חרמש

חֶרְמֵשׁ

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חרמש
הגייה^*	khermesh
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש
דרך תצורה
נטיות	חֶרְמֵשׁ־, ר׳ חֶרְמֵשֵׁי־; ר׳ חֶרְמֵשִׁים

קוצרים עבריים בארץ ישראל עם חרמשים

לשון המקרא כלי־יד בעל להב ארוך ומעוקל, המשמש לקציר חטים ושאר גידולים חקלאיים.
- ”שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ; מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.“ (דברים טז, פסוק ט)
- ”כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ.“ (דברים כג, פסוק כו)
- ”כאגמון אשר נגע בו חרמש הקוצר הטיתי ראשי על הספר ואשב נדהם ולא דבּרתי דבר [...].“ (המעורב בדעת, מאת י"ל גורדון, בפרויקט בן יהודה)

המילה מופיעה פעמיים בלבד במקרא, בפסוקים לעיל.
באוגריתית (ברבים) 𐎃𐎗𐎎𐎘𐎚 (חֿרמשת, חרמשות).^[1]
ייתכן שבמקור ממצרית: חֹ'פּשְׁ ḫpš‏‏‏‏ – חרב בצורת מגל, בתוספת ר' דיסימילטורית. להלן הירוגליף:
לדעת שמואל ייבין המילה 'חרמש' גזורה מהמילה "חלמיש" בהוראת: אבן צור, ועפ"ז הסביר ש'חרמש' הוא למעשה מגל שלהבו עשוי נתזי צור, בשונה מ"מגל" העשוי מברזל.^[2]