תותח נ"מ 88
תותח נ"מ 88 הוא תותח נגד מטוסים נגרר בקוטר 88 מ"מ מתוצרת גרמניה. זה היה אחד התותחים הכבדים ביותר - רק תותחי ה-105 מ"מ ו-128 מ"מ היו כבדים יותר - שהופעלו כנגד מטוסים על ידי הצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה. התותח היה רב תכליתי, והופעל בידי הצבא הגרמני גם כנגד מטרות קרקע ובעיקר כנגד טנקים בהצלחה מרובה. התותח יוצר בכמויות גדולות וניתן היה למצוא אותו בכל עימות ובכל החזיתות בתקופת מלחמת העולם השנייה.
 | |
| תותח 88 דגם 1936 על מרכב 18 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
artillery model  |
| מדינה מייצרת |
 גרמניה הנאצית |
| יצרן |
פרידריך קרופ AG |
| שנת ייצור | 1933 - 1945 |
| תקופת השימוש |
1932–1945 (כ־13 שנים) |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה |
| יחידות שיוצרו |
20,754 |
| מידע טכני | |
| אורך | 5.791 מטרים |
| משקל | 7,407 ק"ג |
| צוות | 8 |
| מערכות נשק | |
| קליבר | 88 מ"מ |
| אורך קנה | 4.938 מטרים |
| סוגי תחמיש | פגז נפיץ, חודר שריון |
| משקל פגז | 9.2 ק"ג |
| זווית צידוד | 360 מעלות |
| זווית עלרוד | 3°- עד 85°+ |
| קצב אש | 20-15 פגזים לדקה |
| מהירות לוע | 820 מטר לשנייה |
| טווח מקסימלי |
11,900 מטר (אנכי) 14,810 מטר (מטרות קרקע) |
  | |
רקע
עריכהבראשיתה של מלחמת העולם הראשונה, מרבית תותחי הנ"מ הקיימים היו למעשה הסבות של תותחי ארטילריה בינוניים שעברו התאמות ושינויים שאפשרו להם לפגוע במטוסי קרב. עם זאת, יעילותם של תותחים אלו לא הייתה מספקת, והגרמנים היו מהראשונים אשר פנו לפיתוח תותח נ"מ ייעודי בעל קליבר גדול מתותחי הארטילריה הנפוצים בתקופה (75 ו-76 מ"מ), בעל רום אפקטיבי גדול יותר ומהירות לוע גבוהה יותר. ב-1917 פותח בידי החברות קרופ וארהרדט[1] תותח בקוטר 88 מ"מ שתוכנן במיוחד להגנת נ"מ, ונחשב "לאבי" משפחת תותחי ה-88 מ"מ הגרמניים שהתפרסמה במלחמת העולם השנייה[2].
תותח ה-88 של קרופ וארדהרדט שיגר פגזים במשקל 9.6 קילוגרם במהירות לוע בת 785 מטרים לשנייה, והוכח כנשק יעיל דיו כנגד המטוסים האיטיים שטסו יחסית בגובה לא רב באותן שנים של מלחמת העולם הראשונה. כ-160 יחידות ממנו הושלמו עד סיומה של המלחמה, ואלה שימשו בעיקר להגן על מרכזי התעשייה בחבל הריין והרור שהיוו מטרה לפשיטות אוויריות של מדינות ההסכמה[3].
עם סיומה של המלחמה, הוטלו על גרמניה מגבלות מחמירות בעקבות הסכם ורסאי, שאסרו בין היתר על פיתוח ובניית נשק ארטילרי נגד מטוסים. בעוד וחברות גרמניות רבות שהתמחו בייצור כלי נשק פשטו רגל, פנה תאגיד הפלדה קרופ לשיתוף פעולה עם יצרני נשק שונים באירופה, במטרה לעקוף את הפיקוח על הנשק. צוות מחטיבת הארטילריה של קרופ נשלח לחברה השוודית בופורס, והם החלו לעבוד על פיתוח תותח נ"מ. המהנדסים של קרופ עבדו תחילה על תותח נ"מ בקוטר 75 מ"מ, אולם הצבא הגרמני דרש תותח כבד יותר, וב-1928 החלו בקרופ בתכנון תותח חדש בקוטר 88 מ"מ[4].
פיתוח דגמים ומבנה התותח
עריכה
ב-1932 השלימה קרופ בחשאיות דגם אבטיפוס של התותח החדש, ובתום סדרת מבחני שדה מוצלחים אושר התותח לשירות בצבא הגרמני ב-1933 בשם הרשמי 8.8cm Flak 18[5] (מגרמנית: תותח נגד מטוסים 8.8 ס"מ, דגם 18). בגרמנית, המונח 'Flak' הוא קיצור של Fliegerabwehrkanone או Flugzeugabwehrkanone - תותח נגד מטוסים. במהלך מלחמת העולם השנייה, השתרשה המילה Flak בשפה האנגלית כשם כללי למערכות קרקע להגנה אווירית, ונמצאת בשימוש עד היום. בפי החיילים הגרמנים נתכנה התותח 'אכט-אכט', שפירושו 8-8.
Flak 18
עריכהה-18 Flak הותקן על כן בן ארבע זרועות שניתנו לפתיחה מהירה. תושבת בבסיס הכן אפשרה לתותח צידוד ללא מגבלה בזווית בת 360 מעלות, בניגוד לרוב התותחים מאותה תקופה, שהופעלו מעל גבי מרכב מתפצל שהכתיב צידוד זווית ירי מוגבל. זווית העלרוד עמדה על 3- עד 85+. שינוע התותח בוצע באמצעות חיבורו למרכב בן שני צירים - קדמי ואחורי, כל ציר בעל צמד גלגלים פנאומטיים בצורה פשוטה וקלה יחסית, שאפשרו לאחר חיבורם גרירה בידי זחל"מים ייעודיים דוגמת ה-Sd.Kfz. 11. משקל התותח בעת שינועו עמד על 6.6 טונות.
אורך הקנה של ה-Flak 18 עמד על 56 קליבר[6]. לתותח היו מספר סוגי תחמושת: פגז נפיץ (Sprenggranaten) לשימוש נגד מטוסים וירי ארטילרי, פגז חודר שריון (Panzergranate), פגז חודר שריון עם כיפה בליסטית[7] וכן פגז מטען חלול. מהירות הלוע ההתחלתית עמדה על 840 מטרים לשנייה. הטווח האנכי המרבי היה מעט מעל 10,000 מטרים, ואילו הרום האפקטיבי היה 8,000 מטרים, והטווח המרבי כנגד מטרות קרקע היה 14,800 מטרים. טעינה פשוטה חצי אוטומטית גרמה לפליטת התרמילים הריקים בזמן תנועת הקנה לאחור לאחר הירי. עם חזרתו של הקנה לפנים למצבו הראשוני, ניתן היה בצורה פשוטה להניח פגז חדש על הסדן ולירות שוב. טכניקה יעילה ופשוטה זו, בצירוף פגז קבוע המורכב מחלק אחד[8] הביאו צוות מיומן לקצב אש של בין 15 ל-20 פגזים בדקה.
הייצור התעשייתי החל עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933.
Flak 36
עריכההניסיון המבצעי שנרכש במלחמת האזרחים בספרד, אליה שיגרה גרמניה יחידת מתנדבים של הלופטוואפה (לגיון הקונדור) עם תותחי ה-Flak 18, הוכיח אמנם את ערכו של התותח בשדה הקרב, אך יחד עם זאת גם הדגיש מספר ליקויים קלים בתכנון[9]. עקב כך הוכנסו מספר שיפורים אשר הביאו לייצור דגם משופר, ה-Flak 36. שינויים אלה כללו קנה המורכב משני חלקים, כך שניתן היה להחליף רק החלק של הקנה לו נגרם בלאי ירי במקום את כל הקנה. מלבד זה, הקנה עצמו היה זהה לחלוטין לדגם הקודם. מרכב התותח הותאם גם הוא במטרה לפשט את תהליך הייצור ולשפר את יעילותו בתנאי הקרב. שני הצירים של המרכב היו זהים (בניגוד לדגם הקודם), ושניהם כללו סוגר לתמיכת הקנה בעת שינועו של התותח, כך שניתן היה לגרור אותו כשהקנה מופנה לשני הכיוונים. שיפור זה אפשר פריסה לקראת ירי וקיפול פשוט ומהיר יותר, שהתאים במיוחד לתפישת הקרב הגרמנית החדשה: הבליצקריג. לרוב התותחים (וכך גם לתותחי ה-Flak 18) נוסף מגן שריון קדמי שסיפק הגנה לצוות מפני אש נק"ל ורסיסי ארטילריה.
השימוש המבצעי בתותח נעשה בשתי צורות: 1) כתותח נ"מ כבד נייד. 2) כנשק סטטי להגנת בסיסים ואזורים מסוימים. בתפקיד השני אורגנו התותחים בסוללות כאשר כל סוללה כללה 4 קנים ופעלה בצורה עצמאית לחלוטין.
בדגם הבא,Flak 37, נעשו שיפורים במערכות הכוונון.
החסרון של הטווח האנכי המוגבל הביא את פיקוד חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) לדרישה לפיתוח תותח טוב יותר. חברת ריינמטל קבלה על עצמה לפתח ולייצר אותו. הדגם החדש (Flak 41) היה עם קנה ארוך יותר (L/71), ירה פגז במשקל 9.4 ק"ג במהירות לוע של 1000 מטר לשנייה לטווח אנכי של 11,300 מטר. גם הצללית שלו הייתה נמוכה יותר וניתן היה לירות ללא פרוק המרכב והגלגלים. אולם עקב תהליך ייצור יקר, הפעלה מורכבת, בעיות בחילוץ התרמילים הריקים לאחר הירי ועוד, נדרשה עבודת תחזוקה גבוהה ולכן למרות שהתותחים הראשונים נשלחו ופעלו בחזית צפון אפריקה בתוניס, הם הושארו בהמשך ברובם בתחומי גרמניה. גם כמויות הייצור היו מוגבלות: בפברואר 1944 היו בשרות 279 תותחים, עד ינואר 1945 יוצרו 318 ובסך הכל יוצרו 556 יחידות.
בניגוד לתותח ה- "3.7 הבריטי או ה-90 מ"מ האמריקאי, ה-88 נבנה בכמויות גדולות מאד.
סך הכל יוצרו במשך שש השנים (1939-1945) עבור כוחות הנ"מ הגרמנים למעלה מ-17,000 תותחים, מתוכם כ- 1,170 תותחים עבור כוחות הצבא (הורמאכט). באוגוסט 1944 היו כ- 10,704 תותחים בשימוש הוורמאכט וחיל האוויר הגרמני. בעקבות התגברות תקיפות ההפצצה של המטוסים הבריטים והאמריקאים, שמשו רוב התותחים למטרה המקורית שלהם: כנשק נגד מטוסים. הם פעלו בשנה זו והבאה במקביל לתותחים החדישים יותר הגרמניים מסוג Flak 39 (בקוטר 10.5 ס"מ) וכן Flak 40 (בקוטר 12.8 ס"מ). התותחים שהופעלו על ידי יחידות הנ"מ פעלו במסגרת חיל האוויר הגרמני (הלווטאפה).
למרות היכולות הטובות, היה התותח נחות לעומת התותחים המקבילים של בעלות הברית. התותח הבריטי "3.7 סימן 3 ירה לאותו גובה פגז כבד יותר במשקל 13 ק"ג ואילו התותח האמריקני בקוטר 90 מ"מ ירה פגז לטווח גדול יותר עד 12,000 מטר. גם קצב האש שלהם עלה עליו והגיע ל-20 פגזים לדקה לעומת 15 של ה-88 הגרמני. התותח האמריקאי 90 מ"מ סימן 1 ירה גם הוא פגז כבד יותר לאותו גובה.
ביצועי ה-Flak 18/36/37 כנגד שריון בזווית 30 מעלות מהאנכי:[10]
| פגז חודר שריון משקל הפגז: 9.5 ק"ג מהירות לוע: 810 מטר לשנייה |
פגז ח"ש עם כיפה בליסטית משקל הפגז: 10.2 ק"ג מהירות לוע: 800 מטר לשנייה | |
|---|---|---|
| מ-100 מטר | 98 מ"מ | 127 מ"מ |
| מ-500 מטר | 93 מ"מ | 117 מ"מ |
| מ-1000 מטר | 87 מ"מ | 106 מ"מ |
| מ-1500 מטר | 80 מ"מ | 96 מ"מ |
| מ-2000 מטר | 72 מ"מ | 88 מ"מ |
שימוש מבצעי
עריכהמספר לא גדול של תותחים מסוג Flak 18 נשלחו לחזית הספרדית כתגבור לכוחותיו של גנרל פרנסיסקו פרנקו בתקופת מלחמת האזרחים.
שימוש מבצעי ראשון בקנה מידה רחב כנגד טנקים היה בחזית הצרפתית. לאחריו בקרבות המערכה במדבר המערבי ובחזית הרוסית במזרח. פרט לכך שמשו רוב התותחים להגנת הנ"מ של גרמניה ולהגנת נ"מ ברחבי ארצות הכיבוש. הארמייה האמריקנית השביעית עשתה בו שימוש כנשק שלל.
יעילותו של התותח כנשק נגד טנקי הובילה לפיתוח של גרסה המוסבת לטנק, שהותקנה בטנק הטיגר. כמו כן, פותח תותח נגד טנקים נגרר מסוג PaK 43, על בסיס ה-Flak 37, שהיה בעל קנה ארוך יותר הביצועים משופרים, ושימש כנשק עיקרי של טנק הטיגר II הגרמני, וכן הותקן במשחיתי הטנקים מסוג אלפנט, יאגדפנתר ונאזהורן .
שימוש מסוים נעשה בתותחים כאמצעי ימי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה.
מלחמת העולם השנייה
עריכה
השימוש המבצעי בקנה מידה גדול נעשה בתותח בצרפת כנגד מתקפת הנגד של הכוחות הצרפתיים שעשו שימוש בטנקים מסוג סומואה וכנגד הבריטים שתקפו בסיוע טנקים מסוג מטילדה סימן 2. עד להופעת תותח ה-88 לא היה תותח נגד טנקים שהצליח לחדור את השריון הקדמי של טנקים אלה. הופעה זו שינתה את פני המערכה. ארווין רומל עשה כאן שימוש לראשונה בתותח כנשק נגד טנקים.
השימוש בתותח בתפקיד כנשק נגד טנקים הפך לנפוץ יותר בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה וכן בחזית המזרחית ברוסיה. לתותח הייתה יכולת לחדור שריון בעובי של 150 מ"מ מטווח של 2000 מטר ואף מעבר לכך. יכולת זו הפכה אותו לנשק מאיים ביותר לעומת היכולת המוגבלת של הטנקים הבריטים במדבר המערבי והרוסים בחזית המזרחית. במאי 1940 בקרב (Arres) פיתה רומל את גייסות הטנקים הבריטים לנוע בעקבות טנקים גרמניים נסוגים. הבריטים נכנסו לשטח הריגה שהיה מטווח עם תותחי ה-88 בו בזמן שהתותחים הבריטים בני ה-2 ליטראות וה- 6 ליטראות היו בעלי טווח קצר יותר. בסופו של דבר למדו הבריטים לערוך התקפות קרקעיות רק עם חיפוי ארטילרי.
שימוש נרחב ביותר נעשה בחזית המזרחית הרוסית. הופעת הטנקים הרוסים מסוג T-34 ו-KV בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות, זעזעה את צוותי הטנקים הגרמניים שהיו מצוידים בתותחים בקוטר 37 מ"מ וכן 50 מ"מ, שיכלו לחדור את שריון הטנקים הרוסיים הללו רק מטווח קצר ביותר. באותה עת, ה-88 היה אחד הנשקים הבודדים שיכלו לחדור אותם ממרחק.
פני השטח ההרריים באיטליה וצפון צרפת התאימו פחות להפעלת תותח ה-88.
הדרישה של הצבא לייצור מוגבר של תותחים מצד אחד ומגבלות המפעל בגרמניה, הביאו לפתיחת קווי ייצור נוספים. אחד מהם היה בעיר קטוביץ שבפולין. עובדי הייצור היו עובדי כפייה יהודים שהובאו ממחנות אושוויץ.
באוגוסט 1944 היו בשימוש חיל האוויר והורמאכט כ- 10,704 תותחים מסוג 18, 36 וכן 37. בעקבות התגברות הפצצות האוויר האמריקניות והבריטיות, שמשו רוב התותחים למטרה המקורית עבורה יוצרו: כנשק נגד מטוסים. התותחים שהופעלו על ידי יחידות הנ"מ, פעלו תחת פיקוד חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה.
רכבים
עריכה8.8cm Flak 37 Selbstfahrlafette auf Zugkraftwagen 18t (מגרמנית: תותח נ"מ 88 מתנייע על זחל"ם 18 טון): ב-1943 הוסבו 14 זחל"מים מדגם Sd.Kfz.9 בני 18 טון לנשיאת תותח Flak 37 למטרה דו תכליתית של נ"מ ונשק נגד-טנקי[11].
מלחמת העצמאות
עריכה
אין ידיעות רשמיות על הפעלת תותח מסוג זה על ידי צבאות ערב. אולם על פי העיתון "אל-אהראם" שהיה העיתון הרשמי של השלטון מיום 28.5.1948, גיליון שהוקדש ברובו לכיבוש קיבוץ יד מרדכי שאירע ארבעה ימים קודם לכן, הפעילו המצרים סוללה שכללה לפחות שני תותחים מסוג זה על הקיבוץ. (ראו תמונה משמאל למטה).
ניתן לשער שמקור התותחים האלה היה (כנראה) ממחסני הצבא הבריטי במצרים, תותחים שנלקחו שלל על ידי הצבאות הבריטים בצפון אפריקה מספר שנים קודם לכן בתקופת מלחמת העולם השנייה. ייתכן גם שהם פשוט הושארו על ידי הצבא הגרמני בשדות הקרב בצפון אפריקה, נמצאו ראויים לשימוש והושמשו על ידי המצרים.
תרגום הכיתוב מתחת לתמונה המצרית: "תותחים של ההגנה הגדולה המצרית, אשר כוחות הצבא המצרי השתמשו בהם לכיבוש מבצר דיר סניד. לאחר כיבושו הונף עליו הדגל המצרי".
מזווית קני התותחים נראה בבירור שהסוללה ירתה בכינון ישיר בצורה אפקית ולא ממש שמשה כהגנה נגד מטוסים. גם הכיתוב שנמסר לעיתונאי ומתואר בתחתית התמונה מחזק את הסברה שהתותחים ירו בכינון ישיר אופקי על הקיבוץ.
אם זיהוי סוג התותח בתמונת העיתון "אל-אהראם" אינו ודאי עקב איכותה הירודה של התמונה, הרי ניתן לקבל זיהוי מוחלט באמצעות תמונה של תותח אחד מאותה סוללה שהושאר במקום על ידי הצבא המצרי שנסוג מהאזור בעקבות מבצע יואב בתחילת נובמבר 1948. התותח הושאר בשטח כ- 4 ק"מ מדרום לקיבוץ.
זוהי עדות יחידה לשימוש מצרי בתותח 88 גרמני בחזית ארץ ישראל בתש"ח.
תצוגה מוזיאלית
עריכההתותח שהושאר נלקח על ידי יחידה צה"לית ונעלם. אין כיום דגם נגרר כזה בשום מוזיאון בארץ.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ ארהרדט הפכה מאוחר יותר לחברת ריינמטל
- ^ Werner Müller. The 88mm Flak in the First and Second World Wars, Schiffer Publishing 1998. p.3
- ^ Norris, John. 88mm Flak 18/36/37/41 & PaK 43 1936-1945, Osprey New Vanguard, 2002. p.4
- ^ Jentz, Thomas L. Dreaded Threat: The 8.8 cm Flak 18/36/37 in the Anti-Tank Role, Panzer Tracts, 2001. p.2
- ^ שיטת המדידה הגרמנית היא בסנטימטרים ולא במילימטרים, כפי שמוצג בערך.
- ^ קליבר התותח הוא היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. כלומר, התותח היה בעל אורך קנה של 4,928 מ"מ (56*88=4,928). אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
- ^ בקצה הקליע קיימת כיפה בליסטית מחודדת עשויה פח פלדה שתפקידה להקנות לקליע צורה אווירודינמית בעת המעוף והיא מתפוררת בעת הפגיעה.
- ^ מרבית פגזי הארטילריה מורכבים משני חלקים עיקריים - תרמיל המכיל חומר נפץ הודף וראש קרבי
- ^ Norris, עמ' 10-8.
- ^ Jentz, עמ' 15
- ^ Chamberlain, Peter; Milsom, John. Self Propelled Anti Tank and Anti Aircraft Guns, Macdonald and Jane's Publishing, 1975. p.7