שיר נפוליטני
שיר נפוליטני הידוע גם כ"קנצונה נפוליטנה" או "קנצונטה" (נפוליטנית: A canzóne napulitana'; איטלקית: Canzone Napoletana) הוא סוגה מוזיקלית של שיר המיועד בדרך כלל לקול טנור או בריטון ומושר בשפה הנפוליטנית, בליווי כלים. התמה המרכזית של השיר היא אהבה, והוא יכול להיות סוג של סרנדה.
השיר הנפוליטני מבוסס על יסודות מסורתיים עממיים מנאפולי והסביבה ועל יסודות קלאסיים - סגנון האריות האופראיות. הקנצונות הנפוליטניות נכנסו לרפרטואר של זמרי אופרה גדולים והתפרסמו על ידי כך בכל העולם. עם השירים הנפוליטניים הידועים נמנים "סנטה לוצ'יה", "פוניקולי פוניקולה", "או סולה מיו" ו"מרוצלה".
התפתחות
עריכההשיר הנפוליטני, שצמח מתוך השירה העממית (בין השאר מן הוילנלה מן המאה ה-16), קיבל צורה רשמית ב-1830, שנה בה נוסד פסטיבל פיידיגרוטה (Piedigrotta) לכבוד כנסיית המדונה של פידיגורה בנאפולי. השיר הזוכה בפסטיבל באותה שנה היה Te voglio bene assaie, אותו הלחין מלחין האופרה גאטנו דוניצטי. הפסטיבל התקיים עד 1950.
השירים הנפוליטניים נפוצו מחוץ לאזור נאפולי הודות למהגרים הרבים מאזור זה בין 1880 ו-1920, ובפרט הודות לזמר אנריקו קארוזו, שנהג לשיר כהדרן, לאחר הופעות אופרה במטרופוליטן אופרה בניו יורק, שירים נפוליטניים. כך הפך קארוזו את השיר הנפוליטני לפופולרי בארצות הברית בראשית המאה ה-20. שירים נפוליטניים, בביצוע אותנטי לכאורה, שולבו בפסקוליהם של סרטי הנאו-ריאליזם האיטלקי שהיו פופולריים בעולם בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה מרינו מריני לכוכב שירים נפוליטניים בינלאומי.
גם שלושת הטנורים (פלאסידו דומינגו, חוזה קררס ולוצ'אנו פבארוטי), שהיו פופולריים מאוד בשנות ה-90 של המאה ה-20, שילבו שירים נפוליטניים בין אריות אופראיות ששרו. דומינגו הקליט תקליט שלם בשם Italia ti amo, שכולו שירים נפוליטניים. גם זמרים איטלקים מפורסמים אחרים כג'וזפה די סטפנו ואנדראה בוצ'לי הקליטו שירים נפוליטניים רבים ומשלבים אותם בהופעותיהם.
אף על פי שהשיר הנפוליטני מושר בדרך כלל על ידי גברים, ישנן גם זמרות השרות שירים נפוליטניים, שהבולטות בהן הן מינה אנה מציני (Mina Anna Mazzini; מוכרת בשם הבמה "מינה") ופייטרה מונטקורווינו (Pietra Montecorvino).
גם כותבים שאינם מנאפולי כתבו שירים נפוליטניים בנפוליטנית. הבולט בהם היה גבריאלה ד'אנונציו.