Dixie Dregs

Dixie Dregs
מקום הקמה	אוגוסטה
מוקד פעילות	אוגוסטה, ג'ורג'יה
תקופת הפעילות	מ-1970
סוגה	רוק כבד; רוק; ג'אז; רוק דרומי; ג'אז רוק; פיוז'ן; רוק מתקדם; רוק אינסטרומנטלי
חברת תקליטים	Capricorn Records, אריסטה רקורדס
	dixiedregs.com
חברים
	סטיב מורס; רוד מורגנשטיין; דייב לארו; ג'רי גודמן
חברים לשעבר
	אנדי וסט; פרנק בריטינהם; דייב מורס; ג'וני קאר; מארק פאריש; אלן סלואן; בארט יארנול; גילברט פרייר; פרנק ג'וזפס; סטיב דוידובסקי; טי לאביץ; מארק או'קונור

Dixie Dregs היא להקה אמריקאית שהוקמה ב-1970. הלהקה ידועה במוזיקה הייחודית שלה המשלבת אלמנטים מז'אנרים שונים כגון רוק כבד, ג'אז, בלוגראס ומוזיקה קלאסית.

היסטוריה

"Dixie Dregs" התפתחה מלהקה אחרת בשם "Dixie Grit" אותה הקימו הגיטריסט סטיב מורס ונגן הבס אנדי וסט ב-1970. בלהקת "Dixie Grit" היו חברים אחיו הגדול של מורס, דייב, כמתופף, פרנק בריטינהם כסולן וכגיטריסט מלווה וג'וני קאר על הקלידים. זמן קצר לאחר שסטיב מורס רשם את עצמו ל"אוניברסיטת מיאמי למוזיקה", חדלה הלהקה מלהתקיים. וסט ומורס הופיעו יחד כדואט, כשהם מכנים את עצמם "Dixie Dregs".

ב-1973, הצטרפו לשניים הכנר אלן סלואן, המתופף רוד מורגנשטיין ונגן האורגן פרנק ג'וזפס. במהלך 1975 עסקה הלהקה בהקלטות חומרים עבור אלבומה הראשון, וב-1976 יצא אלבום הבכורה שלה "The Great Spectacular".

בסוף 1976, הוחתמה הלהקה על ידי חברת התקליטים "Capricorn Records", ושנה לאחר מכם הוציאה את אלבומה השני "Free Fall", בו השתתף כנגן קלידים סטיב דוידובסקי. אלבום זה זכה לתגובות חיוביות ממבקרי מוזיקה^[1]. מיד לאחר הוצאת האלבום פרש דוידובסקי מהלהקה, ואת מקומו תפס מארק פאריש. הצלחת "Free Fall" הובילה את הלהקה לכתיבת אלבומם השלישי "What If" שיצא ב-1978, וזכה לביקורות חיוביות ביותר^[2]. אלבום זה סימן את פריצתה של הלהקה לתודעה הציבורית. על הפקת האלבום היה מופקד המפיק המפורסם קן סקוט. לאחר הוצאת האלבום, ערכה הלהקה לראשונה מסעי הופעות ברחבי ארצות הברית.

באפריל 1979 יצא אלבומם הרביעי "Night of the Living Dregs", שהיה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר", בו זכתה לבסוף להקת Wings של פול מקרטני. אלבום זה הכיל חומרים מהקלטות האולפן של הלהקה וכן קטעים אותם ביצעה הלהקה בפסטיבל הג'אז במונטרה שנערך ביולי 1978. גם אלבום זה כקודמו הופק על ידי קן סקוט.

באוקטובר 1979, הכריזה חברת התקליטים "Capricorn Records" על פשיטת רגל, ובינואר 1980 הוחתמה הלהקה על ידי "אריסטה רקורדס" על חוזה של שלושה אלבומים. באותה התקופה, פרש הקלידן מארק פאריש, והוחלף על ידי טי לאביץ. מאוחר יותר באותה שנה, הוציאה הלהקה את אלבומה החמישי "Dregs of the Earth" שזיכתה את הלהקה במועמדות נוספת לפרס גראמי בקטגוריית "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר".

באלבום השישי "Unsung Heroes" שיצא ב-1981, שינתה הלהקה את שמה ל-The Dregs, במאמץ לזכות בתשומת לב ציבורית. לאחר יציאת האלבום עזב הכנר אלן סלואן את הלהקה, ובמקומו נכנס מארק או'קונור.

ב-1982 יצא אלבומה השביעי "Industry Standard", שזכה לביקורות נלהבות^[3]. האלבום הציג לראשונה ליריקה בשיריו, בשונה מאלבומיה הקודמים של הלהקה שהכילו מוזיקה אינסטרומנטלית בלבד. הסולנים-אורחים באלבום היו פטריק סימונס מלהקת The Doobie Brothers ואלכס לייגרטווד מלהקת סנטנה. אלבום זה זיכה את הלהקה במועמדות שלישית לפרס גראמי.

ניסיונותיה הנואשים של הלהקה לזכות בהצלחה מסחרית ותשומת לב תקשורתית וציבורית, כמו שינוי שמם, הכנסת סולן ועריכת מסעי הופעות חיות, כשלו והלהקה התפרקה כשחבריה פונים לפרויקטים אישיים.

במהלך השנים התאחדו חברי הלהקה מספר פעמים להופעות חיות, שלשיאם הגיעו ב-1992 בהוצאת אלבום ההופעה "Bring 'em Back Alive". ב-1994 התאחדו על מנת להוציא את אלבומם השמיני "Full Circle", שיצא תחת הלייבל הקודם שלהם "Capricorn Records".

הלהקה כיום

חברי הלהקה שומרים כיום על קשר רופף, ומתכנסים להופעות חיות ולעיתים נדירות יותר להקלטת חומרים באולפן.

סגנון מוזיקלי

הלהקה שומרת על סגנון מוזיקלי ייחודי, המשלב אלמנטים מקשת רחבה של סגנונות מוזיקליים: מרוק כבד ורוק מתקדם ועד ג'אז, בלוגראס ומוזיקה קלאסית. למעשה, ניתן להגדיר את הלהקה כ"להקת פיוז'ן". נגינתה של הלהקה היא לרוב אינסטרומנטלית, ועושה שימוש רחב בכינור וגיטרה בס.

חברי הלהקה לאורך השנים

כינור	קלידים	גיטרה
אלן סלואן: 1973-1981, 1988-1992 מארק או'קונור: 1981-1982 ג'רי גודמן: 1992-הווה	ג'וני קאר: 1970 מארק פאריש: 1970-1971, 1973, 1977-1978 פרנק ג'וזפס: 1974-1975 סטיב דוידובסקי: 1975-1977 טי לאביץ: 1978-2010 ג'ורדן רודס: 1994 (ממלא מקום בלבד)	סטיב מורס: 1970-הווה פרנק בריטינהם: 1970-1971
גיטרה בס	תופים
אנדי וסט: 1970-1988 דייב לארו: 1988-הווה	דייב מורס: 1970-1971 בארט יארנול: 1973 גילברט פרייר: 1973