפי שהופיע בעיתונות.
רוברט טארבוקס	ייתכן ושוחח באופן אישי עם הרוצח המודאג שהגיע למשרד עריכת הדין שלו	למיטב זכרונו המפגש אירע ב-1972	גבר לבן עם שם אמריקאי טיפוסי ממקור צפון אירופאי אך מראהו היה כשל "צרפתי מהריביירה" (מה ששולל לדעת טארבוקס אפשרות שהיה ממוצא אנגלי או אירי), "לא בלונדיני" (כדברי עורך הדין), בעל מבנה כבד אך שוקל פחות מ-102 ק"ג (המשקל שטארבוקס עצמו שקל באותה העת) שהציג עצמו כסוחר ימי עם תעודה רשמית שכזו (טארבוקס טוען כי כל הפרטים בכרטיס היו לגיטימיים ולא מאמין כי היה מדובר בזיוף זהות וגם חושד שבזכות עבודתו מעבר לחופי המדינה הצליח אותו החשוד, אם אכן היה הרוצח, "לעבור מתחת לרדאר" של המשטרה), וייתכן שהשיער שבפאות ראשו היה מאפיר.	העריך אותו בגודל ממוצע, כ-1.78 מ' לכל היותר	טען כי תיאור הגיל שהציע פאוק של אדם בין 35–45 תואם בהחלט.	טען כי האדם, שדיבר ברהיטות, לבש בגדי קז'ואל והיה מודאג מאוד ממה יעלה בגורלו אם יסגיר את עצמו, שילם על שעת ייעוץ אחת אך בפועל שהה במשרדו שעתיים ופתח במונולוג מטריד במשרדו והתוודה כי הוא רוצח הזודיאק ודיבר בחוסר רגש על מעשי הרצח שלכאורה חולל, והתעכב בעיקר על הסיפור של פול סטיין, לדברי טארבוקס החשוד הסביר כי הוא עשה שם "טעות נוראית" והיה נשמע מבין דבריו כי הוא אדם פחדן שניצל הזדמנויות שנקרו בדרכו ורצח קורבנות רנדומליים. טארבוקס העריך כי לפי הידע שהיה לאותו חשוד על מקומות בילוי של אוהבים צעירים בצפון קליפורניה שהוא כנראה גדל באזור הזה. לדברי בלש חובב שראיין אותו במהלך 2014 רוברט טארבוקס הציע כי החשוד היה נשמע כמי שחובב גירויים שכליים וכשהביט בקלסתרון של המשטרה אמר טארבוקס כי למיטב זכרונו הציור לא דומה לאדם אותו פגש.	מעולם לא זכתה ליחס מהמשטרה, רק מהתקשורת.
איזובל ווטסון	נפגעה בתאונת דרכים בעיר טאמאלפייס והנהג ניסה לרצוח אותה עם דקירות סכין	7 באפריל 1972	גבר לבן בשנות הארבעים המוקדמות שלו, בגובה 1.75 מ' עם מבנה רחב, עם שיער חום קצר ומשקפיים עם עדשות פלסטיק עבות.	1.75 מ'	שנות הארבעים המוקדמות לחייו.	מכוניתו הבהירה בצבעה סטתה מהמסלול ופגעה בווטסון בעודה בדרכה הביתה ב-9 בערב, הנהג יצא מהרכב לכאורה לוודא כי היא בסדר והציע לה עזרה, היא סירבה ולאחר שסירבה גם להצעתו לטרמפ הביתה הוא שלף סכין ודקר אותה בצוואר ובכתף, זעקותיה לעזרה העירו את תשומת לב השכנים והובילו אותו לנוס מהזירה.	המשטרה לא פסלה את האפשרות שזוהי שיטת פעולה נוספת של רוצח הזודיאק. הבלש קן נרלו ממשטרת נאפה העריך ביותר מ-50% את הסיכוי כי זהו רוצח הזודיאק לאור העובדה שגם התקפה זו כמו הרציחות הקאנוניות שלו אירעה בסוף השבוע.

סטטוס החקירות

משטרת סן פרנסיסקו סגרה את התיק באפריל 2004. הם פתחו את התיק מחדש קצת לפני מרץ 2007 והחזירו ראיה למשטרת ואייחו לבדיקת דנ"א נוספת. התיק נשאר פתוח בתחומי שיפוט אחרים כמו מחוז נאפה וריברסייד.

בשלהי 2016 הודיעו משטרות ואייחו וסן פרנסיסקו כי בידיהם חומרי דנ"א של הרוצח מהממצאים שקשורים אליו (קליעים ומכתבים) שימסרו לפענוח עד סוף 2017, ב-12 באוגוסט 2017 הודיעו הרשויות בארצות הברית כי ישנה התקדמות משמעותית בחקר התיק וייתכן שהדנ"א של הרוצח מופה וכי בזכות זה מקרי רצח נוספים שחשודים כמעשיו ועדויות נוספות, כמו מכתבים שאמיתותם הייתה בספק ושמעולם לא נחשפו לציבור ישוחררו לעיני כול.

ניסיונות וטענות לפיצוח התעלומה

במהלך השנים טענו מספר אנשים כי קרוב משפחה שלהם או אדם מסוים שאותו הכירו הוא הרוצח אולם לרוב לוותה טענה זו שלהם בפרסום ספר שנכתב על ידם על "פתרון התעלומה" ולכן לא יכלו המשטרות בזירות הרצח לקבלן כגרסאות אותנטיות אלא כ"טריק שיווקי" ו"יחסי פרסום לספרים". זאת בניגוד גמור לרוברט גרייסמית' שלמרות היותו סופר נחשב לעדות אותנטית מכיוון שעבד בצמוד למערכת אכיפת החוק בקליפורניה וקיבל מהם גישה כמעט חופשית לכל חומרי החקירה בפרק זמן קצר לאחר האירועים ובזמן אמת עם המשך התפתחות החקירות.

• ב-21 בנובמבר 1969 הגיע דיווח למשטרת סן פרנסיסקו על אדם בשם דייוויד א. מרטין, בן 32 מסן פרנסיסקו, שהתבצר בביתו עם בתו בת ה-11 שלקח כבת ערובה ואיים לרצוח, לדברי אשתו (שצרחה לשכנים במנוסתה מביתה "בעלי לא שפוי!" ושהוא איים לכרות את זרועה עם מסור חשמלי) הוא אמר לה ולבנו שהצליחו להימלט כי הוא רוצח הזודיאק וכי ירצח את בתם בטרם יתאבד, כוח משטרה הגיע למקום ומצא את החשוד יושב על גרם המדרגות בביתו כשהוא אוחז בבתו ועם סכין בידו, הוא חתך את שיערה של בתו המבוהלת ונורה למוות בידי שוטר כשהחל לחתוך את צווארה, שוטר אחר חילץ את בתו של מרטין שנמלטה מידיו, לפני מותו אמר לשוטר שירה בו: "תודה לכם שוטרים, אני סיימתי, אני זודיאק, זה אני." בתו פונתה בשל החתכים בצוואר לטיפול בבית חולים. המשטרה מצאה סכינים באורך 30 ס"מ נעוצים בקיר הבית ומסרה לעיתונות כי האמינה שמרטין האב היה תחת השפעת סמים כאשר נורה וכי הרשויות מפקפקות בכך כי הוא הרוצח הסדרתי שאיים על אזור מפרץ סן פרנסיסקו ב-11 החודשים שקדמו לכן.
• ב-1970 פנה הדיקן של המכללה הקהילתית בריברסייד לעו״ד מלווין בליי וטען כי במוסד שלו לומד סטודנט למשפטים שאיים על סטודנטית אחרת אותה הטריד מינית כי הוא רוצח הזודיאק, בליי התנדב לעזור והגיע לתת הרצאה על חייו כמשפטן מפורסם ומצליח כלכלית לסטודנטים בחינם בידיעה כי הסטודנט הזה שהיה תלמיד שקדן יגיע גם הוא, בקהל הוטמנו שוטרים סמויים, החשוד ישב בשורה הראשונה ופנה לבליי עם תום ההרצאה לשאול שאלות, בליי מספר באוטוביוגרפיה שלו כי לא בזבז זמן ושאל אותו האם הוא הרוצח ומי שהתקשר לתוכנית של ג'ים דנבר (אף על פי שהרגיש שזהו לא קולו של ״סאם״), הסטודנט הכחיש שאי פעם הטריד מינית או שהוא הרוצח אבל הודה שבגיל ההתבגרות שלו השתמש בכינוי ״זודיאק״ ו״זוד״ בקיצור כשדיבר אל תלמידים שנהגו להציק לו בתיכון "פאסיפיק" בסן ברנדרינו בו סיים ב-1964. בליי האמין לו והשוטרים במקום נצרו את נשקם. עם התגבשות האינטרנט ב-1994 פנה אדם שלמד עם החשוד בתיכון לאתרי אינטרנט וטען כי זהו הרוצח וכי תיאורו הפיזי של החשוד (שיער כהה ומתולתל, חלש פיזית, נמוך קומה וגוצי עם בעיות דיבור והתבטאות שכנראה נובעים מהגירת הוריו מהמזרח התיכון) והעובדה שהיה ״די אינטליגנט״ (לפי תוצאות ה-SAT שלו), תימהוני (מוזנח ומאונן במשתנות בית הספר), אלים ומתבודד שנהג לאיים על תלמידים שנהגו כלפיו בבריונות ש״יום אחד יהרוג אותם מבלי שיתפס ושהם יהיו עבדיו״ תומכים בזה, הוא אף טען כי במקרה בו כתב שיר עם ביטויים משונים על שולחנה של תלמידה אחרת מכיתתו ביקש המורה להזמין לו משטרה ולסלקו מבית הספר אך הוא התנצל ומחק את שכתב והמקרה סוים. לדברי המפרסם הוא פנה למשטרה עם המידע על החשוד בשנות השמונים וב-1994 ונדחה וחתם את הפוסט ב"אם אתם רוצים לדעת את שמו של החשוד שלחו לי מייל לכתובת הבאה".
• בשנת 1970 ניסו יוצרי סרטים עצמאיים צעירים ללכוד את הרוצח בשיתוף עם משטרת סן פרנסיסקו. הם שכרו אולם בבית הקולנוע "Golden Gate Theater" בעיר והציגו בו סרט אימה בשם "זודיאק" שהכינו בהתבסס על חמש הרציחות הקאנוניות שלו. כדי להיכנס לצפות בסרט היה על הצופה לקנות כרטיס ולמלא טופס שבו נשאל: "אני חושב שהזודיאק רוצח כי...", הטפסים שולשלו לקופסה בצד לדלת הכניסה לאולם כאשר היוצרים מפקחים על המעבר לתוך האולם, ליוצרים הצטרף שוטר סמוי ממשטרת סן פרנסיסקו שהיה שם איתם ובחן את כתבי היד שעל הטפסים (אחרי שעבר קודם לכן בתחנה על מכתבי הרוצח) כדי לראות האם הרוצח ביקר בסרט, אך לדבריהם הניסוי שלהם הוביל למסקנה שהוא כנראה נמנע להגיע להקרנות של סרטם ולא צפה בו.
• בתחילת שנות השבעים קיבל העיתונאי פול אייברי מ"הסן פרנסיסקו כרוניקל" שיחה מאנטון לה-ויי, מייסד כנסיית השטן, שחשב שרוצח הזודיאק הוא אחד מהמטיפים או חברי הכנסייה שלו שגורש מפני שהיה "קיצוני מדי". לא ידוע האם הרשויות ניסו לאתר את אותו החשוד בהתחשב בעדותו של פול אייברי בתוכנית "Crimes of the Century" בהנחיית מייק קונורס מ-1989.
• ב-1981 פרסם הסופר גארת' פן (בלשן של השפה הגרמנית ובוגר אוניברסיטת קליפורניה בברקלי שנודע גם בתור פצחן קודים) האשמות ציבוריות בשני מאמרים שחיבר לפיהן רוצח הזודיאק תכנן את רציחותיו כ"פרויקט אמנותי חולני" ושאם מסתכלים על נקודות הציון של זירות הרצח ומחברים ביניהן בקו מתקבלת צורה גאומטרית שאותה תכנן הרוצח בהתחשב במבנהו הטבעי של מפרץ סן פרנסיסקו, הוא האשים את המרצה למדיניות ציבורית, פרופסור מייקל אוהרה (שלו דמיון מסוים עם הקלסתרון), מהמוסד בו למד בהיותו הרוצח (לטענתו כאשר אוהרה לימד במהלך שנת 1981 באוניברסיטת הרווארד נרצחה הסטודנטית לתואר שני באדריכלות, ג'ואן וובסטר, ששרידי גופתה נתגלו רק ב-1990 בקרבת בוסטון ולדעתו אין זה מקרי) ושלח אליו מכתבים מאיימים שיחשוף את עצמו, אוהרה פנה ל-FBI בטענה כי פן עומד מאחורי המכתבים האלה וגם איים לכאורה לפגוע בחייו ולסחוט אותו. פן נחקר אצלם והודה בשליחת המכתבים אך סירב בתוקף לטענה לפיה איים על חייו או ניסה לסחוט אותו, לדבריו רק רצה להפעיל על אוהרה לחץ כדי שיתוודה במעשיו לכאורה.
• ב-29 בפברואר 2003 פורסם בניו יורק פוסט בהתבסס על חומר חקירה ממשרד התובע הכללי של סן פרנסיסקו, שכלל 20 שעות הקלטות, כי על סמך 24 נקודות דמיון ייתכן והרוצח היה ויליאם מנצר, אסיר יליד לוס אנג'לס בעל הכשרה צבאית במארינס האמריקאיים שלחם בווייטנאם וחיסל 10 חיילי אויב שם ולאחר ששב לאמריקה עבד בעברו כנהג הסעות לילדי בית ספר וכמאבטח בשעות הלילה בגנים ציבוריים (נתקל לא פעם במקרים של בני נוער שקיימו יחסי מין ברכבם תוך כדי שהוא מפריע להם עם פנס לילה חזק ומבקש מהם לעזוב את המקום ולנסוע) וריצה עונש מאסר על רצח של שני בני אדם שביצע בלוס אנג'לס: מפיק הצגות תיאטרון מניו יורק, רוי ראדין, ב-1983, ושל הפרוצה ג'וּן מינצ'ר ב-1984. הוא בתגובה טען כי הוא לא הזודיאק אך הציע כי ייתכן ופגש בו במתקן מאסר ושיקום התנהגותי בטאהצ'אפי, קליפורניה ולדבריו היה זה אדם אפרו-אמריקאי כבד משקל (שקל לדבריו כ-120 ק"ג).
• ב-2012 פרסם בלש חובב בשם קווין רוברט ברוקס ספר בשם "זודיאק: הקשר ממונטנה" שהתבסס על השערה שפיתח מקריאת הספר "המטמורפוזה של פושע" שכתב הרוצח הסדרתי והאסיר לשעבר, אד אדווארדס (שבניו חושדים שהיה לו חלק במעשי הרצח של הזודיאק כיוון שחי אז בצפון קליפורניה), שנכלא בכלא המדינה של מונטנה בדיר לודג', משם עולות חוויותיו של אדווארדס האסיר בכלא ושיטות הענישה שהופעלו שם כדי לשקם את האסירים לקראת הפיכתם לאזרחים מן השורה לכשישתחררו (בין היתר קשירה באזיקים לקיר התא בצורה שמזכירה את התנוחה של השלד שהודבק על גלוית ליל כל הקדושים ששלח הרוצח לפול אייברי), לדברי אדווארדס רוב האסירים היו אנשים נורמליים בדעתם, אך היה אסיר אחד מאיים ומוזר מכולם בשם: דונלד לי בויוק (Donald Lee Bujok) שהיה אלים ואכזרי מאוד והעיק מאוד על שהותו בכלא, הוא עבד בכלא לרוב בעמדת פקיד הזמנת מנות במטבח ונהג לדבר על ההתחזקות הדתית שהיה עובר והאמין כי "כל אדם שנורה בידי אדם אחר יהיה העבד שלו בחיים שלאחר המוות" - כאילו שהקליעים משעבדים את הנשמה. מהתיק הפלילי של בויוק עולה כי נולד ב-1937 ושירת בדיוויזיה השישית של חיל הרגלים האמריקאי (שכינוייה "רואי המאורע" - והיו שטענו כי העיניים שצייר הרוצח בגלוית ליל כל הקדושים לפול אייברי רומזת לשם היחידה) במשך 8 חודשים במלחמת העולם השנייה לפני ששוחרר בשל אבחונו כחולה נפש, בימיו במצודה המזרחית בבסיס פורט אורד הופיעו על כמה קירות קשקושים של סמל הזודיאק אך החיילים הסיקו שמדובר בציורים שמחקים את מנחת המסוקים בבסיס. ב-5 באוקטובר 1957 (13 שנה לפני שנשלחה הגלויה שהכילה 13 חירורי מחורר) ביצע בויוק שוד חנות בעיירה הוור ממחוז צ'סטר במונטנה, לאחר השוד גנב רכב ובשל דיווחי הקשר דלק אחריו סגן השריף המקומי, אוטו פוסין בן ה-65 שהיה שוטר כ-30 שנה, במהלך המרדף רכבו של פוסין נפל לתוך בולען וכאשר יצא מהרכב כולו פצוע בויוק נסע לעברו, יצא מהרכב שגנב ורצח ביריות לצוואר ולחזה את סגן השריף. בויוק חזר לרכב הגנוב כאשר המרדף מתעבה עם יחידת כלבנים ומטוסי משטרה ונעצר במהרה לאחר שאותר לא רחוק מזירת הרצח, הוא הורשע בעוון רצח במשפט ונכלא למאסר של 11 שנה בכלא דיר לודג' (מצילומי המאסר שלו הוא בגובה 1.78 מ' בעוד שברישיון הנהיגה שלו מצוין 1.8 מ', מבנה רחב, שוקל 112.5 ק"ג ובעל תספורת crew-cut המזכיר את הרוצח של פול סטיין). הוא השתחרר בשנת 1966 ובשנת 1969 כאשר נורו מגיו ופרין וכאשר הותקפו ברייאן הרנטל וססיליה שפרד היה בן 32, מה שלכאורה לא רחוק מתיאור גילו של הרוצח. לאחר שחרורו כתב כמה מאמרי דעה לעיתון "בילינגס גאזט" מהעיר בילינגס במונטנה.
• ב-2007 האשים דניס קאופמן את אביו החורג המנוח, ג'ק טרנס, שאצלו במרתף התגלו לכאורה מסכת תליין עם ציור בגיר של סמל הזודיאק ואוסף של כלי נשק קרים וחמים וסרט צילום שבו נראה מה שמתאר רצח של אישה שהוסרט, הוא העביר את החומרים שמצא ל-FBI. נערכה בדיקת DNA בין החומרים שהכילו לכאורה דנ"א של אביו מטעם המשטרה אולם התוצאה לא הייתה לטעמו של טרנס שהתרעם על כך ששללו את טענתו וביקר את אופן העבודה של המשטרה עם הדגימות, ב-2010 ה-FBI כי החומר הגנטי שהתגלה על החומרים שסיפק טרנס הם "לא חד-משמעיים". בנו הביולוגי של טרנס התראיין ל-CBS 13 ומסר כי החל לחשוד שאחיו החורג צודק לאחר מקרה שקרה כשביקרו בבית חולים, אביו ג'ק הראה התנהגות מוזרה כשרץ במסדרון בית החולים והעמיד פנים שהוא יורה באנשים כשהוא צוחק בצורה מטורפת ואומר: "חה חה! זודיאק!". ערוצי תקשורת טענו שראו את הסרט המטריד שטרנס הסריט ואישרו כי מדובר בתוכן מפורש של רצח ולכן לא ישדרו אותו.
• ב-2009 דבורה פרז, סוכנת נדל"ן ממחוז אורנג', התייצבה לצד בעלה ועורך דינם לפני בניין "הסן פרנסיסקו כרוניקל" ובריאיון לתקשורת האשימה את אביה המאמץ, גאי ווארד הנדריקסון (נגר ממחוז אורנג', מת מסרטן ב-1983 בגיל 68), לאחר שזיהתה את הקלסתרון של רוצח הזודיאק שהופיע בסדרה "המבוקשים ביותר של אמריקה" מאוגוסט 2007 כאביה, וטענה שלקח אותה עמו פעמיים כילדה קטנה לזירות הרצח והשאיר אותה ברכבו לא רחוק מדי ממקומות בהם רצח אנשים וכששאלה מה הרעשים ששמעה (הכוונה ליריות) נהג לומר לה שאלו היו "זיקוקים" וכשהייתה בת 7 ביקש את עזרתה בכתיבת המכתב למלווין בליי בו איחל לו חג מולד שמח וביקש עזרה, היא טוענת שבשלב מסוים אביה סיפר לה על כך שרצח את האנשים ושבתור ילדה היא לא הבינה מה בדיוק התרחש בזירות האלה לכאורה. היא טענה כי סייעה לאביה ביצירת מסכת התליין וכי אביה שמר מחברת (אותה לא הצליחה למצוא עת התראיינותה) עם רשימת הרציחות שביצע שהיו מעל ל-30. היא גם העבירה למשטרת סן פרנסיסקו משקפיים שלטענתה גנב אביה כ"פרס" מנהג המונית פול סטיין. דובר מהמשטרה בסן פרנסיסקו טען שלפני יום הראיון המתוקשר מעולם לא שמע על האישה הזו. אחותה החורגת ובתו הביולוגית של הנדריקסון טענה כי אחותה החורגת "משקרת ויצאה מדעתה", גם הסופר רוברט גרייסמית' טען כי אין אמת בדבריה של פרז ואמר כי "הסיפור הזה (של האשמת אביה החורג) עצוב". עורך דינה טען כי מדובר בניסיון שלה להוציא את האמת לאור ומה שעורר את זעמה הייתה העובדה שאדם ממחוז אל-דוראדו צילם דוקומנטרי בו האשים את אחיו החורג בהיותו הרוצח והצליח למכור את סרטו כ"הצלחה מסחרית". מבקריה של פרז טענו כנגדה כי פעם יצאה בהצהרה שהיא "בתו מחוץ לנישואין של הנשיא ג'ון פ. קנדי" ולכן אי אפשר לקחת אותה ברצינות.
• אדווארד ג'יי אפשטיין, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד וב-MIT שנודע גם כחוקר ההתנקשות בנשיא קנדי, הציע כי לאור אי ההתאמה בין הראיות מזירות הרצח של הזודיאק לבין אינדיבידואל בודד הרי שלא היה רוצח אחד אלא כמה רוצחים שפעלו בזירות ואילו אדם אחר כתב את המכתבים עבור העיתונות והמשטרה עבורם או לא שבתיאום איתם. לדבריו היה אותו המחבר חוקר משטרה סורר או בלש מטעם הרשויות או עיתונאי, והרוצחים היו כדלקמן: בשתי הרציחות הראשונות היה האדם שהתחיל את הכל - לדעתו: ארתור לי אלן, ואילו הרצח באגם בריאסה בוצע על ידי חקיין - אדם פסיכופת שהושפע מהמקרים שפורסמו בתקשורת וכך גם היה רוצחו של פול סטיין.
• ב-2009 פנה לעיתון ה"סן פרנסיסקו גייט" אדם בן 82 בשם רוברט טארבוקס שהיה עורך דין לעניינים ימיים שניהל משרד ברחוב מונטגומרי בעיר ובעל מועדון מקומי בזמן הרציחות, לדבריו בתחילת שנות השבעים (ככל הנראה ב-1972 לפי בלש חובב שראיין אותו שנה טרם פטירתו) נכנס למשרדו יורד ים (הזדהה עם "Z card" - תעודה רשמית מצי סוחר כ"סוחר ימי" - Merchant Mariner - עם חותמת רשמית של חברת הדואר הגדולה במפרץ סן פרנסיסקו כפי שהיה נהוג בקרב יורדי הים המקומיים וכתובת מגורים שטארבוקס כינה "The worst address anyone can have") ב-17:30 בערב, ממש בסוף יום העבודה שלו (טארבוקס כבר היה בשלבי סגירת המשרד והתכונן ללכת הביתה) שביקש שיחת ייעוץ משפטי, טארבוקס העריך כי יורד הים היה מעוניין לברר לגבי תביעת נזיקין שקרתה לו בעת הפלגה בכלי השיט שלו והסכים לקבלו כלקוח, לקח ממנו 50 דולר לשעת ייעוץ ונעל את הדלת. יורד הים (שטראבאקס תיארו כגבר בגובה נמוך משלו, 1.87 מ', עם שם אמריקאי טיפוסי שככל הנראה נולד באמריקה ולא היה תייר או מהגר, אף על פי ששמו היה משפה צפון אירופאית הוא עצמו לא היה ממוצא כגון אירי כמותו או אנגלי אלא יותר קרוב לדרום צרפתי מאזור הים התיכון במראהו, שלפי מבנה גופו היה רחב אך למיטב זכרונו היה במשקל של פחות מ-102 ק"ג, שטארבוקס עצמו שקל, עם שיער "לא בלונדי" ומעט מאפיר - העריך שטווח הגילאים של משטרת סן פרנסיסקו של "רוצח בן 35 עד 45" נכון אך זכר שהמראה של הקלסתרון אינו תואם את האדם שדיבר איתו שהיה לבוש בלבוש קאז'ואל אך דיבר רהוט ומדיבורו עולה כי הוא מלומד יותר מהאדם הממוצע) התחיל לדבר וטען כי לא הגיע לתביעת נזיקין על תאונה בלב ים אלא על עבירות פליליות שעשה, טארבוקס שאל לכוונתו ואותו האדם פתח במונולוג שתואר כ"משכנע ומטריד" התוודה כי הוא העומד מאחורי מעשי הזודיאק ורצה לברר מה יהיה עונשו אם יודה באשמה, טארבוקס הודה שחשש ממנו שכן אם הוא מספר אמת הרי שהוא נעול במשרדו לבד עם רוצח סדרתי, אך שמר על קור רוח והסביר לו שעונשו יהיה קטסטרופלי בעבורו אם יודה באשמה, יורד הים חשש מלהעביר את חייו מאחורי סורג ובריח והודה לו על זמנו (טארבוקס טען כי שילם על שעת ייעוץ אחת אך בפועל גרם לו להישאר במשרד כשעתיים), יצא מהמשרד ונעלם. טארבוקס הוסיף כי לדבריו היה נראה כי יורד הים באמת מנסה להילחם ביצר הרצח שלו ולעצור את מסע ההרג ה"אופורטוניסטי" שעליו דיבר ולכפר על מעשיו. הוא גם העריך שיורד הים הגיע אליו כי משרדו היה ממוקם בדיוק במחצית הדרך בין ביתו של מלווין בליי לבין משרד עורכי הדין של בליי, להערכתו הרוצח חיפש את בליי בביתו וכשלא מצא אותו שם היה בדרכו אליו למשרד עת החליט להיוועץ בעו"ד הכי קרוב שמצא. לדברי טארבוקס הסיבה ששתק כל השנים הייתה חיסיון ללקוח אך לאחר שראה כיצד נטפלים, כדבריו, לארתור לי אלן ומאשימים אותו כי הוא הרוצח גם לאחר מותו החליט לשבור שתיקה ולספר על שידע. טארבוקס טען בראיון כי יורד הים היה "מחובר למציאות" וכי מהשיחה איתו עולה כי היה מדובר באדם פחדן ונצלן הזדמנויות שבחר את קורבנותיו בצורה רנדומלית, והעריך שכפי הנראה החשוד גדל באזור ואייחו או נאפה כך שידע על מקומות מסוגרים לאוהבים צעירים שרק המתבגרים המקומיים שגדלו בסביבה יכירו, ושטען בפניו כי הרצח של פול סטיין נעשה בתוך החלטה רנדומלית וניצול הזדמנות שנקרתה לו, ושבאותו הערב היה "הכי קרוב להיתפס בידי המשטרה מאי-פעם". לדבריו נדמה היה שהשיחה עמו גרמה ליורד הים להרגיש "מטוהר" מבעיותיו. גם המקצוע של יורד הים גרם לו "לעבור מתחת לרדאר" של חקירות המשטרה מכיוון שיכל לצאת מהעיר ומהקרקע עם הפלגות במסגרת עבודתו ולהישאר בים במשך זמן ממושך. טארבוקס העביר בזמנו לאחר הסתלקות אותו הלקוח את כל פרטיו של החשוד לשותפו לניהול המשרד כדי שיעדכן את המשטרה אם היה קורה לטארבוקס משהו, לדבריו אותו השותף שמר את הפרטים בעזבונותיו מן המשרד שנסגר (השותף הלך לעולמו ב-1999 ואשתו הייתה מופקדת על העזבון נכון ל-2013). רוברט גרייסמית' שחקר את המקרה מאז פרצו האירועים וסיקר את הנושא במשך 40 שנה טען כי טענותיו של טארבוקס "אינן בלתי-סבירות". טארבוקס אפילו רכש עמוד שלם בעיתון המקומי של ואייחו בו פרסם את טענותיו כי ארתור לי אלן אינו הפושע. מבקריו של טארבוקס דאגו להבהיר כי מדובר באדם שנשלל ממנו רישיון עריכת הדין שלו ב-1975 למשך חמש שנים מכיוון שסירב לפצות לקוח ב-4,900 דולרים שבהם זכה במשפט בו ייצג אותו. ייתכן שטארבוקס צדק בתיאורו מכיוון שאוניברסיטת המדינה של קליפורניה למקצועות ימיים שהוקמה ב-1929 ממוקמת בוואייחו, בה הכל התחיל. טארבוקס נפטר ב-2016.
• ב-2014 אדם בשם גארי סטיוארט, בן 53 מלואיזיאנה, פרסם ספר על כך שבמסע למציאת אביו הביולוגי גילה (ללא עדויות של ממש) שאביו הוא הרוצח הנתעב. סטיוארט טוען שנולד כתוצאה של יחסי מין בין ארל ואן בסט הבן, בן 28 שהוגדר על ידי מכריו כ"תימהוני", לבין אמו שהייתה ילדה בת 13.5. סטיוארט טען שממחקר שעשה לגבי אביו הביולוגי שזנח אותו ואת אמו בגיל צעיר עולה כי יש התאמה בין הקלסתרון של הרוצח למראהו של אביו הביולוגי ובין המקומות בהם חי אביו לאירועי הרצח. הספר זכה לחשיפה לאומית אבל מבקריו טענו שזה לא מספיק כדי לבסס את טענותיו וכי זה נראה יותר כמו טריק יחצ"ני לספר שלו מאשר חומר רציני לחקירה.
• במהלך 2014 התראיין לבלש פרטי שראיין שוב את רוברט טארבוקס אדם בשם ברוס קוואנדט מבניסיה שהכיר את דייוויד פאראדיי מוואייחו במסגרת הצופים באזור שסיפר על כך שכאשר היה צעיר הייתה שמועה ששמע מילדים כי רוצח הזודיאק היה סוחר ימי שהתגורר ברחוב 1 בעיר (לא ברור אם התכוון לבניסיה או לוואייחו) ושכאשר קרא על הריאיון עם רוברט טארבוקס הוא הזדעזע קלות כי לכאורה ייתכן שהיה יסוד של אמת בבסיס השמועה, עם זאת לאנס ויליאמס שראיין את טארבוקס לראשונה וכתב את המאמר ב-2009 טען כי הוא מאמין לדבריו של טארבוקס אך הסתייג מקביעה כי הרוצח אכן היה סוחר ימי והציע כי ייתכן והוא רק זייף מסמכים והתחזה למישהו אחר.

תגובות בציבור לפרשה

בעוד שבימי התחוללות הפרשה זכה הרוצח למעמד מאיים וגרם לבהלה בציבור, בימי העשור הראשון של המאה ה-21 ניסו פסיכולוגים לבנות לו פרופיל אנושי של אדם שעבר התעללות בבית מצד הוריו והסכימו כי מדובר באדם בודד שאינו "בר זוגיות" ושמחפש "פרסום והכרה" או כפיצוי על היחס הרע והמזניח שזכה לו בביתו או שכדי "להראות למשפחתו שהוא שווה משהו", ואילו בעשור השני של המאה ה-21 היחס לפרשה נהיה יותר ציני ומגחיך את הרוצח, דמותו נהייתה ללעג והוא הוצג כ"חנון" (או "ילד כאפות") קורבן בריונות חסר חיי חברה בעל תחביבי קליגרפיה, שרץ לשולחן הכתיבה הקטן שלו אחרי כל מעשה רצח (של קורבנות לא חמושים) לרשום מכתב מתרברב על כך לתקשורת ולמשטרה מכיוון שאין לו חברים או אנשים קרובים להתפאר בפניהם על כך ומרגיש "גבר" רק בזכות הנשק שלו ושהוא בגיל המאפשר נשיאת נשק" (כך הוצג בתוכנית "UnsolvedMysteries" של אתר "BuzzFeed"). בזמן הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 החלה תופעת אינטרנט ששמה ללעג את המתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית, טד קרוז, וטענה כי הוא היה רוצח הזודיאק בהתבסס על הקלסתרון מהמקרה של רצח פול סטיין, המם הפך לכה פופולרי שחצה את גבולות הרשת ואף הוזכר כבדיחה בארוחת הערב המסורתית של נשיא ארצות הברית בבית הלבן עם התקשורת בשלהי כהונתו של ברק אובמה.

חקיינים

משערים כי מספר רב של חקיינים ניסו לבצע מעשי רצח כמו הזודיאק ולהשאיר את חותמתו אחריהם. שניים מהם נלכדו: הירברטו סדה, שרצח שלושה ופצע ארבעה בניו יורק, וסאיטו סקאקיברה, יפני בן 14 שרצח שני ילדים והשאיר את חותמת הזודיאק אחריו.

ראו גם

• זודיאק (סרט)
• זודיאק (ספר, 1986)
• הריברטו סדה - רוצח הזודיאק מניו יורק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוצח הזודיאק בוויקישיתוף

• מכתבי הזודיאק, בויקיטקסט באנגלית
• רוצח הזודיאק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוצח הזודיאק, באתר Genius