משנה פסחים ב

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִיל לַיָּם:

משנה ב

חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ז): לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְאֹר):

משנה ג

נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

משנה ד

הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

משנה ה

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח: בַּחִטִים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

משנה ו

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:

משנה ז

אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

משנה ח

אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:

נוסח הרמב"ם

(א) כל שעה, שהוא מותר לאכול -

מאכיל - לבהמה, לחיה, ולעופות.

ומוכרו - לנוכרי.

ומותר - בהנאתו.

עבר זמנו -

אסור - בהנאתו.

לא יסיק בו - תנור, וכירים.

רבי יהודה אומר:

אין ביעור חמץ - אלא שריפה.

וחכמים אומרים:

מפרר - וזורה לרוח,

או מטיל לים.

(ב) חמץ של נוכרי -

שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה.

ושל ישראל - אסור בהנאה,

שנאמר: "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג ז).

(ג) נוכרי - שהלווה את ישראל, על חמיצו,

לאחר הפסח - מותר בהנאה.

וישראל - שהלווה את הנוכרי, על חמיצו,

לאחר הפסח - אסור בהנאה.

חמץ - שנפלה עליו מפולת,

הרי הוא כמבוער.

רבן גמליאל אומר:

כל - שאין הכלב יכול לחפש אחריו.

(ד) האוכל תרומה חמץ, בפסח -

שוגג - משלם קרן, וחומש.

ומזיד - פטור מן התשלומין,

ומדמי העצים.

(ה) אלו דברים,

שאדם יוצא בהן ידי חובתו, בפסח -

בחיטים, ובשעורים,

ובכוסמין, ובשיבולת שועל, ובשיפון,

ובדמאי,

ובמעשר ראשון - שניטלה תרומתו,

ובמעשר שני, והקדש - שנפדו,

והכהנים -

בחלה, ובתרומה.

אבל -

לא בטבל,

ולא במעשר ראשון - שלא ניטלה תרומתו,

ולא במעשר שני, והקדש - שלא נפדו.

חלות תודה, ורקיקי נזיר -

עשאן לעצמו - אין יוצא בהן.

למכור בשוק - יוצא בהן.

(ו) ואלו ירקות,

שאדם יוצא בהן ידי חובתו, בפסח -

בחזרת, ובעולשין,

ובתמכה, ובחרחבינה, ובמרור.

יוצאין בהן - בין לחים, בין יבשים.

אבל -

לא כבושין,

ולא שלוקים,

ולא מבושלים.

וכולם - מצטרפין בכזית.

ויוצאין -

בקלח שלהן,

ובדמאי,

ובמעשר ראשון - שניטלה תרומתו,

ובמעשר שני, והקדש - שנפדו.

(ז) אין שורין את המורסן - לתרנגולין,

אבל - חולטין.

האישה -

לא תשרה את המורסן - שתוליך בידה למרחץ.

אבל שפה היא, על בשרה - יבש.

לא ילעוס אדם - חיטין,

וייתן - על מכתו,

מפני שהן מחמיצות.

(ח) אין נותנין את הקמח -

לא לתוך החרוסת,

ולא לתוך החרדל.

ואם נתן - יאכל מיד.

רבי מאיר - אוסר.

אין מבשלין את הפסח -

לא במשקין,

ולא במי פירות.

אבל סכין, ומטבילין אותו - בהן.

ומי תשמישו של נחתום - ישפכו,

מפני שהן מחמיצות.

פירושים

משנה פסחים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב