לשון המקרא.הפועל מופיע בספרי המקרא הכתובים עברית כמעט רק בצורת ציווי: הַב, הָבוּ, הָבִי, הָבָה. וב: ”סָר סָבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ“ (הושע ד, פסוק יח).בארמית המופיעה בספר דניאל ובספר עזרא מופיע הפועל כח' (28) פעמים בבניינים שונים ובזמנים שונים. נראה שהשימוש בעברית הושאל מן הארמית.
לשון קדם אפרו-אסיאתיות בהגיית: הְוֲואֲבּ (-hVwab) בהוראת: לתת, לשלוח. במצרית תכונה: (הֲבְּ - hꜣb) - לשלוח (שליח, מסר). בלשון געז: בהגיית וֳוהֲבּה (wähäbä) במשמעות- תן, לתת. תיבה זו מגיעה משורש וֲו-ה-בּ, (𐩥 𐩠 𐩨) [1]ערבית: (וַהַבּ وهب) - להעניק, לתת, לסבור.
בשפות שמיות צפון-מערביות (כנענית,ארמית,אוגריתית) בהן הגה: W' השתנה בעברית עם הזמן להגה-י', כדוגמת: "קוסיַהב"⮀ החופף לשם אחר שנמצא בכתובות :"וֲהַאבאל" , הדי פעפוע לשוני זה מתגלים בתנ"ך שמדווח: ”וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית“ (נחמיה יג, פסוק כד),[2].
המילה מופיעה פעם אחת במקרא. חז"ל מספרים שהתקשו בהבנתה עד שגילו מקבילה בשפה אחרת (ערבית או ארמית) שמשמעותה משא. השוו ערבית 'אֻהְבַּה' أهبة בהוראת ציוד. במקורות חז"ל שנלקחו מן התרגומים היווניים הקודמים, הופיע הנוסח העברי "יאהבך", ולא - "יהבך", (ויתכן ש האות א' נוספה כ'שגיאת-חכם' אותה המשיכו הבאים אחריו), מכל מקום איש מפרשני המקרא הקדומים או המאוחרים אינו מציע להבין את "יהבך" כ'תקוותך'. היקרות צורת יהב המלמדת כנראה על הטעמה מלעילית ניתן למצוא אצל הפייטן הארץ־ישראלי - יניי, בן המאה השישית לספירה שכותב: "מאד עזה כמוות אהב, נידמה להסקת להב, סלה לא יכבוה מי רהב, עלינו במורא יהב. [3].
תרגום מהתלמוד "לא ידעו החכמים מהו "השלך על ה' יהבך" אמר רבה בב"ח יום אחד הייתי הולך אחרי ישמעאלי והייתי נושא משא ואמר לי "שקול יהביך ושדי אגמלאי" - קח משאך והשלך על גמלי. (בבלי ר"ה כ"ו ע"ב)
כיום מייחסים למילה משמעות של תקוה או יחול אך לדברי חז"ל הנ"ל וגם על פי ההשוואה לפועל יָהַב בן אותו השורש, מסתבר יותר שמשמעות המילה: מה שאדם נושא או נותן.
ניקוד המילה יְהָב בהגייה מלרעית משוערת על פי כללי הנטייה אך נפוץ לנקד יַהַב במשקל קֶטֶל.
ערך בוויקיפדיה: יהב