משנה פאה ד
פאה פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר זרעים • מסכת פאה • פרק רביעי ("הפאה ניתנת") • >>
פרקי מסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
הפאה ניתנת במחובר לקרקע.
בדלית ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים.
רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.
אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין, שאמר כהלכה.
בדלית ובדקל אינו כן, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק, לזה שומעין, שאמר כהלכה.
נטל מקצת פאה וזרקה על השאר, אין לו בה כלום.
נפל לו עליה, ופירש טליתו עליה, מעבירין אותו הימנה.
וכן בלקט, וכן בעומר השכחה.
פאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו.
שלוש אבעיות ביום, בשחר ובחצות ובמנחה.
רבן גמליאל אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו.
רבי עקיבא אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו.
של בית נמר היו מלקטין על החבל, ונותנים פאה מכל אומן ואומן.
נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העמור.
הקדיש קמה ופדה קמה, חייב.
עומרין ופדה עומרין, חייב.
קמה ופדה עומרין, פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.
כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאן, חייבין.
משבאו לעונת המעשרות, ופדאן, חייבין.
הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן, פטורים, שבשעת חובתן היו פטורים.
מי שלקט את הפאה ואמר: הרי זו לאיש פלוני עני, רבי אליעזר אומר, זכה לו.
וחכמים אומרים, יתננה לעני שנמצא ראשון.
הלקט והשכחה והפאה של נכרי, חייב במעשרות, אלא אם כן הפקיר.
איזהו לקט? הנושר בשעת הקצירה.
קצר מלא ידו, תלש מלא קומצו, הכהו קוץ ונפל מידו לארץ, הרי הוא של בעל הבית.
תוך היד ותוך המגל, לעניים.
אחר היד ואחר המגל, לבעל הבית.
ראש היד וראש המגל, רבי ישמעאל אומר: לעניים.
רבי עקיבא אומר: לבעל הבית.
חורי הנמלים שבתוך הקמה, הרי הן של בעל הבית.
שלאחר הקוצרים, העליונים לעניים, והתחתונים של בעל הבית.
רבי מאיר אומר, הכל לעניים, שספק לקט, לקט.
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.
אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
(ב) בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן;- אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.
נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה.
וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה.
(ד) פֵּאָה, אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. (ה) שָׁלֹשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.
שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן.
(ו) נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה.- רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר.
עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב.
קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.
(ח) כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּפְדָאָן, חַיָּבִין.מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּפְדָאָן, חַיָּבִין.
הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִים.
(ט) מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי,- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.
הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נָכְרִי חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.
(י) אֵיזֶהוּ לֶקֶט? הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה.- קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
- תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים.
- אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבַּיִת.
- רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל,
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת.
- הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
- שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים,
- הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים,
- וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט:
נוסח הרמב"ם
(א) הפאה ניתנת - במחובר לקרקע.
- בדלית, ובדקל - בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים.
- רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים.
- אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק,
- ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה.
(ב) ובדלית ובדקל - אינו כן.
- אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז,
- ואחד אומר לחלק - לזה שומעין, שאמר כהלכה.
- אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז,
(ג) נטל מקצת הפאה, וזרק על השאר - אין לו בה כלום.
- נפל לו עליה, פירש טליתו עליה - מעבירין אותה ממנו.
- וכן בלקט.
- וכן בעומר השכחה.
(ד) פאה -
- אין קוצרין אותה במגלות,
- ואין עוקרין אותה בקרדומות,
- כדי שלא יכו איש את רעהו.
(ה) שלש אבעיות ביום - בשחר, ובחצות, ומנחה.
- רבן גמליאל אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יפחותו.
- רבי עקיבה אומר: לא אמרו, אלא כדי שלא יוסיפו.
- של בית נמר -
- היו מלקיטין על החבל,
- ונותנין פאה - מכל אומן ואומן.
(ו) גוי שקצר את שדהו, ואחר כך נתגייר -
- פטור מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפאה.
- רבי יהודה מחייב בשכחה,
- שאין השכחה - אלא בשעת העימור.
(ז) הקדיש קמה, ופדה קמה - חייב.
- עומרים, ופדה עומרים - חייב.
- קמה, ופדה עומרים - פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.
(ח) כיוצא בו,
- המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדיין - חייבין.
- הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר ואחר כך פדיין -
- פטורין, שבשעת חובתן פטורין.
(ט) מי שליקט את הפאה, ואמר הרי זה לאיש פלוני עני -
- רבי אליעזר אומר: זכה לו.
- וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון.
- הלקט, והשכחה, והפאה, של נוכרי -
- חייבין במעשרות - אלא אם כן הפקיר.
(י) איזה הוא לקט - הנושר בשעת הקצירה.
- היה קוצר -
- קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו,
- הכהו הקוץ ונפל מידו על הארץ - הרי של בעל הבית.
- תוך היד, ותוך המגל - לעניים.
- אחר היד, ואחר המגל - לבעל הבית.
- ראש היד, וראש המגל -
- רבי ישמעאל אומר: לעניים.
- רבי עקיבה אומר: לבעל הבית.
(יא) חררי הנמלים שבתוך הקמה - הרי של בעל הבית.
- ושל אחר הקוצרים -
- העליונים - לעניים; והתחתונים - לבעל הבית.
- רבי מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט - לקט.
- ושל אחר הקוצרים -
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה פאה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב