משנה אבות ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ו | >>
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים.
ואלו הן, בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שנה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל [כענין[1]] ומשיב [כהלכה[2]] שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכוין את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב), ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.
גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן,
- בְּתַלְמוּד,
- בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן,
- בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם,
- בְּבִינַת הַלֵּב,
- בְּאֵימָה,
- בְּיִרְאָה,
- בַּעֲנָוָה,
- בְּשִׂמְחָה,
- בְּטָהֳרָה,
- בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
- בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים,
- בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
- בְּיִשּׁוּב,
- בְּמִקְרָא,
- בְּמִשְׁנָה,
- בְּמִעוּט סְחוֹרָה,
- בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
- בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
- בְּמִעוּט שֵׁנָה,
- בְּמִעוּט שִׂיחָה,
- בְּמִעוּט שְׂחוֹק,
- בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
- בְּלֵב טוֹב,
- בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים,
- בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין,
- הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ,
- וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
- וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו,
- וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,
- אָהוּב,
- אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,
- אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
- אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת,
- אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים,
- אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת,
- וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד,
- וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
- וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה,
- נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ,
- וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
- וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,
- וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם,
- וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
- שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף,
- הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
- הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ,
- וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ,
- וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ,
הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:
שהמלכות נקנית בשלשים מעלות - אותן שכתובים בפרשת שמואל כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין, מלך לא דן ולא דנין אותו וכו', ועשרים וארבע מתנות כהונה הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין:
באימה ביראה - שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:
בשמחה - לפי שאין השכינה שורה מתוך צער, אלא מתוך שמחה:
בישוב - גרסינן. פירוש, בישוב הדעת:
במיעוט סחורה - דאמר מר [עירובין נ"ה, ושם איתא ר' יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים:
במיעוט דרך ארץ - שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק:
בקבלת היסורין - מקבל היסורין באהבה:
ומכריעו לכף זכות - שדן את חבירו לזכות:
ומעמידו על האמת - רודף אמת ושלום על הכל:
שומע - כל מה שרבו אומר לו:
ומוסיף - אבל לא לסתור את דברי רבו:
והמכוין את שמועתו - כשהוא מורה הוראה, מכוין באותו ענין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו, נ"א בישוב. בישיבה, דמרבה ישיבה מרבה חכמה. דבר אחר, תרבות נודיטור"א בלע"ז:
בקבלת היסורין - כדאמרינן בברכות, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, אימתי, בזמן שתורתך תלמדנו, שהקב"ה מביא יסורין של אהבה לעוסק בה, להרבות שכרו לעולם הבא:
בעריכת שפתים - שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה:
באימה - כדאמרינן [וגילו ברעדה, במקום שיש גילה שם תהא רעדה]:
בשמוש חכמים - שדוחק ונכנס בכל מקום לשמוע דבריהן ולשמשן:
בדקדוק חברים - לומד בחבורה:
ופלפול התלמידים - שיפלפלו לפניו ויחכמוהו, כדאמרינן, ומתלמידי יותר מכולם:
המכיר את מקומו - שעוסק בתורה כל שעה, דמתוך כך מתקיימת תורתו בידו, מקומו קרי לטעמים ולראיות שהוא מבין בהלכה, כדאמרינן בסנהדרין כשמלינין את הדין למחר, המחייב אומר מחייב אני במקומי, אותה ראיה ואותו טעם עצמו שאמרתי אמש, שלא מצאתי ראיה אחרת לזכות, וכן המזכה:
השמח בחלקו - שאם דואג בעניינו, אינו מכוין בה:
סיג לדבריו - שנימוקו עמו, ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם:
ואינו מחזיק טובה לעצמו - שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך נוצר:
ואינו מגיס לבו בלמודו - היינו שאינו מתגאה בפני הבריות:
תוכחות - דכתיב, הוכח לחכם ויאהבך:
ומעמידו על האמת - על בוריה של הלכה:
על השלום - שאינו מיישב בדין, אלא עושה פשרה ברצון:
יכין
שהמלכות נקנית בשלשים מעלות: מעלות גמורות שהמלך נעלה בהם משאר העם, ל' הם [וכולן מנויין בפ"ב דסנהדרין מן משנה ב' עד סוף הפרק, ועי' ערוך ערך מלך].
והכהונה בעשרים וארבע: מעלות שהכהן נעלה בהן, הן כ"ד מתנות כהונה [הנזכרות סוף פרשת קרח].
והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: מעלות שהת"ח צריך שיהיה נעלה בהם משאר העם, מ"ח דברים הם, ולא קראם התנא מעלות, מדלא דמו אהדדי לגמרי להנך של מלכות וכהונה, דבמלכות וכהונה הם זכיות ומשפטים [רעכטע בל"א] שנקנין עם המלכות וכהונה, משא"כ המ"ח דברים של תורה. הם חיובים [פפליכטען בל"א] שהרוצה לזכות בתורה, יקנה אותה עובר לסוחר רק ע"י שמירתן כראוי.
בתלמוד: ד"ת צריך שיקבלם מרב, וא"א להוציאם ע"י שכלו כשאר חכמות:
בשמיעת האוזן: מלת אוזן מיותר. אבל ר"ל הקשבה גדולה, שצריך שייחד אזנו להדברים:
בעריכת שפתים: שיהיו שגורים בפיו כמו שקבלה מרבו, או כדברי הספר שלמד בו, שאז המחבר הוא מלמדו:
בבינת הלב: להתבונן בדברים ששמע, ולהוציא מהם דבר מתוך דבר:
בשכלות הלב: הוא ההסתכלות בסוד הצפון בחוקות התורה, שא"א לאדם רק להציצם אבל לא לבארם בלשונו:
באימה: שיהיה אימת רבו עליו:
ביראה: שיהיה יראת שמים בלבו, שע"י אלה ישגיח היטב בדברי רבו בלימודו:
בענוה: נגד ה', שעי"ז יהיה גם דברי תורתו בעצמן יקרים בעיניו להשגיח עליהן היטב:
בשמחה: שע"י שילמד בשמחה יתפסו הדברים היטב בלבו:
בשמוש חכמים: שע"י שיהיה תמיד סביב להם כשישמש להם, ילמד ממעשיהם הרבה מהלכה למעשה, וכאמרם ז"ל [ברכות ד"ז ב'] גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה:
בדקדוק חברים: כדי שישמע מה שידקדקו הם בהלימוד של הרב:
ובפלפול התלמידים: שע"י השאלות והתשובות שביניהן, ממילא רווחא שמעתתא [ב"מ דפ"ד א']. דגם עי"ז יתעורר לכמה דברים חדשים:
בישוב: שיהיה מיושב בדעתו ולא מבוהל בדבריו. וי"א שיהא בקי בישובו של עולם, הן בדרך ארץ. והן בחכמות טבעיות ולמודיות, שעי"ז יכולים אלה להיות לו לרקחות ולטבחות לתה"ק. דהיינו שיהיו אלו משרתיה להבינה על ידן היטב, דכולן כלולים בה, גם עי"ז יהיה נחמד ונעים בעיני הבריות:
במשנה: שיהיה בקי בהן:
במיעוט שינה: דע"י רבוי שנה לא לבד שיפסיד הזמן., אלא גם יתישן שכלו, ויאבד חריצותו. אמנם גם פחות מהראוי ג"כ מזיק מאד לגוף ולנפש, ואמרו בשם הרמב"ם שהוא ישן ח' שעות בכל לילה. וסי' אז ישנתי אז ינוח לי, אולם זה רק קודם הגיעו לנ' שנה, אבל אח"כ שאין השחיקה שביסודות הגוף כ"כ גדול כבימי נעוריו, וא"צ אח"כ מנוח כ"כ רב, כתבו הטבעיים וביחוד הופלאנד דדי לו שישן בכל לילה ה' או ו' שעות:
במיעוט שיחה: דברים של מה בכך, ומיעוטו יפה לתורה. כדי שתנוח הנפש קצת עי"ז:
במיעוט שחוק: מלתא דבדיחותא ג"כ מיעוטו יפה, כדי לשמח הנפש ולהבריקה בחריצות וזכרון [פסחים קי"ז א']:
במיעוט דרך ארץ: תשמיש, שהוא מחליש החריצות והזכרון, כמו שכתבו הטבעיים:
בארך אפים: כי גם הכעס מחליש החריצות והזכרון, ומלבד שב' אלה מחלישין גם הגוף:
בלב טוב: שיהא טבעו רך מלא חן וחסד להיטיב בשמחה לבריות:
באמונת חכמים: שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מדת פתי יאמין לכל דבר, אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפי' לא ישיגם בשכלו:
ובקבלת היסורין: הוא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחרי דרכי ה'., ושומר מצותיו דרך תומו:
המכיר את מקומו: ר"ל מדת שפלותו, שעי"ז יהיה עניו, גם עי"ז יתעמל להרבות חכמה:
והשמח בחלקו: שעי"ז שיהיה לבו שמח תמיד, יבין וגם יזכור עי"ז תלמודו טפי. וגם ע"י מדת ההסתפקות שבו. יהיה זריז תמיד בשקידת למודו. כי אין דבר שמזיק לחריצות ולזכרון ולשקידה, כמו העצבות והדאגות:
והעושה סייג לדבריו: כדי שלא יכשל בחטאים:
ואינו מחזיק טובה לעצמו: בדברים טובים שעשה:
אהוב: שמיישר מנהגיו בחן ובחסד וברחמים. שעי"ז יאהבוהו הכל:
אוהב את הבריות: ענין האהבה מתהווה ע"י הכרה והשוואה. ר"ל ע"י שיהיה האוהב מכיר את הנאהב, ושיבקש להשוות א"ע אליו. וזה אוהב את המקום ב"ה, שיכיר דרכיו, ושיבקש להשוות א"ע אליו. ואוהב את הבריות. שיכיר שמחת וצרת חבירו, וישווה א"ע אליו, להרגיש צרתו כאילו קרה לעצמו.
אוהב את הצדקות: לא לבד שיהיו קלים בעיניי החיובים שחייבים לו הבריות. ויגדל בעיניו חיוביו להם. אלא גם אוהב את הצדקות, וידוה ללבו מאוד כשיראה בנ"א מריעים זל"ז, ויתגבר כארי להושיע להעשוק. ולתמוך ידי המטיב לחבירו. וכדאשכחן במשרע"ה שהושיע גם לבנות עכו"ם מיד עשקן:
אוהב את התוכחות: כשיוכיחו אדם ישמח בזה:
אוהב את המישרים: צדקות היינו מעשה צדק. ומשרים היינו דברי חכמה. ור"ל שהוא שונא כל מחשבות עקומות ועקושות, שבהן ירצה המתעקש להצדיק ענייניו. כי רק הדברים הישרים יאהב. או נ"ל דמשרים היינו מדות ישרות. וצדקות היינו חיוביו לד' ואדם:
מתרחק מן הכבוד: אף דבשמרו כל הנ"ל ראוי הוא לכבוד אעפ"כ לא די שלא ירדף אחר כבוד. אלא אפי' כשירצו בנ"א לכבדו, ירחיק א"ע מהם, מצד צניעות, בהכירו היטב חסרונותיו, ויהיה שפלותו לעיניו תמיד. ועי"ז לבו נשבר בקרבו.
ולא מגיס לבו בתלמודו: אינו ר"ל שאינו מתגאה בלימודו, דזה אינו מעשה רק מניעת חסרון נורא. וא"כ מה זה שבח בחיוביו. אלא פי' מלת גס. כמו שלבו גס בה [סוטה פ"א מ"ו] דר"ל ב' בנ"א המכירים זא"ז שאינן מתבוששין זמ"ז בשעושה דבר שאינו של צניעות בפניו. וה"נ דקאמר אינו גס לבו בתלמודו, ר"ל שאינו חושב א"ע כרגיל עמה. רק כמדבר עם ארוסתו הנכבדת שאינו מכירה עדיין. ולהכי כשיעסוק בה, יש לו בושת פנים מלשלוח מחשבותיו חפשים בענייני האמונות והמצות שלימד ממנה, שאין השכל אנושי יכול להשיגם. וכמ"ש במשרע"ה ויסתר פניו כי ירא מהביט אל אלהים, וזכה למדריגה נשאה, שנאמר עליו ותמונת ה' יביט:
ואינו שמח בהוראה: אינו שמת שהגיע לה, דירא שמא אינו כדאי לה, ושמא יכשל בה מרוב דקותה ועמקה:
נושא בעול עם חבירו: הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחבירו, והן כשחסר שכל לחבירו בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו ליעצו, ללמדו, לעובתו בעה"ז ובעה"ב:
מכריעו לכף זכות: שבהיות כף מאזני הדעת של חבירו, נוטה פעם להרע ופעם להיטיב. יטריח להכריע מחשבותיו לזכות. או ר"ל שדן את חבירו לכף זכות.
מעמידו על האמת: שיביא לו בענייניו ראיות מוכיחות עד שיעמידו נכון על נקודת האמת.
מעמידו על השלום: שגורם שיהיה שלום בנפשו של חבירו. מדפותח לפניו חלונות הרקיע כמלא מחט סדקית, דהיינו כפי הראוי לחולשת עיניו להסתכל בסוד ה'. וזהו עוצם השלימות. או ר"ל שמעמידו על מדריגת השלום ממש, שלא יהיה חבירו מסופק באהבתו לו:
מתישב לבו בתלמודו: ר"ל כשמלמד לאחרים מורת ה', או דרכי ה' בדרשותיו, מתיישב בלבו מתחלה היטב, איך יסדר דברי לימודו. בקטן החל ובגדול כילה:
שואל ומשיב: כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:
: כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:
שומע ומוסיף: שומע דברי תלמידיו ואינו דוחם. וכשיוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים. לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב.
הלומד על מנת ללמד: אף שהוא כבר גדול בתורה, אפ"ה מתייגע אף בדברים שאין בהן מעשה כאמונות ודעות, כדי ללמדם לאחרים:
והלומד על מנת לעשות: ובדברים שיש בהן מעשה, חוזר ללמדן דחושש שישכחם, והוא חפץ לעשותן בשלימות, ורוצה גם ללמד אחרים לעשותן כראוי:
המחכים את רבו: ר"ל אף עתה שנעשה גדול, אפ"ה כשנזכר הדברים ששמע מרבו, וימצא בהן דברי תימה, לא יאמר שנשמט מרבו הדבר שידע הוא. אלא יאמר שרבו חכם גדול היה, ועמקו מחשבותיו ממנו, ויטריח להעמידן:
והמכוין את שמועתו: ר"ל אף כשדברי רבו סותרים זא"ז, יטריח לכוונם:
והאומר דבר בשם אומרו: לא מבעיי' שלא יתלבש בטלית שאינו שלו, אלא יכבד למלמדו כל כך שלא יאמר סתם כך שמעתי, רק יזכיר שמו לברכה:
הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם: שמי שעושה דבר טוב, הקב"ה חפץ שיתפרסם שם המטיב ודרכיו בעולם, וילמדו אחרים ממנו:
ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: דהרי מרדכי עשה קידוש השם גדול, להודיע איך היהודי נאמן למלכו, שהרי הסתכן עם ב' שרים גדולים כדי להציל מלכו, ולא היה חושש אולי המלך המבוהל והטפש ההוא הי' מוחל להם, והיו עי"ז חייו תלויים בשערה. אולם ע"י שאמרה אסתר לאחשורוש המעשה בשם מרדכי, נתגלגל הדבר שעי"ז באה גאולה לעולם, ולא לבד גאולת צרת הגוף אלא גאולת הנפש והתקרבות ישראל לאביהם שבשמים [כמגילה דט"ז ב']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
לא תבקש גדולה וכו'. ביש ספרים גרסינן אל תבקש גדולה לעצמך, ויש לדקדק למה אמר לעצמך ולא אמר כן אצל הכבוד, אבל הפי' הוא כי הגדולה כאשר הוא נשיא או שר הוא דבר עצמי לאדם שהוא בריה חשובה ואינו בריה פחותה, ורבותא קאמר אף שהגדולה היא דבר עצמי לאדם שהוא בריה חשובה אל תבקש דבר זה. אבל הכבוד אחרים נוהגים בו כבוד ואין זה דבר עצמי אל האדם כמו הגדולה שהוא דבר עצמי. יש לשאול שאמר אל תחמוד כבוד יותר מלמודך ומשמע הא כפי למודך יחמוד כבוד, ודבר זה קשיא כי איך יחמוד כבוד שאם כן לא יעשה רק לשם כבוד. ונראה דכך פירושו אל תבקש גדולה ואל תחמוד שום כבוד יותר, כי בלמוד שלך יש לך כבוד די שהוא עיקר הכבוד כמו שאמר למעלה כבוד חכמים ינחלו ולפיכך למה לך לחמוד כבוד כי יש לך כבוד די. וגם אמר זה נגד יצר הרע שאם יצרו מתגבר לכבוד, יאמר ליצרו כי יש לו כבוד די בתורה. ואמר ולא תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם, ושלשה דברים אמר אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, נגד ג' דברים שהם הגדולה שאדם הוא בעל שררה על אחר וזה נקרא גדולה, והכבוד נקרא כאשר אחרים נוהגים בו כבוד ומכבדין אותו ולפעמים נוהגין בו כבוד ואין מתגדל על אחרים, והשלישי הוא העושר ואצל הגדולה אמר אל תבקש, ואצל כבוד לשון חמדה כי הכבוד למראה, ואצל העושר אמר לשון תאוה כי האדם מתאוה אל העושר. וזה שאמר ואל תתאוה לשלחנם של מלכים שלא יתאוה לעושר של מלכים, כי עיקר המלכות הוא העושר ולכן אמרו שלחן של מלכים וכמו שאמרו ז"ל במסכת בבא בתרא (דף כה:) הרוצה להעשיר יצפון וסימנך שלחן בצפון הנה השלחן הוא סימן עושר שהמלך יש לו ערים ומדינות וכסף וזהב, ועל זה אמר ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, שאף אם יש למלכים רבוי עושר מ"מ התורה יש בה יותר עושר. וזה כמו שאמרו במדרש (שמו"ר פל"ג) כי לקח טוב נתתי לכם יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח הזה שנתתי לכם יש בו כסף ויש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ונאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים יש אדם לוקח שדות ואין בו כרמים כרמים אבל לא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות וכרמים שנאמר שלחיך פרדס רמונים עד כאן, והנה התבאר דבר זה כי עושר של תורה הוא יותר מעושר של כסף וזהב ושדות וכרמים, ובארנו מדרש זה בספר התפארת. ויותר מזה כי ראוי שיהיה עושר של תורה יותר, כי התורה הוא דבר מקוים ונצחי והעושר של נכסים אינו נצחי, וע"ז אמר כי שלחנך דהיינו עשרך גדול מעושר מלכים, שכל עושר מלכים דבר ששייך בו ההפסד ואלו התורה לא שייך בו הפסד, ועושר יקרא כאשר יש לו קנינים ומאחר שסופו של קנין של מלכים להבטל לא מקרי זה עושר כמו שיקרא עושר של בעל תורה. ועוד התבאר למעלה אצל הפוך בה דכולא בה והרי התורה עושר דכולא בה:
ואמר וכתרך גדול מכתרם, פירוש כי יש אל המלך מעלה אלקית בודאי ודבר זה בארנו למעלה, ולכך המלכים נמשחים בשמן המשחה ואם לא הי' במלכות צד קדושה אלקית לא היה ראוי שיהיו נמשחים המלכים בשמן של קדושה, ודבר זה מורה עליו הכתר כי הכתר הוא תכשיט של כבוד על הראש, כי המעלה הנבדלת ראויה על הראש שהוא היותר עליון באדם ושם הנשמה שהיא נבדלת ולכך אליו ראוי תכשיט של כבוד, ולכך היו מושחין גם כן את הראש של מלך בשמן של קדושה. ועל זה אמר כי המעלה האלקית שיש אל מי שעוסק בתורה היא יותר מכתר מלכים, כי כתר מלכים מצטרף אל האדם הגשמי, ואף כי יש במלכות קדושה אלקית הקדושה הזאת יש לה צירוף אל הגוף, אבל הכתר של תורה דהיינו המעלה הנבדלת מן הגשמי שיש אל בעל תורה היא נבדלת לגמרי מן הגשמי. ודבר זה מורה הכתוב כי אצל זר המזבח הוא מרמז על כתר כהונה כתיב (שמות, כה) ועשית לו וכן אצל השלחן כתיב ועשית לו אבל בארון כתיב עליו, שדבר זה רמז כי הכתר של תורה היא נבדלת לגמרי מן האדם הגשמי שהוא נושא כתר זה וכבר בארנו זה. וזה אמרו כאן וכתרך גדול מכתרם, שודאי כתר זאת גדולה ביותר. ואמר ונאמן בעל מלאכתך פי' אף אם האדם בצער בשביל התורה כמו שאמר לפני זה כך היא דרכה של תורה וכו', הלא נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך לעולם הבא, ולפיכך אל יהא מצטער על דבר העמל בתורה. והלשון דחוק שאמר ונאמן בעל מלאכתך ולא אמר לפני זה כלל שיהי' עוסק בתורה, רק שאמר אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד וכו' ולא מצאנו שיעסוק בתורה. ולפיכך נראה כמו גרסת הספרים יותר מלמודך עשה ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ופירושו עשה בתורה ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ואמר בלשון זה עשה ואל תתאוה לשלחנות של מלכים, כי לפעמים האדם מקנא במלכים וכיוצא בזה וחושב מה אני עושה ומטריח עצמי בתורה הלא לא אוכל להגיע אל דבר שיש לו תכלית גדול ועליון כמו שולחנות של מלכים ועל זה אמר עשה אתה בתורה ותהיה עושה תמיד ולא תהיה עצל ואל תתאוה לשלחנות של מלכים כי שלחנך גדול משלחנם ולכך יש לך לעסוק בתורה, ועל זה אמר ונאמן בעל מלאכתך וכו' שתקבל שכר גדול על זה. ויש מפרשים יותר מלמודך עשה כלומר שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו ודבר זה אינו נראה כלל שיהיה מפסיק בזה בין מה שאמר לפני זה אל תבקש גדולה לעצמך ובין אל תתאוה לשלחנות של מלכים שהוא דבר אחד ויהיה מפסיק בדבר אחר, ועוד כבר בארנו כי כל הפרק הזה אינו מדבר רק בתורה לא בקיום המצות לומר יותר מלמודך עשה אבל הפירוש כמו שאמרנו שרצה לומר עשה בתורה ואל תתאוה לשלחנם:
צריך להבין אמאי בתורה נקט דברים ובמלכות ובכהונה מעלות כי בודאי הכינוי של מעלות שהזכיר במלכות הוא נמשך אל הכהונה ג"כ. והענין הוא כי רצה להודיענו גודל מעלת התורה על המלכות ועל הכהונה בשני פנים, הא' במנין ובכמות הדברים שהתורה היא במ"ח דברים והמלכות בשלשים והכהונה בכ"ד, ואף גם זאת שנית באיכותו כי המלכות והכהונה היא במעלות והתורה בדברים, והכוונה שהמעלות של המלכות הם מפורשים בבריי' מאי נינהו ואמר כסף וזהב נשים ועבדים שפחות בתים כרמים גנות ופרדסים וכיוצא באלו מונה והולך עד ל' ואלו הם נקראים מעלות כי הם דברים של מעלה שררה וחשיבות והם כולם דברים חיצוניים מגוף ומנפש האדם ולא קנאם בהשתדלותו וחריצותו כי הכסף והזהב והעבדים והשפחות וכן כולם אפי' ירשם מאביו הרי יש בו השלשים מעלות של המלכות עם היות כי לא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, לא כן בתורה כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו ולא קראם מעלות כי אדרבה כולם הם הכנעה ושפלות כמו שאמר באימה במורא בענוה וכו' הרי בזה רמז גדולה שיש לתורה על המלכות ועל הכהונה כי כן תמצא כי איכות כל הדברים של הכהונה הם גם כן מעלות חיצוניות שניתנו לכהנים לא שקנאם הכהן בהשתדלותו וחריצותו וכבר מנו אותם בברייתא שהם עשרה במקדש ועשרה בגבולין וארבעה בירושלים, עשרה במקדש חטאת אשם זבחי שלמי צבור חטאת העוף וכו', ועשרה בגבולין תרומה תרומת מעשר חלה וכו' הרי שכלם הם מעלות ומתנות נתונים נתונים לאהרן ולבניו לא דברים נקנים לכל כהן וכהן בהשתדלותו, והתחיל לפרש אותם אחת לאחת, האחד בלמוד כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלמד מכל האדם ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. גם אפשר שרמז על ענין הלמוד שהוא להקשות קושיות והויות כדי להבין המשניות. גם אפשר שרמז באומרו בלמוד כי לא יהיה לו עסק אחר רק לימוד התורה אמנם אם ירצה לאחוז בזה ובזה ולעסוק בסחורה וללמוד לא יקנה קנין התורה. הב' בשמיעת האזן כלומר שיטה אזנו לדברי רבותיו ואם יאטם אזנו מלשמוע לקול מוריו אפי' שעה אחת אפשר כי באותה השעה נאבדה ממנו מרגלית טובה. גם אפשר שרמז לאדם שאין התורה נקנית רק בשמיעת האוזן כלומר במה ששמע מרבו אמנם אם לא שמע באותו הענין שום דבר אינו רשאי לומר מדעתו כלום כמו שמצינו בספר הזוהר פעמים רבות דקאמר לא שמענא ולא אימא ועל כן הזהירו על שמיעת האזן כי מבלתה אי אפשר לו לומר שום דבר רק על מה שלא שמע יאמר לא שמעתי. הג' היא בעריכת שפתים כי כל מה שלומד צריך שיחזור עליו תמיד ויוציא הדברים בשפתיו וכמ"ש ז"ל כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, ואמר בעריכת שפתים ולא אמר בהוצאת שפתים כלישנא דקרא לרמוז כי לא די במה שיוציאם בפיו פעם או שתים רק צריך שיחזור אותו פעמים רבות עד שתהיה ערוכה בפיו ובשפתיו וכן מצינו במס' כתובות בפרק נערה דקאמר תנא מניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה. גם אפשר שרמז שכאשר יחזור הדברים בעל פה לא יחזור אותם בהירות ובלבול רק יערוך ויסדר כל חלקיו כל חלוקה וחלוקה במקומה וסדרה וכל דבר דבור על אפניו וזה לשון עריכה כשלחן ערוך לפניו. גם אפשר שרצה לרמוז גודל ההתמדה בחזרת למודו ולזה לא אמר בהוצאה בפה כלישנא דקרא למוציאיהם בפה לפי שבפה יש חמשה מוצאות הגרון החיך הלשון השינים השפתים וכאשר יחזור האדם בקול רם יורגשו לעין כל החמשה מוצאות שבפה על ידי חיתוך האותיות ולפי שפעמים ימצא האדם בין אנשים או במקום אשר לא יוכל לחזור בקול רם ומכל מקום אין ראוי שיהיה יושב ובטל לכן אמר שיחזור בעריכת שפתים כלומר בלחש כי רחושי מרחשן שפוותיה בלחש ואף אם לא יוכר רק נענוע השפתים לבד כמו שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע עם כל זה יהיו שפתיו נעות ובהתמדה גדולה כזו בחזרת למודו יתקיים בידו. הד' בכוונת הלב בשכלות הלב כי הכל א'. הודיענו כי כאשר יחזור למודו על פה שלא יהיה בלא הבנת הדברים כמצות אנשים מלומדה כי אז ישתכח ממנו במהרה אלא יערוך אותו על שפתיו בכוונת הלב ובשכלות הלב ויבין בהבנת הדברים אשר הוא מוציא מתוך פיו. ואל זה כוון מה שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך וגו' כלומר תדע אימתי קרוב אליך הדבר כמאן דמנחא בכיסתיה כאשר תחזור בפיך ובלבבך כלומר שיש שם עריכת שפתים וכוונת הלב כי עריכת שפתים בלא כוונת הלב איננה שוה לו, ואל זה כוון שלמה הע"ה במ"ש לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח כלומר כי כאשר יכוין בכוונת הלב ישכיל את פיהו במה שהוא קורא על פה כי הפה שליח הלב וגם הלב הנזכר על שפתיו של החכם יוסיף לקח כי כאשר תהיה עריכת שפתיו בכוונת הלב אז על שפתיו יוסיף לקח שיהיה לוקח על פה על שפתיו יותר ויותר ועל זה סמך התנא אל עריכת שפתים כוונת הלב ושכלות הלב כי הכל דבר אחד. הה' באימה כלומר שתהיה אימת רבו עליו, וגם שתהיה אימת השכינה עליו כי השכינה היא שם כמו ששנינו שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' מנין אפי' אחד שנאמר וכו' באופן שכיון שהוא עומד לפני השכינה צריך שיהיה עומד באימה ובשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הו' בענוה שצריך שיהיה שפל רוח בפני כל אדם כי לכך זכה משה שניתנה תורה על ידו לפי שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ועוד שבהיותו שפל רוח ילמוד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך כמש"ה מכל מלמדי השכלתי. הז' ביראה הלא היא יראת שמים כי כן שנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה'. ואפשר שרצה לומר שגם עם הענוה תשתתף היראה כלומר כי הוא ענו ושפל בפני כל אדם בהיות יראת כל אדם על פניו בחושבו כי כל אדם הוא חשוב ממנו, אמנם מי שהוא ענו בחושבו כי הוא ממדת חסידות אמנם לפי האמת הוא מעלה בדעתו שהוא חשוב מהם זו אינה ענוה גמורה. הח' בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד שהיא בעצמה היתה שעשועיו של הקב"ה כמ"ש ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת וכיון ששחוק עשה לה אלהים אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שמחה. הט' והי' וי"א אלה הם, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול תלמידים, הכוונה כי האדם יושלם בלימוד התורה על ידי שלשה אלה הלא הם רבותיו וחביריו ותלמידיו וכמאמרם ז"ל הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכלם, וכנגד חלוקת רבותיו אמר בשימוש חכמים כי צריך שילמד מן הרב וזה לא בדרך עראי אלא בדרך קבע ולזה נקט בשימוש חכמים להורות שיהיה בקבע בבית הרב לשמשו לא ימוש מתוך האהל כי אפי' בעת שמשמשו הוא לומד ממנו שאפי' שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד ועל זה אמרו גדולה שימושה יותר מלימודה לפי שבשימוש ימצאו שתיהן לימוד ושימוש. ובהיות כי יותר לומד האדם מחביריו ממה שלומד מרבותיו וכמאמרם ז"ל באומרו ויותר מחבירי אפשר שזה רמז לנו בכאן באומרו בחברים לישנא דדקדוק כי על ידי הדקדוק מהחברים הוא לומד לדקדק בתורה דקדוקים דקים וגם אמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכלם נקט בתלמידים לישנא דפלפול כי הפלפול אין למעלה הימנו בלימוד התורה כי משיג להיות מחודד ומפולפל שכמו שהפלפול הוא חד עד מאד כן הפלפול הוא על ידי חידוד ועל ידי הפלפול מתברר האמת והוא יותר מדוקדק על כן נקט בתלמידים פלפול כי מתלמידי יותר מכלם. וגם אפשר לפי שכאשר יתעסקו החברים בדברי תורה בדקדוק מעט שמדקדק החבר הם מובנים דבריו לחבריו באין אומר ואין דברים אמנם התלמידים אשר עדיין צריך להם כדי להבינם ההלכה לפלפל בהם ולהקשות בהויות והטעות כדי שיבינו, על כן נקט בתלמידים לשון פלפול ובחברים דקדוק. הי"ב בישוב הכוונה שאם שאלו ממנו שום שאלה לא ישיב במהרה עד שיתיישב בדבר במיתון רב כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו אם לא בישוב רב על דרך הוו מתונים בדין, ואית דגרסי בישיבה והענין הוא כי מי שאינו לומד בישיבה לא ירד לעומקה של הלכה כי ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה וכמאמר התנא מרבה ישיבה מרבה חכמה. הי"ג במקרא במשנה כלומר שצריך שיהיה בקי בהן בפירוש המקרא והמשנה שהם היסוד אשר בית הלמוד נכון עליהם ואיך יוכל לבנות הבית מבלי יסוד, על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקי במקרא ובמשנה. הי"ד בטהרה כי צריך שיטהר את עצמו ממחשבות והרהורים רעים ומצינו כי כאשר אמרו בן ט"ו לגמרא תכף סמכו אליו בן שמונה עשרה לחופה כי צריך שתכף ישא אשה כדי שלא יהרהר הרהורים רעים ויבא לידי טומאה בלילה כי התורה טהורה וקדושה ואינה חלה במקום טומאה וכמאמר החכם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא הרי שהיה רוצה לינשא בארביסר שנה אחת קודם הכנסו בגמרא כי הוא תועלת רב ללמוד בטהרה. הט"ו במיעוט שינה שיקום בחצי הלילה לעסוק בתורה כמו שאמר הכתוב חצות לילה אקום להודות לך וגו' ורבו מספור הפעמים אשר הזהירו בספר הזוהר על זה דליקום אינש בפלגות ליליא למלעי באורייתא וכו' כי השכינה עם כל הצדיקים אשר בגן עדן מקשיבים לקולו כמו שאמר הכתוב חברים מקשיבים לקולך השמיעני ואותה השעה היא מוצלחת לענין הלימוד, ועוד כי כאשר האדם הוא ישן הוא נאחז באילנא דמותא כי השינה אחת מששים במיתה והתורה היא אילנא דחיי כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה ועל כן הם הפכיים זה מזה ואם האדם אוהב השינה ונאחז בה גם אחר שיקוץ משנתו לא יוכל ליאחז באילנא דחיי ועל זה אמר הכתוב אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך ושבע לחם הכוונה כי ידוע שאין עושר כעושר התורה ואם יאהב השינה יתבטל מדברי תורה ויורש ממנה וז"ש אל תאהב שנה פן תורש ולא מבעיא שלא תאהב השינה כדי ליתן לכתחלה שינה לעיניך אף אם לא אנסתך שינה אלא אף אם אנסתך שינה ועיניך כבדו בשינה ובתרדמה אעפ"כ פקח עיניך כלומר פקח אותם על כרחם ושבע לחם זו לחמה של תורה. הי"ו במיעוט שיחה והכוונה כל מציאות שיחה אם שיחת חולין כמו שאמר הכתוב ודברת בם ודרשו ז"ל בם ולא בדברים בטלים, ואפי' בענין הלימוד מצינו שאמרו כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואם הדבור כסף השתיקה זהב ואף אם אי אפשר בלא שיחה ימעט בה כל מה שיוכל וכך היא דרכה של תורה עצמה למעט ולקצר בדבריה כי כמה דינין וכמה הלכות מגלה אותם בוא"ו יתירה או באות יתירה שלא רצה להאריך ולהרבות בשיחה כן האדם העוסק בה יעשה כמוה ואפי' כשהוא לומד ימעט בשיחה ובדיבור וילמד בלשון קצרה נקיה וקלה. הי"ז במיעוט סחורה כי אין התורה מצויה בתגרים ובסוחרים יורדי הים באניות כמו שאמר הכתוב ולא מעבר לים היא. ואמר במיעוט סחורה ולא אמר בלא סחורה כי אי אפשר בלא סחורה כלל כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה רק יעשה באופן זה שיהא ממעט בעסק ויעסוק בתורה וזהו במיעוט סחורה דקאמר ומה שאמר במיעוט סחורה ולא קאמר במיעוט מלאכה לפי שהמלאכה הוא טורח שטורח בגופו ומתיש את כחו ופשיטא שהוא מאליו ימעט בה ואם הוצרך להזהיר הוא במלאכת הסחורה שאין בה טורח ואדרבה האדם מתעדן בה עליה הוצרך להזהיר ולומר במיעוט סחורה. הי"ח במיעוט שחוק, וקשה כי הוה ליה למימר בלא שחוק כי לפי הנראה טוב העדרו ממציאותו, אלא הענין הוא כי מצינו בגמרא שמביאים מילי דבדיחותא כי בזה מתרחבת דעתו כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב ועל רבויו נאמר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. הי"ט במיעוט תענוג לכאורה נראה כי קשה עם מה ששנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה וחיי צער תחיה ועל הארץ תישן וכל אלו הם עינויים לא מיעוט תענוג ומכאן יש סעד וסיוע למה שפירשו במאמר כך היא דרכה של תורה כי אינו מדבר עם העשירים רק עם העני הכוונה שלא ישיג רק פת במלח וכו' עם כל זה לא ימנע עצמו מלמוד התורה אמנם מי שהוא עשיר ואוכל בשר ויין כדי להוסיף בו כח לעסוק בתורה אז טוב לו בתנאי שלא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים, על כן אמר במיעוט תענוג כי מיעוטו טוב וריבויו רע. הכ' במיעוט דרך ארץ כאן הוא תשמיש המטה כי הוא נקרא דרך ארץ כמ"ש בבנות לוט ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ וכן נהגו לכתוב בכתובה ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא שהוא תרגום של דרך ארץ כי כל ברואים התחתונים במאכליהם ובמשתיהם ובכל דבריהם הם משונים זה מזה לא ראי זה כראי זה כ"א לדרכו פונה כפי ערכו ולפי חומרו ולפי שכלו אמנם בענין התשמיש הוא דרך ותל שהכל פונים בו וכל אחד ואחד מהנבראים אשר בארץ המה יתאוו תאוה לבוא על בת זוגו באופן שזה הוא דרך כל הארץ באדם. ועוד אפשר שנקרא דרך ארץ לפי שעיקר הדרך ארץ תלוי בענין התשמיש שהוא דבר אשר נפש כל בשר מחמדתו וצריך האדם שיתנהג בזה הענין בדרך ארץ כדי שלא יהיה פרוץ בעריות כי ידוע מה שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ועל כן שמו רז"ל חק וזמן שלא ישנו את תפקידם כל אחד ואחד כפי כחו הגמלים והספנים וכו' ות"ת מליל שבת לליל שבת וזה הוא דרך ארץ שיגדור עצמו במתג ורסן בל קרוב אל האשה כי אם בזמן הקבוע, ועתה השמיענו התנא כי הרוצה לקנות קנין שלם בתורה צריך שיכנס בזה לפנים מן השורה ויגדר עצמו ויקדש עצמו במותר לו וימעט אפי' במה שהוא דרץ ארץ וזהו במיעוט דרך ארץ דקאמר:
ואם נאמר שדרך ארץ האמור בכאן הוא דרך ארץ כפשוטו אפשר לפי שאם יבא לפניו ענין חשוב בעודו עוסק בתורה יתבטל מלמודו כדי להחשיב אותו האיש ואם יאמר לו שילך מאתו ולא יבטלנו מלמודו אין זה דרך ארץ שהוא נוגע בכבודו ולכן אמר במיעוט דרך ארץ כי טוב לו שיהיה בו מיעוט ד"א ולא יתבטל מלימודו:
ואפשר ג"כ כי קרא בכאן ד"א לביישנות כי כל הד"א שבעולם כולו בביישנות וע"כ אמרו בדרך כלל עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע לפי שהביישנות הוא אב ואם לכל המדות טובות ולכן השמיענו כי התורה אינה נקנית בביישנות כי לא הביישן למד אלא אדרבה אינה נקנית רק במיעוט דרך ארץ כי ריבויו אינו טוב כי יהיה בוש מלשאול לרבו והעדרו לגמרי אינו טוב כי אין ראוי שישאל שאלותיו לרבו בעזות רק במיעוט דרך ארץ כדי שלא יהיה בוש מלשאול וגם כאשר ישאל מרבו ישאל במורא ובכובד ראש. הכ"א בארך אפים וכוונה שיתרחק ממדת הכעס כי כעס בחיק כסילים ינוח והכועס עליו נאמר לא יהיה בך אל זר והוא כאלו עובד ע"א ואמרו רז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו':
ואפשר שעד עתה אמר שלא הביישן למד עתה אמר שלא הקפדן מלמד רק צריך שיהיה ארך אפים לפי שאם לא ישאל התלמיד שאלותיו לא יתקיים גם ברבו ומתלמידי יותר מכלם. ועוד אפשר כי מאי דקאמר בארך אפים הוא מדבר בענין הלימוד שהתלמיד לא יהיה בועט בתוכחות רבו ואם הרב זורק מרה בתלמידים יטה שכמו לסבול ולא יכעוס על אשר הוכיחו רבו רק יהיה ארך אפים ולהיות כי האריך אפים אף אם הוא מאריך אפים לפעמים ישאר צד מה של טינא בלבו ע"כ סמך ואמר בלב טוב מבלי השארת טינא בלב כלל ועיקר. הכ"ב בלב טוב בהיות כי לאדם שני לבבות לב טוב ולב רע כמו שאמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ולכן צריך האדם שיסיר ויבער הלב רע מתוכו אז תנוח התורה בתוכו כי בלב נבון תנוח חכמה כמו שאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:
ואפשר לפרש לב טוב על השכל ונקרא לב לסיבת כי שם ביתו ובהיות כי החריפות ודקות השכל היא גזרה גזורה מן השמים שכן גוזרים על הטיפה ארבעים יום קודם יצירת הולד חכם או טפש ומי שגזרו עליו שיהיה טפש לרוב הפעמים אי אפשר שיקנה קנין התורה בשלמות ע"כ אמר שהתורה נקנית בשכל טוב שהקנו לו מן השמים. הכ"ג באמונת חכמים כלומר שיאמין בכל מה שיאמרו רז"ל כאלו ניתנו למשה מסיני ועל זה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל שאם לא יאמין אף בדבר אחד לא יתגלו לו רזי תורה כי זה סופו שיעשה צדוקי כי עבירה גוררת עבירה. וגם אפשר שרמז שענין האמונה בו יתב' שלא יכניס האדם את עצמו להשיגה בדרך חקירת השכל כי בזה ילאה למצא הפתח רק האמנתו תהיה כדרך אמונת החכמים שהיא אמונת אומן מקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני ובזה תהיה האמונה שקועה בלבו כי בדרך השגה מחקריית אי אפשר לו להשיגה כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו וכו'. הכ"ד בקבלת היסורין כלומר האדם אשר כל כך חשקה נפשו בתורה עד שאפי' שיהיה נגוע ביסורין מוכה אלהים ומעונה לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה זה האיש יקנה קנין תורה, וז"ש שהמע"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ועם היותו ביסורין לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה, וז"ש ומתורתך תלמדנו זה האיש אשריו ואשרי חלקו:
ואפשר שרמז אמרו בקבלת היסורין ולא אמר וביסורין להודיע שאינו מדבר על היסורין הבאים עליו מן השמים רק על היסורין אשר האדם מקבל אותם על עצמו ומביאם בבחירתו עליו על דרך כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו' אם אתה עושה כן וכו' שהאדם אשר יקבל יסורין עליו לענות בצום נפשו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע בזה נקנית התורה. גם אפשר שרמז למ"ש ז"ל כי שלשה דברים ניתנו ע"י יסורין והאחת היא התורה וכפי דרך זה היסורין הם בהשגחה נתונים המה לו מאת ה' מן השמים ואינו בועט בהם אלא מקבלם בסבר פנים יפות. הכ"ה המכיר את מקומו השינוי ששינה לשונו שכפי הסדר דנקט ברישא הכי הול"ל בהכרת מקומו בעשיית סייג לדבריו וכו' אפשר לפי שהדברים דמפרש ואזיל אינם נמצאים כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה ע"כ אמר בה"א הידיעה המכיר את מקומו כי הוא פרטי רשום וידוע, ורמזו בזה שלעולם יכיר האדם את מקומו האמיתי כי בזה העולם אין זה מקומו כי הוא גר בארץ כגר תושב על גב אדמה ואולם בבטנה נחלתו וצריך לאדם שיזכיר תמיד יום המיתה ולאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה כי היא מקומו האמיתי ואז יכנע לבבו הערל ואז ירצה את עונו ותנוח בלבו דעה בינה והשכל. וגם אפשר שרמז שלעולם יכיר את מקומו המיוחד לו בג"ע תחת כנפי השכינה ובזה ישתדל לעולם לקנות תכלית השלמות לשוב אל מקומו הראשון אשר ממנו נחצב והוא פתח לשערי תורה:
וגם אפשר שכוון כי האדם כאשר יהיה בין החכמים לא יאמר סברתו בפני מי שגדול ממנו בחכמה רק יכיר את מקומו וזו היא אחת מהז' דברים אשר בחכם וחילופן בגולם:
אי נמי שלא ישב למעלה ממקומו שמורה שיש בו גאוה ולכן נמשלה תורה למים שהולכין למקום מדרון כן התורה אינה שורה אלא בשפלי הרוח. אי נמי שיתמיד ויהיה קבוע תמיד בבית המדרש ובזה יכיר מקומו שאם הוא בא דרך עראי פעם יושב במקום זה ופעם במקום אחר אינו מכיר את מקומו. הכ"ו השמח בחלקו הכוונה כי אינו נבהל להון ולעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת הממון אמנם האדם אשר אוהב כסף ולא ישבע כסף יתבטל מלמודו וילך אחרי ההבל. וגם אפשר שרמז שהוא שמח על שנפל חלקו וחבלו עם לומדי תורה אע"פ שהיא עמל מכאיב ומתשת כחו של אדם כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב אעפ"כ אמר כי חבלים נפלו לי בנעימים. הכ"ז העושה סייג לדבריו הכוונה כי בכל דבריו ועניניו עושה סייג להם לקדש עצמו במותר לו כדי שלא ליגע באיסור וזה הוא מלבד הסייגים אשר עשו רז"ל ואשר גבלו ראשונים כדי להרחיק את האדם מן העבירה הוא עושה סייגים אחרים למעשיו ולעניניו כדי להתרחק יותר ויותר:
ואפשר שכוונת העושה סייג לדבריו דבריו ממש כי עושה סייג בענין דבורו ושומר פיו ולשונו ובוחר בשתיקה מבדבור ואינו מדבר רק על צד ההכרח. גם אפשר שרמז בענין לימוד התורה כי הוא עושה סייג לדבריו ובמופלא ממנו אל ידרוש כדי שלא יהיה כאותו שהציץ ונפגע בו או כאותו שהציץ ומת ע"כ אחר שהשיג כל האפשרי בחקו להשיג יעשה סייג לעצמו יאמר עד פה תבא ולא תוסיף, וסמך לזה הדבר. הכ"ח והוא אינו מחזיק טובה לעצמו כלומר כי אפי' שהשיג בחכמה כל מה שהוא בחק האנושי להשיגו אינו מחזיק טובה לעצמו על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו':
ואפשר עוד שכוון לומר שאינו מחזיק טובה לעצמו כלו' שכל טובה שהוא עושה אינו מחזיק אותה לעצמו כאלו הוא העושה אותה כי יודע נאמנה שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה הוא יכול לכבוש את יצרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגם אפשר שרמז לומר שאינו מחזיק ולוקח הטובה לעצמו ולא לחבירו רק חביב עליו כגופו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך. גם אומר שאינו מחזיק ואינו אוחז מה שהוא טובה לעצמו דהיינו גופו כי עצמו ובשרו הוא להתענג בתענוגים גופניים רק לעולם מחזיק טובה לנפשו ולא לגופו. הכ"ט אהוב כי בהיותו אהוב מכל הבריות כלם ירצו ללמדו באהבתם אותו. הל' והל"א אוהב את המקום אוהב את הבריות כי בהיותו אוהב את המקום נמצא לומד מאהבה ואז יתגלו לו רזי תורה לא כן מי שאינו לומד מאהבת המקום ב"ה. גם אפשר שרמז כי התורה נדרשת בפנים מפנים שונים והמעולה שבכולם היא ידיעת התורה על דרך האמת כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ובזה משיג ידיעת אלהותו יתב' וכאשר הוא יהיה אוהב את המקום אז ירצה בידיעה זו כי בה השיג המקום ברוך הוא. גם בהיותו אוהב את הבריות הוא סיבה שיהא מקרבן לתורה וכמאמר התנא בפ"א אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכאשר יקרב אותם לתורה ללמדם זה הוא סיבה שהוא ג"כ יקנה קנין התורה בעצם שהרי אמרו ומתלמידי יותר מכלם. הל"ב אוהב את התוכחות וכאשר רבו יוכיחהו לא יהיה בועט בו כתינוק הבורח מן הספר מסכים למאמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. גם אפשר שרמז שיהיה הוא מהמוכיחים לעם ויהיה אוהב את התוכחות להוכיח לאחרים ולא יאמר שלום עליך נפשי כי למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ואין טוב אלא תורה שבשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הל"ג אוהב את המישרים כלו' כי אינו מחניף לשום אדם יהיה מי שיהיה רק אוהב את היושר ובו ידבק. גם אפשר שרמז שלעולם יהיה אוהב את העיון הישר ולא יהיה מאותם אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים רק אוהב את המישרים. הל"ד התרחק מן הכבוד כלו' שאינו לומד בשביל שיקרא רבי או חכם ויכבדוהו האנשים רק בשביל אהבת ה'. גם אפשר שרמז שאם רואה בני אדם יושבים בדרך אשר הוא רוצה לילך הוא מקיף את הדרך כדי שלא יקומו מפניו ויכבדוהו כי הוא מתרחק מן הכבוד זה יזכה לתורה. גם אפשר שרמז כי הרחקתו מן הכבוד הוא פתח גדול ללימוד התורה וזה כי לפעמים יש זקן שלא קנה חכמה ומפני הכבוד אינו רוצה להשפיל עצמו לילך ללמוד מן מי שהוא קטן ממנו בשנים וע"כ המתרחק מן הכבוד הוא סבה שילך ללמוד מכל מלמדיו ואפי' מן הקטן ובזה יקנה קנין התורה בעצם. הל"ה ולא מגיס לבו בתלמודו כלומר כי מלבד שהוא מתרחק מהכבוד עוד יש לו כי אפי' בקרבו ובתוך לבו אינו מתגאה בלמודו אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים ובזה לעולם הוא משתדל יותר. גם אפשר שרמז שיחשוב שמה שלמד באותו היום הוא מעט מזער כדי שלעולם ישתדל להוסיף, וז"ש ולא מגיס לבו בתלמודו כי לעולם חושב שלא למד אלא מעט מזער לא כביר. הל"ו ואינו שמח בהוראה כי השמח בהוראה השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח, ופירוש בהוראה כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שכוון שלעולם זה כל מה שעושה בעבודת שמים הוא בצנעא לקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו שמח בהוראה כלומר להיותו מפרסם ומראה עבודתו. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנם פתוח תחתיו ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא ולא יהיה לבו שמח וכן מצינו בגמרא גדולי החכמים שהיו יראים כשהיו הולכין לדין. הל"ז נושא בעול עם חבירו. והל"ח מכריעו לכף זכות הכוונה כי כאשר רואה את חבירו בצער מצטער בצערו. ולא זו בלבד אלא גם מכריעו לכף זכות כלומר כי לא די שנושא בעול שוה עמו אלא אדרבה הכריע את חבירו לכף זכות להקל מעליו והוא נושא רוב העול ורוב הצער. גם אפשר שהוא נמשך למ"ש ואינו שמח בהוראה וע"כ כאשר באה לידו שום הוראה אינו דן יחידי מפחד שלא יטעה בדין רק מעמיד דיין אחר עמו ונמצא שהוא נושא בעול ההוראה עם חבירו ולא יחידי וכאשר מתחבר עם חבירו לדון עושה עיקר מסברת חבירו יותר מסברתו. ואף גם זאת יש לו שלעולם מעמיד עמו אחר בין אם יהיה לדון דין התורה, וז"ש ומעמידו על האמת, וגם מעמידו על השלום דהיינו לעשות פשרה שהוא שלום בין הבעלי דינין מעמיד אחר עמו ולא סמיך אדעתיה. גם אפשר שרמז למאמר התנא וקנה לך חבר כי ברזל בברזל יחד והנה התורה נקראת עול כמו שאז"ל בפסוק טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ואמר כי מהדברים שהתורה נקנית הוא שילמד בחברה ויהיה נושא בעול התורה עם חבירו ולא הוא לבדו. והוסיף עוד ואמר מכריעו לכף זכות כי אם בשום דבר יהיה דן את חבירו הלומד עמו לכף חובה תכף תתפרד החבילה ע"כ אמר ומכריעו לכף זכות. ואף גם זאת צריך שיעשה שלא יהיה שמח כשיכשל חבירו בדבר הלכה אלא אדרבה הוא לעולם מעמידו על האמת ועושה עמו באופן שידע הדבר לאמתו ואם באולי חבירו חולק עליו להעמיד סברתו ונלחמו איש באחיו עם כל זה אחר הויכוח את והב בסופה אהבה ושלום בסופה וזהו ומעמידו על השלום דקאמר. הנה התבארו גם חלוקת הל"ט והמ'. אי נמי נושא בעול עם חבירו סובל מדותיו של חבירו אף שהם כעול כבד עליו הוא סובל אותם ואם יש לחבירו איזו מדה מגונה ומכעיס אותו דן אותו לכף זכות ואומר לא היה בלבו רק טוב, וז"ש ומכריעו לכף זכות. המ"א מתיישב בתלמודו כלומר שאינו לומד דרך עראי אלא מתיישב דרך קבע בתלמודו. גם אפשר שלומד בישוב ובנחת ולא במהירות ואחר שלומד מתיישב בה ואז לא תשכח מפיו. המ"ב שואל כענין כי מי שהוא בענין אחד ושואל בענין אחר יתבלבל שכלו בשני הענינים ונשאר קרח מכאן ומכאן, גם אפשר שרמז באומרו שואל כענין כי יש ענינים רבים שאין ראוי לאדם הרבות בו שאלותיו כמו בדברים הנוגעים בענין האלהות וכיוצא, באופן שהשאלות בכל הדברים צריך שיהיו כפי איכות הענין אם מעט ואם הרבה. ומשיב כהלכה, אין הכוונה שבכל מה שישאלוהו הוא משיב להם תשובה כהלכה וכדין על טהור טהור ועל טמא טמא שא"כ איך אמר שהוא אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם כאלו קנית התורה הוא דבר אחר חיצוני חוץ מהמ"ח דברים והרי זה שהוא משיב בכל מה ששואל ממנו כהלכה כבר קנה התורה ומה צריך לקנות עוד, אלא הכוונה שיודע להקשות ולעורר כל הקושיות הנופלות באותו הענין כדת וכהלכה ובזה יבא לקנות קנין התורה כי מתוך הקושיות החזקות יתלבנו ויתבררו הדברים. המ"ג שומע ומוסיף הכוונה כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי החכמים ועם כל זה אינו קץ בה רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחבה רבה. גם אפשר שאמר שומע ומוסיף כי כאשר ישמע שום דבר מרבו ישתדל להוסיף עליה ובכל מה ששומע מוסיף נופך משלו וכן אמר שהמע"ה ישמע חכם ויוסיף לקח שלא די לחכם לשמוע לבד רק יטרח וייגע עד שיוסיף לקח ויהיה שומע ומוסיף, ונבון שדרכו להבין דבר מתוך דבר לא די לו בזה רק שיטרח יותר מן הראוי לו ויקנה תחבולות והמצאות להמציא ענינים רבים ולעיין יותר. המ"ד הלומד ע"מ ללמד וזה כי ידוע כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה וע"כ מי שכל תכלית למודו הוא כדי ללמד לאחרים הוא נענה תחלה ומלמדין אותו מן השמים ושערי תורה נפתחין לפניו. ואפשר עוד כי כאשר האדם לומד על מנת ללמד תתקיים בו תורתו ולא ישכחנה כלומר בהיותו חוזר ומלמדה לאחרים בכל עת שלמדה זוכרה ותלמודו מתקיים בידו. המ"ה הלומד ע"מ לעשות רמז בזה למ"ש שהמע"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך כלומר שמע בקולי איעצך כדי שתורתי אל תשכח צריך לך כי מצותי יצור לבך כי ידוע הוא כי יראת ה' היא אוצרו. ובאמרו ע"מ לעשות ולא אמר הלומד ועושה להודיע כי אפי' שלא קיימה עדיין כיון שקבל עליו שכאשר יבאו לידו יעשה די בזה וע"ז ג"כ כוון שלמה המלך ע"ה שלא אמר ומצותי תצור רק אמר יצור לבך כי מן היום אשר נתן בלבו לעשותה די וכמש"ה מן היום אשר נתת את לבך להתענות. גם אפשר שרמז שהלמוד עצמו לפעמים האדם לומד כדי לחדד את שכלו בפלפול ולהתחכם ואין למוד כזה מתקיים ביד האדם רק הלימוד אשר לומד האדם על מנת לעשות לידע הדינין פרטיהם ודקדוקיהם איך יתנהג בהם לעבוד את בוראו תורה זו תתקיים בידו. המ"ו המחכים את רבו רמז שהתלמיד כדי שלעולם יהיה חושק ללמוד מרבו צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו, אמנם אם אינו מחזיקו לחכם אז לא ישתדל לרדוף אחריו שילמדנו ויתרשל באופן שישאר חסר מקנין התורה וע"כ אמר שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא המחכים את רבו כלו' מחזיק אותו לחכם. ואפשר שכיון שצריך שהתלמיד ישתדל לעולם לשאול ולהקשות לרבו עד שמחמת זה הוא מחכים את רבו על דרך ומתלמידי יותר מכלם, איש כזה בודאי שיקנה קנין תורה ויושרשו הדברים בתוכו כי לעולם יתחדד שכלו בהיות הוא סיבה להחכים את רבו ובזה מחכים גם את עצמו. גם רמז כי התלמיד אשר ישתדל לעיין בעוז ותעצומות עד שהרב יוכרח מחמתו לעיין ולהתחכם יותר ממנו כיון שהוא סבה שרבו יתחכם על ידו כמ"ש יקנה קנין תורה. המ"ז המכוין את שמועתו הכוונה כי צריך שלא יהיה כאותם התלמידים המצפצפים והמהגים ואין בהם תבונה לידע שורש כוונת השמועה וההלכה ואע"פ שיודעים אותה בעל פה עם כל זה כאשר לא יוכלו לכוין הבנת השמועה תכף תעשה לה כנפים וישכחו אותה לא כן המכוין את שמועתו ויודע עיקר כוונת השמועה ויסודה כי בזה תשאר השמועה תקועה בלבו. גם רמז שלעולם האדם אל תלוז השמועה ממנו ואף אם אינו יכול לחזור אותה בפיו ישמרנה בתוך לבו וכוונתו בהיותו מכוין לעולם בכל אחד מהם. המ"ח והאומר דבר בשם אומרו כי מי שאינו עושה כן רק גונב מאחרים ואומרם על שמו זה בודאי שלא יקנה קנין תורה. אמנם כאשר לעולם יאמר דבר בשם אומרו אז יוכרח גם הוא להשתדל לחדש בתורה שום דבר לומר ג"כ משם עצמו וזהו סבה שישתדל להשלים את עצמו ולקנות קנין בתורה:
עוד אמר הא למדת שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כלומר כבר אתה ידעת ולמדת ממקום אחר שגם תועלת אחר יש בזה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. גם אפשר לומר לפי שמנה האומר דבר בשם אומרו מהדברים שהתורה נקנית בהם ואף אם לכאורה נראה שאין לזה הדבר התקשרות כלל להיות התורה נקנית בה פירש דבריו ואמר הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכו', וידוע שבזמן הגאולה אז הוא גילוי קנין התורה האמיתי כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים א"כ כיון שהגורם גילוי ידיעות התורה הוא האומר דבר בשם אומרו באמת יצדק שזה הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובהיות כי עיקר קנין התורה יהיה בזמן הגאולה כן סיים בה כל המ"ח דברים ועוד שהוא דבר אשר יבוא אח"כ ולא בהווה וע"כ אמרה לבסוף:
והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב, ועוד ראיתי במנין הדברים האלה דבר חדש שבחצי הדברים שמנה והם הכ"ד דברים הראשונים מנאם בבי"ת בתחלה כמשפט כי אחר שאומר שהתורה נקנית במ"ח דברים ראוי להזכירם בבי"ת שהוא בי"ת הכלי כאלו אמר שנקנית בזה ובזה כן עשה עד ובקבלת היסורין והכ"ד דברים האחרונים לא הזכירם בבי"ת רק בה"א והיה לו לומר ואלו הן התלמוד ושמיעת האוזן וכן כולם כי כן ראוי כפי טבע הלשון אחר גזירת ואלו הן ולמה חלקם חצים בבי"ת וחצים בה"א כי אין לחשוב שבאו הדברים על צד הקרי וההזדמן. ואמנם להיות שחצים הם הדברים אשר הם סבת הוית הקנין בנפש והם במדרגת כלי להשגתו ע"כ הזכירם בבי"ת וחצים האחרון שהם סבת שמירת וקיום הקנין בנפש אחר הויתו הזכירם בה"א לפי שאינם במדרגת כלי רק הם שלמות בנפש אשר בהם נשמר קנין התורה קיים כמו שנראה מענינם. נושא בעול עם חבירו הכוונה בזה שראוי שיתחבר בכל דבר הוראה עם חכמים אחרים ולא יהיה דן יחידי כי היכי דנמטייה לכל חד שיבא מכשורא וזהו נושא בעול עם חבירו שיעזור לחבירו בעול ההוראה. ומעמידו על האמת ומעמידו על השלום הם שתי מעלות גדולות לקיום חברת השלמים אשר במשאם ומתנם בדבר ההלכה לא תהיה תכליתה אהבת הניצוח והקנטור רק השגת האמת להעמיד כל אחד את חבירו על מה שיראה בשכלו אמת ולהעמידו תמיד על השלום ולא לקנתר חלילה כי בזה יהיה משאם ומתנם לעבודתו יתברך ויהיה קנין החכמה קיים בהם. שומע ומוסיף והוא מתנאי החכם המופלג בחכמתו כאשר ישב בישיבה ראוי שישמע דברי כל החברים כי אם יאמר הוא ראשונה שוב לא ישאר מקום לתלמידים ולחברים לומר דבר אכן ראוי שיהיה הוא שומע תחלה כל מה שיאמרו הם ואחר כך הוא יוסיף לקח על כל מה שאמרו הם וזהו שומע ומוסיף וכו' עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב בלמוד שילמד מרב כאמרם מפי סופרים ולא מפי ספרים מצורף שבספרים ימצאו טעיות הרבה והרב מתקנם לתלמידים. בעריכת שפתים אז"ל כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. מציאה נאמר בלשוננו על מי שבא לו דבר בלא עמל ואיך יצדק זה בתורה היה ראוי לומר ללומדיהם או לעמלים בהם והורו כי המוציא אותם בפה מצא אותם למוציאיהם מציאה שאלמלא כן יאבדו ממנו א"כ ההוצאה בפה בערך היגיעה עד הידיעה דבר קל הוא נמצא הפסוק כפשוטו מוצא ממש. בדקדוק חברים בפלפול תלמידים אומר בחברים דקדוק ובתלמידים פלפול לפי שהחכמים לזכות שכלם לא יצטרכו לפלפול רב כי ירגישו מיד בדברים מועטים אבל הם מדקדקים קצת דקדוקים עצמיים מה שאין כן בתלמידים כי הם בחדודם רואים דברים שונים בהלכה ואין ברירתם כל כך חזקה לתלמידים ולכן יצטרכו לפלפול כדי לברר הצודק מהבלתי צודק. אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים רצה באמרו צדקות תוכחות מישרים לשון רבים שירצה שיעשה הוא צדקה ויעשו אחרים וכן בתוכחות שיהא הוא נוכח ומוכיח וכי במישרים שילך הוא ויוליך אחרים וכל זה אותות מי שנצנצה בו רוח השלמות האמיתי והוא העושה לשמה, ודע שלא נזכר בכל אלו המעלות העוסק בתורה לשמה כי כלם אינם אלא פרטי העוסק בתורה לשמה. והמתרחק מן הכבוד ואינו רודף אחר הכבוד גרסינן ויש להשגיח בזה אם הוא מתרחק מן הכבוד אע"פ שיכבדוהו אין צריך לומר שלא ירדוף אחריו וא"כ נראה מיותר. והנ"ל לפי שיש אנשים ירדפו סבות הכבוד וכאשר ימשך הכבוד יתרחקו ממנו והם מראים ענותנותם בזה ואלה הם מי ששורש הגאוה בלבם והם משתדלים לקצץ ענפיה ולכן אמר המתרחק כי הוא בורח מן הכבוד בהחלט בסתר ובגלוי עד כאן לשונו: