כתובות מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים:
תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה:
רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל וכו':
מכלל דת"ק סבר הני לא היכי דמי אי דאורחה מ"ט דת"ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ"ט דר"י לא צריכא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה ת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא ורבי יהודה סבר אפילו לאחר מיתה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כרבי יהודה ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה אמר רב מתנה האומר אם מתה לא תקברוה מנכסיו שומעין לו מ"ש כי אמר דנפלי נכסי קמי יתמי כי לא אמר נמי נכסי קמי יתמי רמו אלא האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור:
מתני' לעולם היא ברשות האב עד שתכנס
רש"י
עריכה
עונה האמורה בתורה - כאן נאמרה עונת תשמיש ולקמן (דף סא:) תנן אימת היא עונה:
לפום שארה - זקינה קשה לה משאוי ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהם:
לפום עונתה - לפי העת אם חמה אם צנה:
חדשים - חמים הם יותר מן השחקים:
דאורחה - דרך בנות משפחתה בכך:
מאי טעמא דתנא קמא - דאמר לא צריך:
אורחיה - לבנות משפחתו עושין כן:
עולה עמו ואינה יורדת עמו - מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל בפרק אע"פ (שם.):
ה"מ מחיים - כגון הוא אומר להניק את בנה והיא אומרת שלא להניק ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך משפחתו:
ודבר אחר - לקמן מפרש:
זנין - מזונות:
מפרנסין - לבוש וכסות:
אבל לא בניו ובנותיו - שאינו חייב במזונותיהן בחייו:
ולא שאני לך כו' - יוצא מן המקום לדעת היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו ולא צוה גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמיחייב לה בתנאי כתובה אשתעבוד ניכסיה בניו ובנותיו לא אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו:
תכשיט - בשמים של אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בהם:
מ"ד תכשיט - לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסיו ואמתניתא קיימי:
לא ניחא ליה דתינוול - אע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן ולא נראה דאדמר עוקבא קיימי דאמר מי שנשתטה יורדין לנכסיו וזנין כו' וד"א ואיפכא גרסינן מ"ד צדקה כ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדקה לא התם היינו טעמא דלא ניחא ליה דתינוול:
לפי כבודו ולא לפי כבודה - בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למיעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה:
האומר - בשעת מיתתו:
אם מתה אשתו כו' שומעין לו - דכיון דהוא מת בחייה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקוברה דתנן (לקמן דף צה:) יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה:
נכסי קמי יתמי רמו - ופשיטא דאין קבורתה עליהם:
אל תקברוהו מנכסיו - אלא מן הצדקה:
מתני' לעולם היא ברשות האב - ואם בת ישראל מאורסה לכהן היא אינה אוכלת בתרומה וזכאי בה ככל זכות אב בבתו:
תוספות
עריכה
רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה כו'. פירש רשב"ם דרבי אליעזר בן יעקב סבר נמי דמזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא מזונות מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך דברים שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מנין אמרת קל וחומר ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה ולפי זה תימה ברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא:
דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה. פי' בקונטרס דאורחיה בבנות משפחתו אבל אין דרך בבנות משפחתה וקשה דאמאי נקט שני חלילין ומקוננת אחת הוה ליה למינקט לא יפחות לה מדרכו ואומר רבינו תם דאורחיה דידיה היינו אפי' לעני שבישראל אין פוחתין משני חלילין ומקוננת אבל לנקיבות יש שפוחתין וקאמר ר' יהודה לא יפחות משני חלילין אע"ג דאם לא נישאת שמא היו פוחתין לה כיון דנישאת לא יפחות לה כמו שאין פוחתין לו ומיהו הלשון דחוק דקאמר כגון דאורחיה דידיה משמע דאיכא דלאו אורחיה בהכי:
ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת. לקמן בפ' בתרא (דף קז. ושם) דמוקי לה ההיא דמי שהלך למדינת הים כשהשרה אשתו ע"י שליש אבל לא בניו ובנותיו משמע דקודם שיצא לא היה משרה אותם אבל אם היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה ולפי זה צריך לומר ההיא דמי שנשתטה דזנין בניו ובנותיו אפי' לא היה משרה אותם מתחלה ואין נראה לר"י דאם לא השרה אותם מתחלה ע"י שליש ולא פירנסם אמאי מפרנסין אותם אלא ודאי איירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למדינת הים מדפריך מינה אההיא דנשתטה ובפ' בתרא דמוקי לה במשרה אשתו על ידי שליש אבל לא בניו ובנותיו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם ניזונין משלו: הכי גרסינן מאי ולא דבר אחר וגרסינן נמי ומאן דאמר צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול דאההיא דמי שהלך איפליגו בה בהדיא בפרק בתרא (לקמן דף קז.):
תכשיט. והא דאמר בפרק המדיר (לקמן דף עא:) פוסקין קישוטין לאשה היינו כל זמן שהוא עמה שלא תתגנה עליו:
מי שהלך למדינת הים כו'. אית ספרים דגרסי קוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ואין נראה חדא דאמאי נקט מי שהלך למדינת הים אדרבה טפי הוי רבותא דאפי' כשהוא אצלה דאינה יורדת עמו וכ"ש כשאינו אצלה ועוד מאי אפי' לאחר מיתה דקאמר אדרבה טפי הוי רבותא במחיים מלאחר מיתה ועוד דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לר' יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא ונראה לר"ת דגרסינן קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו אבל קשה לרשב"א דאמאי קמתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה אמאי סלקא דעתיה דנקט לפי כבודו דוקא ולא לפי כבודה:
לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה גרסינן. ול"ג עד שתכנס לרשות הבעל דא"כ הוה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא דקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כו' לרשות הבעל בעלמא ומתני' דהכא מוקמינן לה בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה א"כ הויא תיובתא דרב דאמר בגמרא מסירתה לכל חוץ מלתרומה ומיהו י"ל דהא דדייק רב נחמן בר יצחק בגמרא היינו מדקתני כיון שנכנסה כו' לכך משמע ליה אפילו מסר אבל הכא דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
נ א מיי' פי"ג מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ע"ג סעיף א':
נא ב טור ושו"ע אה"ע סי' ע"ו סעיף י"ג:
נב ג מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה י"ז, סמג לאוין פא, טור ושו"ע אה"ע סי' ע' סעיף ו' בהג"ה:
נג ד מיי' וסמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ע"א סעיף ג':
נד ה מיי' שם, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ע' סעיף ה':
נה ו מיי' פי"ג מהל' אישות הלכה ז', טור ושו"ע אה"ע סי' ע' סעיף ה' וסעיף ו:
נו ז מיי' פי"א מהל' נחלות הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"צ סעיף ט"ו:
נז ח ט מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה כ"ד, סמג לאוין שא, טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ט סעיף ג':
נח י מיי' פי"א מהל' זכיה הלכה כ"ד, סמג עשין פב, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ח סעיף ב', וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ל':
ראשונים נוספים
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה: ואסיקנא דאף לפי כבודו קאמר ולאשמעינן דעולה עמו, וכל שכן דקוברין אותה לפי כבודה, דלכולי עלמא אינה יורדת עמו, ודוקא בית דין אבל אם עמד אחד וקבר אותה הניח מעותיו על קרן הצבי, וכענין שאמרו במכלתין (לקמן קז, ב) גבי עמד אחד ופרנס את אשתו. ומיהו אם עמד אביה וקבר חייב לשלם לו דלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מבית דין, וכן מצאתי בירושלמי בפירקין (ה"ו) ובפרק שני דייני גזירות (פי"ג ה"ג) דגרסינן התם תני לא רצה בעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין, אמר רב חגי לא אמרן אלא האב הא אחר אינו גובה, רבי יוסה אמר בין הבעל בין אחר גובה, ותרי אילין פלוגתא כהינין פלוגתא, דתניא תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו אמר רב חגאי לא אמרן אלא האב הא אחר לא, אבל אם גובה, ר' יוסה אומר בין אב בין אחר אינו גובה, על דעתיה דרב חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה, דעל דעתיה דרב יוסה לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים בין אב בין אחר גובה, מכל מקום, שמעינן מיניה דלכולי עלמא האב קובר שלא על פי בית דין וחוזר וגובה מן הבעל, אלא אחר כיון דפלוגתא דאמוראי היא התם ולא ידעינן כמאן נקטינן כמאן דאמר אינו גובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
אבל מצאתי להרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' אישות הכ"ד) שפסק כרבי יוסה דירושלמי דאמר לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת, שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולא נתבררו לי דבריו, דכיון דרב חגאי פליג עליה המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דבגמרין משמע, דדוקא בית דין יורדין לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי.
ירושלמי (כאן) תני מקום שנהגו שלא להספיד אין מספידין.
מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסי' לאשתו ובניו: פי' מיירי שהם קטני' הרי הוא חייב לפרנסם כדאיתא בפרק אע"פ ואלו בגדולים דהיינו שאינם סמוכים על שלחנו הא וודאי אין לנו לפרנסם מנכסיו והא דאוקימנא להאי דמי שהלך בפרק שני דייני גזירות בדלא מתזני' מיני' והכי אמרינן נמי דמ"ש מדמר עוקבא וי"ל דההיא דלא מתזני קודם לכן אלא דלא מתזני' מיני' שהלך למדינת הים והשרה את אשתו ע"י שליש ולא השרה אותה והיינו דפרכינן מיניה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעתו ולא הפקיד מזונות משא"כ במי שנשתטה או שנשבה (שיצא לדעתו). מאי דבר אחר פי' רש"י ז"ל כמר עוקבא קיימא דקתני שנותנים ד"א וגורס כן דמ"ד צדקה וכ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדק' דלא ניחא לי' שתנוול ולשון דחוק הוא ועוד דבכל הספרי' גרסינן בהיפך ועוד בפרק שני דייני גזירות מוכח דאמתני' קאי וכן הוא הגירסא מ"ד תכשיט וכ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט לא דהיינו אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה דתנוול והכי פירושו מ"ד תכשיט ואין נותנים כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אין נותנים אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה שתנוול אבל צדקה הא עצמו פוסק בכל מקום שהוא. יש גורסין קודמים וקוברי' אותה לפי כבוד' ופרכינן לפי כבודה ולא לפי כבודו ומהדרינן אימא אף לפי כבוד' ולא נהירא דכי אמרינן לפי כבודה ולא לפי כבודו מאי פרכת דלמא רבנן היא דסבירא שאינו עולה עמו לאחר מיתה אלא כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת רש"י ז"ל וקוברין אותה לפי כבודו ופרכינן לפי כבודו ולא לפי כבודה פי' והא ע"כ לכ"ע אינה יורדת עמו ואפי' לאחר מיתה אלא האומר אל תקברוהו מן נכסיו ושומעין לאו משום דבגופא אמר' אלא משום אידך דיוקא אי נמי משום אידך דאיתמ' בהדיה כשאומר אל תקברוהו מנכסיו אם שומעין לו אם לאו ומסתברא דלא דמי כלל דהתם הוא דאמר דלא לקבורוהו כלל ואקברנה משום כפרה היא לא קברינן ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינ' ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא הוא רוצה בקבורה לכפרה אלא שאומר אל יקברוהו מנכסיו ולפיכך אין שומעין לו שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הציבור כדי שיעשיר את בניו:
מתניתין הכי גרסינן לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לחופה ואית דגריס עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואין וקשה להאי גירסא כי אותביה בדרב אסי דאמר מסירת' אף לתרומה מהא מתני' מאי קשיא לן נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה וי"ל מדקתני לישנא יתיר' שתכנס לחופה לרשות הבעל לנשואין הנה משמע דלנשואי' גמורי' קאמר דהרי דהיינו כניסתה לחופה וגירסא ראשונה מצוי ברוב הספרים ואינה מחוורת:
וראב"י אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כסותה ועונתה לפום עונה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה שחקים בימות הגשמים:
תני ר"י שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בבגדיהם מסייע ליה לר"ה דאמר האומר א"א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה:
ר"י אומר וכו'. מכלל דת"ק סבר הני לא ה"ד אי דאורחה. פי' שדרך בני משפחתה בכך מ"ט דת"ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ"ט דר"י ל"צ דאורחיה ולא אורחה ת"ק סבר כי אמרי' עולה עמו ה"מ מחיים פי' כגון הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניקו ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ואינו דרך בני משפחתו. אבל לאחר מיתה לא. ור"י סבר אפילו לאחר מיתה:
אמר ר"ח אמר מר עוקבא הל' כר"י. ואמר ר"ח אמר מ"ע. מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובני ביתו וד"א פי' תכשיטי נשים. א"ל רבינא לר"א ומ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. ב"ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא ד"א. פי' משום דבמזונות אשתו מחוייב בתנאי כתובה אבל במזונות בניו ובנותיו לא מחוייב. א"ל ולא שני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת פי' יוצא מן המקום לדעת היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ומדלא צוה גלה דעתו שאינו חפץ לזיין הילכך אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה אישתעביד נכסיה אבל בניו ובנותיו לא. אבל נשתטה דכיוצא מן העולם שלא לדעת הוא אזלי' בתר רובא דעלמא ואמרי' דמסתמא ניחא ליה שיזין בניו ובנותיו משלו. מאי ד"א ר"ח אמר תכשיט פי' בשמים להתקשט ואע"ג דהיה צריך לעשות לה קצבה בקישוטי' כמה נתן לה בשבת כדמפרש לקמן בהמדיר. ה"מ כי איתיה בהדה דניחא ליה שתתקשט וניאותה לה ולא שתתגנה אבל הלך למד"ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתן לה ונשתטה נמי שאין לו דעת להתאוה אין אשתו מתקשטת משלו ר"י אמר צדקה מ"ד תכשיט פי' לא יהבינן לה כ"ש צדקה פי' שאין לנו לעשות צדקה משלו ומ"ד צדקה אבל תכשיט [יהבינן לה דלא] ניחא ליה דתנוול:
אמר ר"ה מי שהלך למד"ה ומתה אשתו ב"ד יורדים לנכסיו וקוברים אותה לפי כבודו. לפי כבודו ולא לפי כבודה. פי' בתמיהה והרי אינה יורדת עמו. ואם דרכה שתקבר בשירין ואין דרכו אמאי לא קברה לה לפי כבודה ואפילו למ"ד דל"ל עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת א"ל. אימא אף לפי כבודו. וקמ"ל עולה עמו אפילו לאחר מיתה:
אמר ר"מ האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו. פי' דכיון דהוא מת ברישא והיא גובה כתובתה אין היורשים חייבים לקוברה דתנן יורשי' יורשי כתובתה חייבים בקבורתה מ"ש כי אמר אפילו לא אמר נמי מסתמא נמי לא קברי' לה דנכסי קמי יתמי נפלו ואין היתומים חייבים בקבורת האלמנה. אלא האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. לא כל הימנו להעשיר את בניו ויפיל את עצמו על הציבור:
מתני' לעולם היא ברשות האב עד שתכנוס לחופה. פי' לשם נשואין ואם היא בת ישראל מאורסה לכהן אינה אוכלת בתרומה דקנין כספו גמור בעינן מסר האב לרשות הבעל ה"ה ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ה"ה ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ה"ה ברשות הבעל:
רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה כן כסותה וכו'. גרש"י ז"ל רבי אליעזר אומר לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח ז"ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין א'. הריטב"א ז"ל. לכאורה משמע דרבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דרבנן דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד וכי קאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא היינו ת"ק ורבי אליעזר ומיהו בירושלמי פרושו שאף מזונות ועונה לרבי אליעזר בן יעקב מן התורה דמייתי להו מק"ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש וכו' דרך ארץ מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאינה נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע דברים שנשאת עליהן מתחילה כו' וכן כתבו בתוספות והלכך הא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר והקשו בתוספות דא"כ הא דקתני לעיל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דאית ליה כרבי אליעזר בן יעקב ולית ליה ק"ו א"נ דאפשר דסבר כי הא דתני רב יוסף שארה כמשמע' קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים וכו' ומוקים שאר לקרוב בשר ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת ופסקו כל המפרשים האחרונים ז"ל דמזונות דרבנן ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא ס"ל:
האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו'. יוציא ויתן כתובה פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמי' חשיבא שאין דרך חיבה וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים. הריטב"א ז"ל:
מכלל דת"ק סבר הני לא פי' מכלל הקושיא הוא לשון זה אלא הא בעי לאשמועינן דכי קאמר ת"ק וקבורתה דוקא צרכי קבורה קאמר אבל לא לשכור לה מספידין ומקוננות כלל ורבי יהודה סבר שצריך לשכור לה מספידים ומקוננות ואפילו עני שבישראל לא יפחות כו'. והיינו רבי יהודה אומר וכו' דקתני דאין לומר דלת"ק נמי צריך לשכור מספידין ומקוננות אלא דבכל דהו סגי ובכלל קבורתה הויא דהיינו נמי צרכי קבורה אלא דלא בעינן כולי האי שיהא ההספד לפי כבודה וכבודו ואתא רבי יהודה לאוסופי דלא סגי בהספד כל דהו דאפילו עני שבישראל לא יפחות כו' דא"כ היה לו לת"ק לפרש כיון דעיקר פלוגתייהו בהספד היאך יעשה אבל השתא דאמרינן דלת"ק לא בעינן הספד כלל ניחא דקא מפרש להדיא דהא לא קתני אלא קבורתה ואתא רבי יהודה לאפלוגי עליה ומוסיף אף ההספד ומפרש אליבא דידיה כמה יהיה שיעור ההספד וזהו דקאמר תלמודא מכלל דת"ק סבר הני לא פירו' דלא בעינן חלילין ומקוננות כלל ופריך תלמודא היכי דמי אי דאורחה אע"ג דלא אורחיה מ"ט דת"ק דאמר דלא פי' דאמר דלא צריך הספד כלל דאילו הוה מצריך הספד כלל אע"ג דלא הוה עדיף כהספד דרבי יהודה לא הוה מקשינן מ"ט דת"ק אבל השתא דס"ל לת"ק דלא בעינן הספד כלל מאי טעמיה דאע"ג דלאו אורחיה מ"מ דרך בנות משפחת' בכך וכל הנושא אשה מהם אדעתא דהכי נושא להספיד אותה כשתמות. והיינו דהאריך התלמוד וקאמר מ"ט דת"ק דאמר דלא הוה ליה למימר אלא מ"ט דת"ק וזהו דכתב רש"י ז"ל דאורחה. דרך בנות משפחתה בכך. פי' דהנשים מספידות אותן בעליהן ושוכרין מספידין ומקוננות. עוד כתב ז"ל מ"ט דת"ק. דאמר לא צריך. פי' דאמר לא צריך כלל כנ"ל. ואי דלאו אורחה מ"ט דר' יהודה פי' ופשיטא דלת"ק לא צריך כלל ולמה לך למימר מכלל דת"ק סבר הני לא פשיטא דכיון דלאו אורחה דלא בעינן הספד כלל ומשני לא צריכא כגון וכו' פי' לעולם דלאו אורחה ודקשיא לך מ"ט דרבי יהודה ופשיטא דת"ק לית ליה לא צריכא כגון דאורחא דידה וכו' כנ"ל. והיינו דנקט בתירוצין לישנא דלא צריכא דמשמע דאתא לתרוצי קושיית פשיטא וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דכל תירוצא דמתאמרה בלשון לא צריכא צריך למצוא בקושיא צד קושיית פשיטא כי היכי דתיתי שפיר האי לישנא דעל קושיית למה לא מיישבת שפיר האי לישנא. ומיהו תלמידי הרב ר' יונה כתבו במשנה וז"ל רבי יהודה אומר אפילו וכו' ובגמרא פריך מכלל דת"ק סבר שלא יביא חלילין ומקוננת אחת היכי דמי וכו' ע"כ. משמע דהתחלת הקושיא הויא מלישנא דמכלל וכו' וכיון שכן לא אתיא שפיר האי דפרישנא ומה שנ"ל כתבתי:
דאורחיה דידיה ולא אורחה דידה פרש"י שדרך בנות משפחתו בכך ואין דרך בנות משפחתה דרבי יהודה סבר עולה עמו ואפילו לאחר מיתתה והקשה ר"ת ז"ל אם כן אמאי יהיב רבי יהודה קיצותא שני חלילין ומקוננת הרי הכל לפי דרך בנות משפחתו וי"ל דסבר רבי יהודה דכל כיוצא בזה דיה שתעלה עמו לאחר מיתה שלא לפחות לה משני חלילין ומקוננת כיון דבגנות משפחתה אין עושין כן. הריטב"א ז"ל. ותלמידי ה"ר יונה כתבו וז"ל ותימא הוא מאי דנקט רבי יהודה האי לישנא דכיון דס"ל דאף לאחר מיתה עושה לה כפי כבודו למה היה לו לומר שני חלילין ומקוננת אחת דוקא וי"ל דמיירי כגון שדרך המשפחה שלו לעשות הספד ואין דרך משפחתה והא קמ"ל רבי יהודה דכיון שדרך משפחתו לעשות הספד סתם הספד לא הוי בפחות מזה ואפילו עני שבישראל לא יפחות מזה. ע"כ:
עולה עמו ואינה יורדת עמו ה"מ מחיים וכו'. לא קאי הך חילוקא אלא אעולה עמו דאילו אאינה יורדת אדרבא טפי איכא למימר דאינה יורדת לאחר מיתה מבחיים וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן ועוד דהא קאמר אי דאורחה מ"ט דת"ק פי' אע"ג דלאו אורחה דידיה דאינה יורדת עמו לכ"ע אלא ודאי לא אמרינן ה"מ מחיים וכו' אלא אעולה עמו והא דנקט עולה עמו ואינה יורדת משום דנפקא לן מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכו' הילכך בעי למנקט בלישנא דדרשי' ולכך האריך בלישניה ונקט מאי דלא איצטריך כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו. מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו כו':
מי שנשתטה ב"ד כו'. ומפרנסין לאשתו ולבניו פי' מיירי בקטני' שהיה הוא מפרנסן קודם לכן ואע"פ שלא היה חייב בכך דאילו בקטני קטנים הרי הוא חייב לפרנסן כדאיתא בפ' אע"פ ואילו בגדולים דהיינו שאינן סמוכים על שלחנו הא ודאי אין לנו לפרנסן מנכסיו והא דאוקימנא לההיא דמי שהלך בפרק שני דייני גזרות בדלא מתזני מיניה ואפילו הכי אמרינן דמ"ש מדמר עוקבא י"ל דההיא לאו דלא מתזני מיניה קודם לכן אלא דלא מתזני מיניה כשהלך וכשהשר' לאשתו על ידי שליש ולא השרה אותם והיינו דפרכינן מינה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעת ולא הקפיד להניח להם מזונות מה שאין כן במי שנשתט' או שנשבה שיצא שלא לדעת. הריטב"א ז"ל:
ודבר אחר כתב רש"י ז"ל ודבר אחר. לקמן מפרש. ואזיל לשיטתו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ולה"נ הפך לשונו ז"ל דכתב בתר הכי זנין מזונות וכו' וכדבעינן למכתב בס"ד. ויש לפרש דרש"י ז"ל תפס בברייתא דקתני מי שהלך למ"ה ואשתו תובע' מזונות וכו' וזנין ומפרנסין ונותנין לה יותר ממה שתבעה ותירץ דזנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות והיא תובעת כל דבר כשצריכה לו והמזונות צריכין בכל יום לכך קתני ואשתו תובעת מזונות וקתני נמי תנא דכשתבעה כסות ולבוש דיתנו לה דהיינו מפרנסין דקתני וקל להבין ויש ספרים דלא גרסי כשנשתט' מפרנסין לאשתו ובברייתא קתני זנין ומפרנסין ואפשר דזו היתה גרסתו של רש"י ז"ל ולגרס' ספרינו נמי הא תריצנא לה שפיר אמאי לא פרש"י ז"ל כן אלא בברייתא ואת"ל דרש"י ז"ל הפך פירושו לקמן בס"ד נפרש אמאי הפך כנ"ל:
ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ואיכא למידק אמאי לא שני בהדיא כדרך תירוצו דמחלק ולא הוה ליה למימר אלא שאני התם דיצא לדעת דאטו מי פשוט כולי האי עד דמשני בההיא לישנא ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' ודע דבפרק בתרא מוקי ההיא דמי שהלך למ"ה בשהשרה אשתו ע"י שליש ולא בניו ובנותיו דלכאורה משמע דהיינו שהיה משרה אשתו על ידי שליש קודם שהלך ועכשו אחר שהלך משך ידו השליש דליכא למיחש לצררי ובניו ובנותיו לא היה משרה על ידי שליש דאילו היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה והלכך ההוא דנשתטה זנין בניו ובנותיו אפילו לא היה משרה אותם מתחילה ולא נהירא דא"כ כשנשתטה נמי כיון דלא השרה אותם מתחלה על ידי שליש כי היכי דהשרה אשתו ואמאי מפרנסין אותם אלא ודאי מיירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ"ה והא דמוקי לה כשהשרה ע"י שליש לאשתו אבל לא לבניו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם נזונין משלו ולהכי משני לו בתמיה ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו' פי' כיון דאוקימנא לה כשהשרה את אשתו על ידי שליש ולא בניו הרי לנו בהדיא דמ"ה אמרינן אבל לא בניו כיון דיצא לדעת והשרה את אשתו ע"י שליש אבל לא בניו אבל כשנשתטה דיצא שלא לדעת ולא השרה שליש כלל וקודם שנשתטה היו כלם נזונין משלו הא ודאי דמפרנסין נמי בניו ובנותיו כנ"ל:
מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט וכו'. כ"ש צדקה מ"ד צדקה אבל תכשיט לא ניחא ליה דתינוול כך גירסת קצת הספרים והכי גרסינן בפרק בתרא ויש לפרש דאמתניתין קיימי והכי קאמר מ"ד תכשיט לא יהבינן כ"ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסים מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבין משום דלא ניחא ליה דתנוול אע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן דהיום או מחר יחזור ואומדן דעת הוא שרוצה למצוא אותה מקושטת שתשא חן בעיניו ויש לפרש איפכא דאמילתא דמר עוקבא קאי וה"ק מ"ד תכשיט יהבינן כ"ש צדקה דיהבינן דמצוה היא וניחא ליה דנעביד מצוה בממוני' ומ"ד צדקה דוקא צדקה הוא דיהבינן אבל תכשיט לא כלומר לא יהבינן דניחא ליה דתינוול כלומר אומדן דעתא הוא דניחא ליה דתינוול כדי שלא תבא לידי זימה מתוך שהוא שוטה היא אינה חוששת ממנו ויש לחוש לדבר וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולא נהירא דברוב הספרים גרסינן ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא וכו' ועוד דהא ודאי אומדן דעתא דאע"ג דצדקה הויא מצוה לא ניחא ליה דאחריני ליעבדו צדקה מנכסיו אלא איהו בעצמו בעי למעבד ותכשיט כיון דהרי היא אשתו אינו רוצה שתהיה מנוול' וזהו שכתב רש"י ז"ל מ"ד תכשיט. לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין לעשות צדקה מנכסיו וכו' ע"כ. ורש"י ז"ל פי' דאדמר עוקבא קיימי וגריס איפכא מ"ד צדקה כ"ש תכשיט ומ"ד תכשיט אבל צדקה לא כו'. פי' ונפקא מינה בין שתי הגרסאות ופירושיהן דאי אמרינן דהכא קיימי אמתניתין הלכך איכא למימר דאדמר עוקבא אין חילוק כלל לכ"ע דבין צדקה ובין תכשיט יהבינן ואי אמרינן דאדמר עוקבא קאי הלכך פליגי בין בדמר עוקבא בין במתניתין דמר אמר תכשיט ומר אמר צדקה וליכא למימר לפום האי פירוש' דדוקא בדמר עוקבא פליגי אבל אמתניתין לכ"ע בין תכשיט בין צדקה לא יהבינן דהא בהדיא פליגי עלה דההיא דמי שהלך בפרק בתרא אלא ודאי הנפקותא היא כדפרישנא ומ"ה לא רצה לפרש רש"י ז"ל דהכא בשמעתין נמי אדמתניתין קיימי משום דאי הכי בדמר עוקבא לכ"ע בין תכשיט בין צדקה יהבינן ואי הכי קשיא כי היכי דחילק המזונות מהפרנסה אע"ג דשייכי בהדי הדדי וקתני וזנין ומפרנסין הכי נמי הוה ליה למפלג בינייהו להדיא ולמתנינהו בתרתי תכשיט וצדקה. ולא לכיילינהו בחד תיבה דקתני דבר אחר למכלל צדקה ותכשיט ומיהו אמרינן דאדמר עוקבא קיימי למ"ד צדקה אע"ג דתרווייהו בעינן למיתב מ"מ מאי דבר אחר צדקה ותכשיט במכ"ש נפקא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת השמועה וד"א. לקמן מפרש. זנין. מזונות. מפרנסין. לבוש וכסות. פי' לפי' וד"א לקמן מפרש דעלה קאי פלוגתא דלקמן. תדע דהא זנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות. ואם תפרש דלא קא מפרש לקמן אלא מתניתין אבל הא דמר עוקבא יהבינן תרווייהו הוה ליה לאפלוגי נמי הא בתרתי כנ"ל. והתוס' גרסי להדיא מאי ולא ד"א וגרסינן נמי ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול וכו' וכמו שכתוב בתוספות ולא כתבו דגרסינן נמי מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דהא איכא לפרש האי לישנא בין אדמר עוקבא בין אמתניתין וכדכתבינן והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המדיר פוסקין קשוט לאשה ותירצו היינו כל זמן שהוא עמה וכו'. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל דהקשוט עליו משום דיתאוה לה אבל הלך למ"ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתב לה קשוט ונשתטה נמי דאין לו דעת להתאוה לה אין אשתו מתקשטת משלו. ע"כ:
מי שהלך למ"ה ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ה"ג בקצת ספרים והקשו בתוספות חדא דאמאי נקט מי שהלך למ"ה אדרבא טפי הוי חידוש אם הוא אצלה ואפ"ה קוברין אותה לפי כבודה דאינה יורדת עמו כדמוכח לקמן בשלהי אע"פ גבי הא דתניא אין נותנין לה כר וכסת ומדקתני מי שהלך למ"ה אלמא לפי כבודו בעי לאשמועינן ואף לפי כבודה קאמר ולא רצו התוספות להקשות להאי גירסא דמאי פריך לפי כבודה ולא לפי כבודו דילמא רבנן היא ולא רבי יהודה דאדרבה אלימא להו שנויא דקא משני דאף לפי כבוד' קא' מדקתני מי שהלך למ"ה וכדכתיבנא והיכי בו נקטי דדילמא אה"נ דלפי כבודו ולא לפי כבודה דא"כ למה ליה למתני מי שהלך למ"ה וקל להבין. ויש לתרץ קושיא זו דמ"ה נקט מי שהלך למ"ה לאשמועינן דנחתינן לנכסיה דבכמה דוכתי אמרינן דכייפינן ליה ולא נחתינן לנכסיה כנ"ל. ועוד הקשו בתוספות מאי קאמר הקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה מאי רבותא היא זאת דין הוא שלא תרד עמו לאחר מיתה ממחיים כן כתב הרא"ש לשון קושיא זו ובספרים שלנו גרסינן הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה. וכיון שכן איכא למימר דנקט אפילו לאחר מיתה משום עולה עמו תדע דלעיל נמי קאמרינן כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים וכו' וע"כ לא קשיא אלא אעולה עמו וכדכתיבנא לעיל:
ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לעיל לא נקט ואינה יורדת אלא בגררא דעולה עמו אבל הכא כיון דקתני אף לפי כבודה וקאמר עלה הא קמ"ל עולה עמו ואינה יורדת ואפילו לאחר כו'. אלמא דעיקרא חידושי' נמי אינה יורדת וכיון שכן קשיא מאי אפילו לאחר מיתה. עוד הקשו בתוספות דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לרבי יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא. עכ"ל התוספות ז"ל. והאריכו טובא בלשונם ז"ל דבמאי דכתבו ז"ל דלא הוי אלא לרבי יהודה בהכי מקשו שפיר ולמה להו לארוכי ולמימר אף לפי כבודה וכו' ונראה דבעו למימר דאפילו לא תיתני אף לפי כבודה אלא דנתני תרווייהו בלא אף אכתי תיקשי דלמה לי למתניה כלל דמלתא דפשיטא הוא והיינו כדי לדחויי שיטתו של רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד. ודע רש"י ז"ל כתב וז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה. בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה. ע"כ. פי' לפי' קא גריס הרב ז"ל לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וקמ"ל וכו'. וקא פריש הרב ז"ל דמאן דקא מתמה ס"ד דה"ק וקוברין אותה לפי כבודו דאם כבודו גרוע בתר דידיה אזלינן דיורדת עמו ולהכי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד כו' וכדפרש"י ז"ל ומשני אימא אף לפי כבודו הא קמ"ל וכו' פי' ה"ק קברינן אותה לפי כבודו ואי כבודו דידיה מעליא טפי קברינן לה אף לפי כבודו דעולה עמו ואינה יורדת עמו. ואע"ג דאיהי נמי חשיבא וכבודה עמה והוה לן למימר כיון דסוף סוף הרי יש לה כבוד תסגי לה בהכי ולמה לן לעלוייה כולי האי מ"מ נעלה אותה נמי במעלתו וכבודו כיון דמעלי טפי ואין צריך לומר אי איהי גריעא טובא ואיהו חשוב טובא דבתר דידיה אזלינן. ועוד יש לפרש דה"ק אימא אף לפי כבודו ופירוש דלא עסקינן דאיהי גריעא טפי מיניה ולא דעדיפא מיניה אלא דיש בקצת דבר מענייני הקבורה דאיהי עדיפא טפי ויש בקצת דברים דאיהו עדיף טפי וקמ"ל רב הונא דקברינן לה לפי כבודה ואף לפי כבודו דתרתי עדיפא דידיה ודידה יהבינן לה (דידיה ודידה) וקמ"ל דעולה עמו ואינה יורדת וכו' פי' דתרתי איתנהו כחדא וכדפרישנא נמצא דקא אתא לאשמועינן תרתי דבתר דידה אזלינן ובתר דידיה נמי אזלינן והוה ליה כאילו תני נמי דאינה יורדת עמו וקל להבין:
וכיון שכן אכתי קשיא מאי אפילו לאחר מיתה דקאמר ועוד למה לי לאשמועינן כלל דאינה יורדת עמו וצריך לעשות לה הך עדיפותא דאיתנהו בדידיה אע"ג דליתנהו בדידה פשיטא ודאי דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה לכך גרס ר"ת ז"ל קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו. פי' כי קתני לפי כבודו פי' דעולה עמו כגון דאיהי לאו אורחה ואיהו אורחיה וכי קתני לפי כבודה פירושו דאינה יורדת עמו כגון דאיהו לאו אורחיה ואיהי אורחה והוה קס"ד דכי קאמר לפי כבודו פי' דדוקא עולה אבל (לא) יורדת עמו ולא אמרינן לפי כבודה להכי פריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא פי' מי מצינן למימר דעולה עמו אית לן ואינה יורדת עמו לית ליה ומשני אימא אף לפי כבודו פי' ולא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דאיהי אורחה ואיהו לאו אורחיה דאינה יורדת אלא אפילו היכא דאיהו אורחיה ואיהי לאו אורחה אינה יורדת נמצא לפי שיטה זו דלא אשמועינן רב הונא אלא דינא לעולה עמו ולא תקשי ולא מידי. ומיהו לרשב"א דאמאי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה פשיטא ודאי דלא מיבעיא קאמר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא כנ"ל. כל זה הארכתי לחלק בין שיטתו של רש"י ז"ל לשיטתו של ר"ת ז"ל ליישב כל מה שכתבו התוספות ז"ל ונראה לר"ת דגרסי כו' ולא כתבוהו בשם רש"י דהכי נמי גריס איהו ז"ל והיינו רבם הזקן ז"ל ועל דבריו ופירושו ז"ל באו המה להוסיף:
גם הרא"ש ז"ל דחה הגירסא האחרת וז"ל יש ספרים שכתוב בהן וקוברין אותה כפי כבודה לפי כבודה ולא וכו'. וקשה עלה טובא אמאי נקט מי שהלך למ"ה וכו' ועוד מדפריך לפי כבודה ולא לפי כבודו ומשני אף לפי כבודה א"כ סבר דלפי כבודו נמי יהבינן לה כרבי יהודה והלכתא כותיה וא"כ הוה ליה למימר קוברין אותה אף לפי כבודו וכ"ש לפי כבודה דאינה יורדת עמו דלפי כבודו הוי רבותא טפי מדפריך לעיל אי דאורחה מ"ט דת"ק משמע דמילתא דפשיטא הוא דהיכא דאורחה יהבינן לה ועוד מאי קאמר דקמ"ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה וכו' ונראה לר"ת דגרסינן וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו ע"כ. וזה הלשון אינו עולה יפה עם מאי דכתיבנא ובתוספות אין הלשון כן אלא גירסת ר"ת היינו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא וכו' וגרסת רש"י ז"ל לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא וכו' זה הפרש כדכתיבנא והנלפע"ד כתבתי:
אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. כלום דהא דקאמר האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו לאו משום גופא אמרה אלא משום אידך דוקי' א"נ משום אידך דאיתמר בהדה שהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו והא דמספקא לן במסכת סנהדרין [מו ב'] דמ"ד לא תקברוני' לההוא גברא אם שומעין לו אם לאו מסתב' לי דלא דמו כלל דהתם הוא דאמר דלא לקברוהו כלל ואי קבורה משום כפרה הוא לא קברי' ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינן ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא רוצה הוא בקבורה וכפרה אלא שאומר שלא יקברוהו מנכסיו ולפי' אין שומעין לו (אלא) שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הצבור כדי שיעשיר את בניו. הריטב"א ז"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בקיצור לשונו ורוב חכמתו לא תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה. ע"כ:
מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ל"ג לרשות הבעל לחופה או לרשות הבעל לנשואין דלשון זה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קתני מיהא נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף על גב דלא נכנסה לחופה ומתניתין דהכא מוקמינן בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם א"כ מאי פריך בגמרא ממתניתין לרב אסי דאמר דמסירתה מועלת לתרומה אדרבה מתני' דייקא כוותיה דעל ידי מסירה אוכלת בתרומה והוי תיובתא דרב. ומיהו נראה דאפילו גרסינן לרשות הבעל לחופה לא משמע מסירת האב לשלוחי הבעל מדקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לחופה דמשמע עד גמר הכניסה דהיינו חופה ובגמרא דייק רב נחמן מדקתני כיון משמע תחלת כניסה לרשות הבעל דהיינו מסירה. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואיכא דגריס עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וקשה להאי גירסא כי אותבינן לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה מהא מתני' מאי קושיא נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה. ויש לומר דמדקתני לישנא יתירה שתכנס לרשות הבעל לנשואין הוה משמע דלנשואין גמורין דהיינו כניסתה לחופה ע"כ. וקשה דהא בההיא דר"נ בר יצחק דלקמן בגמרא קתני נמי לרשות הבעל לנשואין ואפילו הכי דייק רב נחמן בר יצחק נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף ע"ג דלא נכנסה לחופה וכמו שכתבנו. ומכל מקום כתב הריטב"א ז"ל דהגירסא הראשונה היא המצויה ברוב הספרים והיא המחוורת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה